נוצות וטפרים – פרק 5

"אז, רין. התחלת לחשוק במישהו סוף סוף?" גיחכה לוקה.
הם ישבו בשולחן בקפיטריה העמוסה. רין הניחה למבטה לנדוד, לסקור את כל הנמצאים שם. היא ראתה את לן, נדחף ומתחמק משדים שונים, מחפש מקום לשבת בו.
המבט של לוקה נדד איתה, והיא פלטה השתנקות. "רין!" היא קראה בזעזוע. "באמת? מבין כולם פה? דווקא בבתולוני?"
"מה? לא!" רין החזירה את מבטה אל לוקה במהירות.
לוקה עדיין נראתה מזועזעת. "אל תכחישי, הסתכלת עליו ששאלתי! אוי, איכס. מילא אם היית גאקופו, הייתי מבינה. אבל את?"
גאקופו הניח את מזלגו. "מה זה אמור להביע, לוקה? את חושבת שאני אידיוט חסר טעם ומוח?"
"האמת היא שכן." השיבה לוקה, "אבל זו לא הייתה הכוונה שלי הפעם."
גאקופו שילב את זרועותיו. "אני פגוע," הצהיר.
לוקה התעלמה ממנו, והמשיכה לבהות ברין בזעזוע.
"אני לא חושקת בו." אמרה רין בזעף, היא תפסה את התפוז שהיה על צלחתה – מאז שטעמה אותו ביום הראשון ללימודים היא התמכרה אל הפרי הזה באופן נואש. "לא ידעתי שזה שאני מסתכלת על אנשים אומר שאני חושקת בהם." היא תפסה את הקליפה והחלה לתלוש אותה באלימות מהתפוז המסכן.
גאקופו גיחך, וטפח על כתפה של לוקה. "היא צודקת לוקה. תעזבי אותה כבר. אין סיכוי שהיא תחשוק בפוני-בננה."
"פוני בננה?" רין הרימה מבט.
גאקופו הנהן. "כן, תסתכלי עליו, הפוני שלו נראה כמו בננה." הוא גיחך. לוקה גם גיחכה. רין המשיכה לקלף את התפוז במרץ, מתרכזת אך ורק בזה. דבריה של לוקה הסעירו אותה ובלבלו אותה. אין סיכוי שהיא באמת חושקת בו, נכון? לא, זה בלתי אפשרי. לוקה סתם מתגרה בה, זה הרי אחד מהתחביבים העיקריים עליה.

לן אחז במגש העמוס ושוב ושוב התכופף, מיהר הצידה או אחורה כדי להתחמק מהתנגשויות בשדים או מלאכים. קווצות משיערו נשמטו על פניו שוב ושוב ולא הייתה לו ממש אפשרות לסלק אותם – עם ידיו העמוסות. הוא נאנח קלות והתחמק בנס מהתנגשות בשדה עצבנית במיוחד שרדפה אחרי שד צוחק תוך כדי שהיא פולטת שטף מילים שלן לא שמע מימיו. הוא צעד במהירות לאחור כדי להתחמק ממנה – והתנגש שמישהו אחר. הוא סובב את מבטו. פוני ירוק שנשמט על פנים עדינות, קוקיות ארוכות.
הוא ומיקו בהו במשך שניה זה בזה. ואז מיקו פלטה קול – הכלאה בין צווחה להקאה להשתנקות והסתובבה לאחור, נדחקת ונמלטת בין ההמון.
"מיקו – חכי –" הוא קרא בקול נואש, מנסה לרדוף אחריה, אבל היא נעלמה כבר. הוא נאנח באומללות. תוהה אם היא שונאת אותו עכשיו, ולמה כל זה מגיע לו כל כך. הוא הסתובב באנחה, פונה לחפש מקום לשבת – מה שהוא תכנן מההתחלה. הוא הביט סביב, ומבטו ננעץ בשדה הבלונדינית ההיא – רין. להפתעתו, הוא גילה שגם היא בוהה בו, ולא בפרצוף הלועג והמרושע שבו היא הביטה בדרך כלל. הם בהו זה בזה במשך כמה שניות. חום התפשט בצווארו של לן, ומשם אל פניו. אבל הוא לא היה מסוגל להתנתק, לא היה מסוגל להסיט את מבטו.

רין המשיכה לבהות בו, עיניהם נעוצות זה בזה. זה לא היה טוב, בכלל לא. היא הייתה מודעת לזה באופן מעורפל. מודעת לעובדה שהיא בוהה ברפרף. מודעת לעובדה שלוקה וגאקופו מסתכלים עליה, תוהים, מגחכים. היא חייבת להפסיק עם זה – מייד. בהבזק של רגע – ניסיון נואש לגרום לעצמה להפסיק – היא אחזה בתפוז שלה, שכעת היה מקולף לחלוטין ויידתה אותו, זורקת אותו בדייקנות היישר אל פרצופו של המלאך המסכן. זה עבד, וברגע שהפרי נמעך בקול יניקה על פניו – ברגע שקולות הצחוק הדהדו והוא שמט את המגש, ממהר לנסות לנגב את המיץ מעיניו – היא הצליחה לנתק את עיניה ממנו. היא שפשפה את ידיה זו בזו, מרוצה. זהו, הכל בסדר. היא הצליחה להתנתק. היא לא צריכה לדאוג, זה כלום. הינה, היא הצליחה להתנתק, לא לבהות בו. להקריב את התפוז בשביל זה היה שווה את זה.