משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 5

פרק 5

אני עומדת בתוך הקפסולה שצריכה לעלות אותי בכל כמה רגעים לזירה של השנה. הלבישו אותי הבוקר בבגדים של המשחקים, מכנס שחור וחולצה צמודה, קצרה וכחולה. שעליה יש את הסמל של מחוז 4.

"בעוד דקה" נשמע הודעה במערכת הכריזה בחלל החדר שבו אני נמצאת. והלב שלי דופק במהרה. בעוד דקה אלו יכולות להיות הרגעים האחרונים שלי בחיים.
הדמעות כבר הפסיקו לזלוג. השלמתי עם ההבנה שהמוות מתקרב ואין דרך להימנע מזה. אני עומדת להיות בעוד כמה רגעים עוד אחת מבין כמה מהמיועדים שהגיעו לזירה בשנים האחרונות. סביר להניח שעד טקס האסיף הבא במחוז 4 כבר ישכחו אותי והחיים יחזרו לשגרה. לשגרה האומללה שאנחנו חיים בה מאז סיום המלחמה בין המחוזות לקפיטול.

האדמה תחתי רועדת. והקפסולה מתחילה לעלות באוויר. התקרה נפתחת באיטיות וקרן אור חזקה חודרת לתוך עיני. ריח של ים מציף את חלל הקפסולה. רעש גלים וקולות ציפורים באוויר.
הקפסולה מסיימת את עלייתה לאוויר ומולי מתגלה הזירה של השנה. חוף ים ענקי, שבמרחקים שלו נראים עצי קוקוס ושיחים גדולים. באמצע החוף נמצאת קרן השפע מלאת ציוד לחימה ודברי מאכל. אני מביטה מצד ימני ורואה במרחק של כחמישה מטרים את הקפסולה של שון. לבוש כמוני, במכנס שחור וחולצה כחולה , רק ששלו לא לצמודה. וגם עליה סמל מחוז 4.
אני מביטה מצד שמאל ורואה את המיועד של מחוז 3, ילד קטן בן 12 שלובש חולצה צהובה שעליה סמל מחוז 3.

מעל קרן השפע קיים הלוגו של המשחקים של השנה. תמונה של מלאך נלחם מול השטן, ביניהם כתוב בכתב מחובר "משחקי הרעב ה-22".
אני מנסה לקלוט כמה שיותר פרצופים של מיועדים, ושמה לב שהשנה הוגרלו לא מעט ילדים צעירים מהמחוזות המרוחקים יותר. לא מעט ילדים שנראים בני 12, 14 ו-15. מהמחוזות של הקרייריסטים כמובן כולם נערים בוגרים, חטובים ונחושים בגילאי 18.

"השנה הביאו להם ניצחון בטוח…" אני ממלמלת לעצמי ואז מתחילה להרגיש שוב את הפחד.

"משחקי הרעב מוצלחים" נשמע קברניט המשחק ברמקולים, "מי ייתן והסיכויים יהיו לטובתכם".

שעון טיימר הופיע מעל קרן השפע והספירה לאחור החלה, "עשר", "תשע", "שמונה", "שבע", "שש", "חמש", "ארבע" , "שלוש", "שתיים", "אחת". קול רעם נשמע והמיועדים רצים לכל עבר בזירה. אני עומדת עדיין קפואה בקפסולה ומתחילה לשמוע צרחות. המוות התחיל.

אני עושה צעד ראשון מחוץ לקפסולה שעמדתי בה. מסתכלת על המיועדים ממחוז 1 שלובשים חולצה אפורה. הם כבר הספיקו להחזיק חרבות ולרוץ אחרי המיועדים ממחוז 12 ו-11 שלבשו חולצות חומות ושחורות בהתאמה.
מאחורי קרן השפע שהייתה במרחק של כעשרה מטרים ממני, הציץ לו תיק כחלחל בצבע החולצה שלי. האם זאת ההזדמנות שלי לתפוס אותו ולברוח מכאן? לנסות להציל את נפשי? אני לא חושבת יותר מדי והפחד כבר מניע אותי ואני מתחילה לרוץ לעברו. שיהיה מה שיהיה.
אחרי שהצלחתי לרוץ חצי מהדרך לכיוון התיק, אני נתקלת במשהו ונופלת על הרצפה. אני מתרוממת ומסתכלת למטה. רואה גופה של המיועד ממחוז 6, נער שנראה בגילי, בן 16. הוא כבר מת. חנית פגעה לו בראש. אני מרגישה צורך להקיא אבל יודעת בפנים שאין לי זמן להתמעמע .

אני מצליחה להגיע לכיוון התרמיל הכחול, תופסת אותו לובשת אותו על גבי. ואז לפני שאני מספיקה להסתובב ולברוח לכיוון השיחים אני מרגישה אגרוף חזק על ראשי. אני נופלת על הרצפה בחוזקה. מרגישה ידיים גדולות ושעירות נוגעות בי. אותו נער מסובב אותי ומביט בפנים שלי, אני מבחינה בחולצה הלבנה שלו שעליה כתוב מחוז 9. מולי עומד ילד שעיר, בן 17 או אולי אפילו 18. מלא חרדה בעיניו. "זה התרמיל שלי" הוא מתנשף, "אני ראיתי אותו קודם".
"תעזוב אותי" אני מתחננת וצועקת, והוא מעיף לי אגרוף לפרצוף. אני מרגישה את השפה שלי מדממת. אני לא מצליחה להתגבר עליו ומבינה שזה הסוף. אבל אז הוא פשוט צועק ונשכב עלי. הוא מת.
אני מעיפה את גופו ממני, אבל לא מספיקה לקום מהרגליים. מולי עומדת נערה בוגרת, שערה בלונדיני וצבע עורה בהיר. היא מזכירה אותי במראה. אני מביטה בחולצה האדומה שעליה כתוב מחוז 2. מולי עומדת הקרייריסטית, שעל פי הסטטיסטיקות של מחוז 2 צריכה להיות האישה החזקה ביותר במשחקים.

היא שולפת את הסכין מגבו של הילד ממחוז 9 ומתקדמת אלי בלי היסוס. אני יודעת אין לי טעם להתחנן ואני פשוט עוצמת את העיניים שלי בתקווה שלא ארגיש כלום. לא ארגיש כאב.
היא נשכבת מעלי ולוחשת, "מחוז 4, אני לא חושבת שזה הסוף שלך היום". אני עדיין לא זזה, לא פוקחת עיניים, "תפתחי את העיניים שלך" היא פוקדת.
אני פותחת את עיני ברעש. דמעות נעצרות לי ומביטה בה, "אני צריכה משהי כמוך, בת כמה את? 16? 17? אני תתאימי לי ולחברים שלי כאן. זאת הצעה חד פעמית, אני נותנת לך כאן פתח למשהו. מה אומרת?"
אני מגיבה במהרה בהנהון. כל דבר שיכול להציל אותי מדקירת סכין בחזה. היא לא מרוצה מהתגובה שלי.
"אל תהנהני לי, תדברי!" היא מתעצבנת, "רוצה או לא רוצה? אני אמצא בקלות אחת אחרת…"
"אני רוצה" אני מהר קוטעת אותה, "אני מצטערת, אני בשוק מהמשחקים. אבל אני רוצה"
"יופי" היא אומרת לי ומושיטה לי היד, "אני קיה, איך קוראים לי?"
"מריקה" אני עונה בהתנשפות.

היא מסתכלת אחורה לכיוון המיועד מהמחוז שלה והחברים שלהם ממחוז 1, קרייריסטים גם.
"שומעים" היא אומרת בקול, "זאת מריקה, היא איתנו. שאף אחד לא יגע בה"
היא מחייכת אלי ואני מחזירה לי חיוך מאולץ מלא בפחד.
"עכשיו מריקה" היא אומרת, "תחכי בתוך קרן השפע, והתפקיד הראשון שלך הוא להשגיח על מה שיש בתוך קרן השפע בזמן שאני וחברים שלי סורקים כאן את האזור. מובן?"
אני מהנהנת במהרה, ואז נזכרת שהיא לא אוהבת הנהונים, "כמובן, כן, אני אשאר כאן קיה. אל תדאגי. אני אשגיח".

היא מחייכת, למרות שהיא יודעת שאני אומרת את זה בפחד ובחוסר ברירה.
כשקיה מתקדמת לכיוון חבריה הקרייריסטים לסרוק את השטח, אני פתאום מבינה. אני אותו נער מהמחוז שלי שהיה במשחקים הקודמים, נבחרתי על ידם כדי לשרת אותם עד שהם לא יצטרכו אותי יותר ואז הם יפתרו ממני.

כאשר אני מתיישבת על הרצפה בקרן השפע, אני שומעת את קולות התותח שמכריז על כמות המיועדים שנהרגו בתחילת המשחק. התותח נשמע לא פחות מעשרה פעמים.