משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 4

פרק 4

אני מתעוררת ליום האחרון שלי. לפחות ליום האחרון שלי לפני שהמוות שלי יככב בטלוויזיה.

השעה תשע בבוקר, שון עדיין ישן במיטה. אני יוצאת מהמיטה ומתקדמת לכיוון חדר הרחצה. אני מתפשטת ונכנסת למקלחת, שוטפת את גופי במים החמים של הקפיטול. לפחות הם לא חסכו מאתנו את תענוג המקלחת.

אחרי דקות ארוכות של מקלחת מלאת מחשבות על המשפחה, החיים והסוף הקרב. אני יוצאת, מתנגבת ומתלבשת באותם בגדים שלבשתי אתמול. לאחר מכן אני יוצאת מחדר הרחצה לרחבה של הבקתה, שון עדיין ישן.

מבחוץ אני שומעת התלחששויות. אני מתקרבת לדלת הבקתה ומציצה בחור הקטן שיש באמצע הדלת. אני מבחינה בדנדין מדבר עם אישה צבעונית, לא פחות ממנו.

"אני מקווה שאחרי ההופעה הנהדרת שלי, יתנו לי בשנה הבאה לנהל את טקס האסיף של מחוז 1" נאם דנדין בפני אותה בחורה, "אני חייב לנהל טקס אסיף ממחוז שיש סיכוי שיהיה שם מיועד שינצח. נמאס לי לראות את המיועדים שאני מלווה מתים".

"אולי יתמזל מזלך" ענתה לו האישה, "אני שוקלת לפרוש מליווי מחוז 2 בשנה הבאה, אז בטוח התקן שלי יתפנה. אולי תזכה בו"

"חבל שאת מוותרת, זה תפקיד מאתגר" דנדין אומר, "מאתגר ומחייב".
"אולי מאתגר במחוזות הפחות פופולריים בעיני הקפיטול, שם צריך לעשות סדר ולנהל את המשחקים כמו שצריך. במחוזות הגדולים אין את הלהט השלילי כמו בשאר המחוזות. תתאשר לך מה זה לנהל את טקס האסיף במחוזות 10,11 ו-12?"

"לפחות את יודעת מה זה להרגיש שיש לך מנצח" אמר דנדין בפרצוף מתוסכל, "אני רק רוצה להרגיש את התחושה הזאת, לנהל טקס אסיף במחוז שיש בו מנצח".

"מאז שנתנו למנצחים להיות חלק פעיל בניהול טקס האסיף, זה הוריד מהמשמעות שלנו" אמרה אותה אישה, "אל תחשוב שזה דבר חיובי להיות משויך למחוז שיש בו מנצח. אבל אם אתה כל כך מתעקש אולי הבחור שלך השנה ינצח" אמרה המלווה של מחוז 2 באופן ציני.

"הוא באמת נראה הבטחה" אמר דנדין, "אל תהי צינית. הוא חוצפן. אוהבים את זה בקפיטל. הוא מראה קשיחות, זה ירתיע חלק מהמיועדים ממנו. הוא יצטרך רק להתמודד עם המיועדים הבוגרים ממנו, במיוחד עם המיועדים ממחוזות 1 ו-2".
"הוא ימות מהר" אמרה האישה, "הוא רק עושה דרמה. תגובה אופיינית לפחד. לפעמים זה יותר גרוע מהילדה המסכנה שנבחרה מהמחוז שלך. מרחמת עליה".

"כואב הלב, אבל זה אשמת אבא שלה" אמר דנדין בלחישות והסתכל מסביב שלא שומעים אותו, "ואני מקווה שלא אמרת את זה לעוד אנשים. אם זה יודלף וידעו שאני הדלפתי את זה יהרגו אותי כאילו הייתי פושע ממחוז 12".

"אל תדאג" תפסה האישה את ידו, "אתה יודע שאני לא אומרת כלום. אבל תתאר לך איך הילדה הייתה מגיבה אם היא הייתה יודעת את זה. יודעת שכל הפתקים היו שלה, יודעת שאבא שלה ידע את זה, שאבא שלה היה מודע שחלק מהעונש שלו בעקבות פשעיו במחוז זה בהקרבת הבת שלו. ראית איך הוא ברח מטקס האסיף? הוא ידע מה הולך לקרות שם, הוא פשוט לא רצה להסתכל לילדה שלו בעיניים כשלוקחים אותה למוות שלה"

הנשימה שלי נעצרת. אני מאבדת את תחושת היציבות ונופלת בחוזה על הישבן. שון מתעורר מרעש הנפילה, קופץ מהמיטה ומביט בי. הדלת נפתחת במהרה ודנדין מסתכלת עלי כאשר אותה אישה עומדת בכניסה.

"ילדתי, הכל בסדר?" דנדין שואל אותי, "שמעתי רעש, מה נפלת?"
"אני בסדר…" אני מגמגמת, "סיימתי להתקלח וכנראה החלקתי".
"שלא תפצעי את עצמך לפני המשחקים" אמר דנדין והושיט את ידו ועזר לי לקום, "אני צריך לראות אותך נלחמת מחר, לראות אותך כוכבת. את צריכה לדעת להפעיל את הקסם שלך"

המילים המעודדות של דנדין נכנסות לי באוזן אחת ויוצאות מהשנייה. אני רק מהנהנת למרות שאיני מרוכזת בדבריו. הדבר היחיד שיש לי בראש הוא הידיעה כי הגורל שלי נחרץ מראש, בעקבות התנהגותו של אבי. והכי גרוע שאבא שלי ידע על זה. לא הפציעות השאירו אותו בבית, אלא הבושה שהוא ידע שהוא שולח את הבת שלו למוות. אני מתחילה לדמוע, ואני לא מצליחה לעזור את זה. אותה אישה, שהובן לי כבר שהיא המלווה של המיועדים ממחוז 2 עושה פרצוף מזלזל לדמעות שלי.
דנדין מוציא מטפחת ומביא לי.

"אני יודע שהמשחקים יכולים להלחיץ, אבל לא צריך להתרגש ולבכות מזה" הוא ליטף אותי, ליווה אותי למיטה, "תנוחי בבקשה, תירגעי. ואני אדאג להביא לך ארוחת בוקר מתוקה" הוא סובב את ראשו לכיוון שון, "וגם לחברך כמובן".

חברי? ממש לא. מיועד מהמחוז שלי אומר לי להתרחק ממנו אחרת הוא לא יהסס להרוג אותי במשחקים. זה לא חבר.

ואבא שלי? מסתבר שהוא אדם חסר רחמים. הכעס של איראה עליו אחרי המוות של אמי היה מוצדק, היא קראה לו אדם אטום וחסר רגישות כאשר הוא הביא את סנונית לגור איתנו פחות מחודש אחרי המוות של אמי. אם איראה תגלה שהוא ידע שאני עומדת לעלות בגורל, היא לא תוכל לסלוח לו על זה.

בפעם הראשונה בחיי אני מתחילה להרגיש תחושת נקם. ותחושת הנקם הזאת מופנית אל אבי.