נוצות וטפרים – פרק 4

לן מיהר במסדרונות. זה היה רק היום השני בבית הספר, הוא היה חייב למהר לכיתת המחנכת. אבל זה היה בלתי אפשרי, כל המסדרונות היו זהים, וכל המלאכים והשדים שהציפו את המסדרונות השונים רק בלבלו אותו יותר. הוא ניסה להביט נואשות, לנסות להיזכר בחפץ או משהו מסוים שיעזור לו להגיע לדרך הנכונה.
הוא פנה לאחד המסדרונות הריקים, כאשר מישהו לפת בפרק ידו, ותוך כמה שניות הוא מצא את עצמו צמוד לקיר, הוא הרים מבט, מי שהצמיד אותו לקיר היה שד, שד נאה בעל שיער ועיניים בצבע כחול בורק.
השד חייך אליו בשעשוע וקירב את פניו אל פניו של לן, שרק המשיך לבהות בבלבול. הוא גיחך קלות, והעביר יד על לחיו של לן. "ההבעה הזו כל כך חמודה" הוא גרגר לעברו.
זה טלטל את לן והחזיר אותו למציאות, מנער אותו מכל הבלבול. והוא זע בחוסר נוחות. "אתה – אתה יכול לתת לי ללכת?" שאל בהיסוס. "אני- אני מאחר לשיעור –"
"לא." קטע אותו השד, ממשיך לחייך, חיוך שגרם ללן לחוש אי נוחות, במיוחד לאור המבט שנוסף לחיוך הזה. הוא העביר את היד שאחזה בלחיו של לן אל צווארו, והחליק עם אצבעותיו הארוכות מטה-מטה. "אתה כל כך מקסים." הוא מלמל, ואז החזיר את מבטו לפניו של לן, מחייך. "למעשה –" אצבועותיו נלחצו על חזהו הצנום של לן. "בלי השטיחות הזו, הייתי בטוח שאתה מלאכית."
ופתאום לן נתקף אימה בלתי-מוסברת. היא פשוט הציפה אותו בנחשולים, ידו של השד החליקה על חזהו, משתהית, ואצבעותיו נצמדו, לוחצות מבעד לחולצה הלבנה הדקה על הפטמה. יללה פרצה מפיו של לן, וראשו הוטל לאחור, ניתך בקיר. זה היה כואב. ומפחיד. והוא פשוט היה מבולבל ומבוהל-
"קאיטו."
קול נשי משועשע – ומוכר משום מה. לן פקח את עיניו, אצבעותיו של קאיטו התרפו קלות וגם הוא הפנה את מבטו לדוברת.
זו הייתה השדה האדומה, ההיא מהבמה, מייקו. וכעת היא נשענה בשעשוע על הקיר. "אתה זוכר מה אמרו לנו שוב ושוב – לא להטריד תלמידים"
קאיטו גיחך בתגובה.
"במיוחד לא רפרפים" הוסיפה מייקו, היא סקרה את לן במבט אדיש. "קאיטו, תעזוב את הרפרפון הזה כבר."
קאיטו גלגל את עיניו, ולא היה נראה שהוא עמד לשחרר את לן. "מה את עושה פה בכלל?" הוא גיחך, "את לא אמורה להסתובב עם יומה?"
מייקו גלגלה את עיניה, והתנתקה מהקיר. "אין לי כוח לרפרף הורוד הזה." אמרה, בשמץ גועל. "אני לא יכולה להסתובב איתו יותר. מספיק הייתי צריכה לסבול את דברי ההערצה שלו לאל כל הזמן הזה. אני לא יכולה לסבול אותו אפילו עוד שנייה אחת." היא סקרה את קאיטו ולן. "קדימה, תעזוב את המלאכוני כבר. בסוף עוד תעמוד למשפט."
"האל כניראה ממש משועמם אם הוא עומד להעניש אותי על זה שנגעתי ברפרף." גיחך קאיטו, אבל הוא עזב את לן בצייתנות וצעד לאחור.
לן פלט נשיפה נרעדת, הלמות ליבו נרגעות אט אט.
"טוב, קדימה, תרפרף מפה, קישטא." מייקו הסיטה קווצת שיער חלקה וחומה. לן הזדקף, ואז חלף על פניהם במהירות, נעלם מעבר לאחת הפניות.
מייקו קרבה אל קאיטו. "אתה יודע," היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו, מחייכת. "אם אתה צריך להטריד מישהו – תמיד יש לך אותי."
וקאיטו חייך, ושיקע את פניו בצווארה, גורם לב לפלוט צווחת צחוק, והיא נתמכה בקיר. והם שקעו במערבולת צחקקנית ומתנשפת ומתישה. מתעלמים לחלוטין מהעבודה שהם באמצע מסדרון וכל הסביבה שומעת אותם.

רין בהתה בחוסר-ריכוז בדף שלפניה. הכיתה הייתה דוממת. הם היו אמורים לכתוב חיבור, כל אחד כל מקום מגוריו; המלאכים על גן-עדן והשדים על הגינהום. מבחוץ, במעומעם נשמעו הקולות בבירור; גניחות, צהלות צחוק ומידי פעם שם אחר שנפלט בקריאה.
כל המלאכים, ללא יוצא מן הכלל, זעו בחוסר נוחות מובהק, פניהם בגוונים שונים של אדום. השדים לעומת זאת גיחכו חרש, מחליפים מבטים. משועשעים לגמרי, בין אם ממבוכתם של המלאכים ובין מהמחשבה על כך שאי שם במסדרון זוג שדים נהנה מאוד.
משמאלה ישב לן, בוהה בדף, מנסה להתרכז בו בכל כוחו, הוא היה הסמוק ביותר מבין כולם. היא נשענה על מרפקה, רוכנת לעברו. "מה קרה?" גיחכה באוזנו בקול חרישי. "זה מחרמן אותך?"
הוא זע בחוסר נוחות, מתעמק בדף, מנסה להתעלם. אבל היא החלה לתהות אם הוא בכלל יודע את פירוש המילה.
"את שם," טטו אמרה בחביבות "תתיישרי ותחזרי לעבודה בבקשה."
רין גלגלה את עיניה, לרגע היא שקלה לסרב, לומר משהו חצוף, לראות איך תגיב לזה המלאכית האדמונית המטופשת הזו. אבל לא היה לה כוח לדברים כאלה עכשיו, והיא רק גיחכה בלעג אל לן, חוזרת לדף שלה.