נוצות וטפרים – פרק 1

"זה יהיה אדיר!"
"ברור, אני זה שהצעתי את זה!"
"רין! גאקופו, חכו לי, בשם אלוהים!"
"אלוהים?"
"אתם יודעים למה התכוונתי!"
כרגיל הכל היה עליז, מלא צחוק. אבל רין גם הרגישה כמו תמיד את הציפייה הדרוכה, לצאת מהתחתיות. להגיע לביניים. כן, היא ידעה שזה מוזר, שהיא לא אהבה להיות בתחתיות. איזה שד לא אוהב להיות בשאול? במדינתו? אבל היא הרגישה חנוקה שם. לא, זה לא שהיא שנאה את השאול, בכלל לא. זה היה מקום עליז ושוקק חיים, הכל מלא בקונדסות וצחוק. חיי נצח של תענוגות ותשוקה. ברור שהיא לא רצתה להיות מלאכית, רק להיות עסוקה בלמלא את רצון האל, ולשמור על הטוהר. אין ספק, להיות שדה עדיף הרבה יותר.
ולכן היום הראשון בבית הספר למלאכים ושדים כל כך קסם לה, מעכשיו כל יום היא תבלה מחוץ לשאול. כמובן, היא תצרתך לסבול מלאכים, אבל היא תשרוד. חוץ מזה, לגאקופו כבר היה רעיון לתעלול, זה בהחלט יהיה כיף, להעמיד במקום איזה מלאכון אידיוט. וחוץ מזה, זה בסדר. הם לא ייענשו, זה לא שהם יפגעו במלאך או המלאכית בצורה אנושה או משהו. ובכלל, יהיה מצחיק לראות מה יעשה הרפרף העלוב במצב הזה. זה לא שזה היה תעלול מתוכחם במיוחד, למעשה זה היה אחד ידוע במיוחד – דבק. אבל זה עדיין היה נחמד.
"זה יהיה נפלא" התמוגגה לוקה, שהשיגה אותם סוף סוף.
"ברור," השיב גאקופו. "אחרי הכל, אני הצעתי את זה!"
רין רק גלגלה עיניים ודחפה בידידותיות את גאקופו. הם התעופפו מחוץ לתחתיות לכיוון עולם הביניים.
"מעניין מי הוא זה שייפול בפח." גיחך גאקופו "מלאך תמים?"
"אולי מלאכית יפה." גיחכה לוקה, ואז העבירה את אצבעותיה על לחיה של רין "אבל אין סיכוי שהיא תהיה יפה כמוך, רין."
רין חשה שפניה מתחממות, כמובן היא זכרה כל פרט מזה, זכרה את ידיה המלטפות של לוקה, את קולה הלוחש באוזנה. את התשוקה שזרמה משתי גופיהן שהתחברו יחדיו, התאמה מדהימה הייתה בינהן. כמובן להשתמש במילה "חיבור" או "התאמה" היה מטופש. הייתה רק תשוקה, תשוקה בלבד. נכון שהתשוקה של לוקה לא הייתה תשוקה רגעית – אלא תשוקה שנותרה תמיד, אבל גם זה קרה. "התאמה"? "חיבור"? באמת, להשתמש במילה המטופשת הזו? כאילו שהיא אוהבת? זה היה ממש טיפשי מצידה להשתמש במילה הזו.
לוקה המשיכה לחייך אל רין.
"תיזהרי לוקה." הקניט גאקופו "בקצב הזה אני אתחיל לחשוד שאת אוהבת את רין."
שלשותם צחקו, ממשיכים בצחוקם בזמן שנכנסו אל הביניים.
"הם באמת יגיעו בכלל בית הספר פה, בביניים?" שאל רין בזמן שהם המשיכו לרחף "הם לא מרפרפים להם במרומים ושרים הללויה?"
גאקופו פלט נחרה "לא, הם מגיעים דווקא לביניים. לא רק בגלל בית הספר, יש להם כל מיני 'משימות'" הוא גלגל את עיניו בבוז "הם מנסים 'לתקן' את בני האדם, למלא להם את המשאלות החיוביות וכל הבלה בלה האלה, הם יהיו כאן."
רין הנהנה בגיחוך. היא הביטה בגאקופו ולוקה שהתעופפו. הם היו המחזור הכי בוגר בבית הספר, הם היו גדולים ממנה בארבע שנים, אך למרות הפרשי הגיל בינהם חברותם הייתה ממש הדוקה וממושכת.
האמת שמתחת להכל היא התרגשה – והיא ידעה שגם גאקופו ולוקה מתרגשים, כמעט לא יצא להם להפגש עם מלאכים וכעת שנפתח בית הספר למלאכים ושדים הם יפגשו איתם, מידי יום. בית הספר למלאכים ושדים נפתח רק השנה, זה היה היום הראשון ללימודים למעשה. רין ציפתה בכיליון עיניים. הם המשיכו להתעופף, כנפי העטלף של רין רפרפו, חובטים במרץ באוויר בזמן שהמשיכה לנוע קדימה במרץ.
"לאן את ממהרת כל כך?" גאקופו ולוקה רפרפו מאחוריה. רין הסתובבה, נבוכה במקצת. היא לא רצתה שידעו שהיא כל כך משתוקקת לפגוש במלאכים. לוקה הייתה צוחקת עליה, וגאקופו היה אומר שאין טעם, ועדיף לה לקחת שד כי מלאכים גרועים במיטה.
"כלום," היא הזדרזה להשיב "אני פשוט רוצה להוכיח לכם שאני פי אלף יותר מהירה מבטטות כמוכם, תחרות עד לבית הספר?" הינה, עוד אחד מהיתרונות בלהיות שדה – אפשר לשקר מצויין, ואי אפשר לדעת ששקרת בכלל.
"הי, זה לא הוגן!" מחה גאקופו בזמן שהיא האיצה. "תחזרי אחורה!"
"אנחנו שדים גאקופו. אתה מדבר איתי על הוגן?" היא צחקה. הם המשיכו להתעופף במהירות, דוחפים זה את זה וקוראים זה לזה בשמות גנאי. רין נשמה לרווחה שהם לא ידעו על רצונה העז. זה באמת היה הכי טוב.