משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 11

פרק 11

בוקר היום החמישי. וככל הנראה היום האחרון של המשחק. הקברניטים לא ימשיכו את המשחקים האלו כאשר נותרו רק 3 מיועדים בזירה, ועוד מיועדים שהם לא קרייריסטים.

אני שוכבת, עוצמת עיניים בקרן השפע. מתקשה לקום. ליבי לרגע נעצר כאשר אני שומעת משהו נוגע בדברים בקרן השפע. אני מתאמצת להראות שאני ישנה עדיין. ומנסה להציץ לראות מי ישם שם. הפחד משתלט בי, אבל זה לא אותו פחד שהיו לי בימים הראשונים במשחק. זהו פחד מתון יותר. אני כבר לא אותה ילדה פחדנית שהוגרלה למשחקים האלו. אבל אני כבר לא ילדה אמיצה. אני ילדה מצולקת נפשית. ילדה שכבר לא אכפת לה.
אני מצליחה להבחין בנערה, בערך בגילי. עם חולצה סגולה צמודה שעליה מופיע הסמל של מחוז 5. הפנים שלה מלאות נמשים, השיער שלה שחור וקצר. והיא מחפשת אוכל.

אני מנסה לא לזוז. לא יודעת למה לצפות ממנה. בדרך כלל המיועדים ממחוז 5 הם לא מיועדים תוקפניים במשחקים. אבל אנחנו בשלב שהיא צריכה לדעת שאין כל כך הרבה אופציות. נותרנו רק 3 מיועדים במשחקים.
"אני מבחינה בך. את ערה" היא אומרת ומסתכלת עלי כאשר היא לא מפסיקה לחטט במאכלים בקרן השפע ולאכול תוך כדי, "אני מכירה אותך. אני ראיתי אותך, אני יודעת שאת בסדר"

אני פוקחת את העיניים. הלב שלי מפסיק לפעום בחוזקה. אני מתעוררת וקמה באיטיו תעל הרגליים. נזכרת שיש עלי עדיין את הסכין הקטן של קיה ואת גרגירי רוש הלילה.
"איך את לא מפחדת להגיע לכאן?" אני שואלת.
"למה שאפחד? כל הקרייריסטים מתו. המקום הזה חופשי" היא אומרת, "דרך אגב אני סירי. את מריקה, נכון?"
"מאיפה את יודעת את השם שלי?"
"אמרתי לך, אני מכירה אותך"
אני לא מבינה לרגע למה הנערה מתעשת שהיא מכירה אותי. בחיים לא ראיתי אותה, אנחנו לא מאותו מחוז. מאיפה הביטחון שלה שאני לא אפגע בה?
"אני עקבתי אחריך. ואחרי הקרייריסטים האחרים. תמיד השקפתי מרחוק" סירי אומרת ומחייכת, "אני שמחה שהם כבר מתו ואת עדיין בחיים. תמיד היה לי קשה לראות אותך נסחבת אחריהם בחוסר אונים"

הילדה הזאת אמיצה. היא בגילי, ממחוז שזהה לחלוטין למחוז 4 מבחינת אופי המיועדים שהוא מגריל למשחקים. אבל היא שונה ממני בשנות אור.
"את יודעת, אנחנו נותרנו שלושה מיועדים. סביר להניח שזה היום האחרון. זה לא חכם להיפגש איתי" אני אומרת כאשר אני מתכוננת לשלוף את הסכין הקטנה ולהילחם על חיי. מי היה מאמין, שאני מריקה, מתכננת להילחם על חיי ופשוט לא לוותר עליהם?
"אני יודעת" אמרה סירי, "אבל אני כן רוצה להגיע איתך לשניים האחרונות. תביני, ג'יימי הוא ילד פרח, אף אחת מאתנו לא תוכל לעמוד מול המניפולציות שהוא יעשה כדי לנצח כאן"
"ג'יימי?" אני שואלת.
"המיועד ממחוז 7, הילד בן ה-15" היא מצחקקת, "את פגשת אותו עם קיה, לא זוכרת?"

אני זוכרת. אבל לא יודעת את שמו. זה נראה לסירי מובן מאליו שאני צריכה לדעת את שמות המיועדים. למען האמת מלבד הקרייריסטים, שון, סירי ועכשיו ג'יימי – אני לא יודעת איך קראו לשאר המיועדים שנרצחו השנה במשחקים האלו. מעניין אם בעתיד הקפיטול יפגיש בין כל המיועדים לפני המשחקים, אולי הוא אפילו יעשה מזה מסיבה של ממש? ראיונות בתקשורת, מופע מרהיב שלנו לפני כניסת המשחקים. ינסה לגרום לנו להיות ביחד לפני שהמשחקים יתחילו בתקווה שנעשה בריתות? המשחקים האלו משתנים משנה לשנה וכל פעם יש לקברניטים רעיונות חדשים.

"מריקה" אומרת סירי, "אני, את וג'יימי אנחנו שלושת המיועדים האחרונים. פסיכי, נכון? מחוז 4, 5 ו-7 נותרו במשחק. בלי קרייריסט. לא נראה לי שזה אי פעם היה".
"ולמה ג'יימי כזה מפחיד?" אני קוטעת את ההתלהבות הרגעית שלה.
"הוא תחככן. הוא אינטרס. הוא יודע מה הוא רוצה. הוא רצה להרוג אותי אחרי שהוא התחמק מהקרייריסטית של מחוז 2. הוא ניסה לבגוד בי!"
"היית איתו בברית?" אני שואלת.
"כן, ולא רק איתו. הייתי גם עם שון. המיועד מהמחוז שלך"
אני מופתעת לשמוע את הסיפורים של סירי. לרגע אני מבינה שהיו חיים נוספים במשחקים מלבד מה שעברתי עם הקרייריסטים.

"אני יודעת שלא התחברת עם שון" אומרת סירי, "אבל תדעי לך שאני חושבת שהוא מתחרטת על כך שהוא דחה אותך. כשהייתי מנסה לדבר איתו על זה, הוא היה אומר לי שאת ילדה מפוחדת. שלא היית יכולה לסייע לו במשחקים. שהיה לו קשה להגרל למשחקים עם ילדה כמוך. אבל הוא תמיד כאב עליך, כאב על הבנות מהמחוז שלו שהם כמוך, שנזרקות לזירה ללא שום יכולת לנצח… ועכשיו תראי, למרות מה שהוא חשב את חיה איתי בין שלושת המיועדים האחרונים. והוא מת"
אני מהנהנת לה מחוסר יכולת לדעת מה לומר לה. נראה שהיא עברה לא מעט במשחקים, והיא ילדה מאוד פיקחת. וגם נקמנית. היא לא תהרוג אותי עד שהיא לא תהרוג את ג'יימי, המיועד ממחוז 7 שניסה לפגוע בה. אותו בן ברית שלה שויתר עליה כבר בישורת האחרונה של המשחקים.
"עם מי היית עוד בברית?" אני מסתקרנת.

"עם המיועד ממחוז 8 ושני המיועדים ממחוז 11" אומרת סירי, "אבל לא עם כולם הייתי בברית באותו זמן. כל פעם שהיה משהו שלא הצליח לשרוד חיפשנו מיועדים אחרים. תמיד הבנו שהסיכוי של אחד מאיתנו לחיות זה רק אם נהיה חזקים מול הקרייריסטים ביחד. אבל כמובן זה לא צלח, הקרייריסטים תמיד מצאו אחד מאתנו והם הרגו אותו בלי למצמץ" לרגע עולה חיוך לסירי, "אבל את יודעת, בסופו של דבר מה שאנחנו לא הצלחנו הקרייריסטים עשו את זה בעצמם. הם חיסלו זה את זה".
אני לא יודעת אם לחייך אליה או לא. אבל לפני שסירי מצליחה להוציא משפט נוסף חנית ארוכה דוקרת אותה מאחורה. קול התותח נשמע. סירי נופלת על הרצפה מתה. מאחוריה עומד ג'יימי, המיועד ממחוז 7.

ג'יימי שולף במהירות את החנית מגופתה של סירי. ורץ אלי. הטרף האחרון שנותר במשחקים, הטרף האחרון שיכול למנוע את הניצחון שלו.
אני לא חושבת יותר מדי ואני פשוט רצה לכיוון חוף הים. אני יודעת שאני צריכה לחשוב מהר, לדעת מה אני עושה כדי להימנע ממוות כואב. האם אני יכולה לנצח את ג'יימי אחרי הסיפורים של סירי עליו?
ג'יימי זורק את החנית לעברי מרחוק. החנית פוגעת לי ברגל, אני נופלת על הרצפה. חתך עמוק נוצר לי ברגל ודם נוזל על החוף. החנית נשברת לשניים בפגיעה בי. אני צועקת מכאב. אבל מצליחה להתרום על הרגליים בחזרה. אני צולעת לתוך חוף הים, הרגל שלי נשרפת מהחתך של החנית. ג'יימי נכנס אחרי לחוף הים, יודע שאני פצועה. יודע שזה הרגע שלו לנצח.

הוא מושך את שערי הבלונדיני. לא נותר לו שום נשק מלבד הידיים שלו. הידיים שלו שצריכות להרוג על מנת שהוא יהפוך למנצח של המשחקים האלו.
הוא תופס את גרוני חזק וחונק אותי כאשר אני מכניס את ראשי לתוך הים. אני לא מצליחה לנשום.

אני נזכרת בגרגירי רוש הלילה שנמצאים לי בכיס. זה הזמן היחידי שלי לתת לליבי לעצור במהירות ולהימנע מכאב אכזרי.
אני מנסה להושיט את ידי לכיס, אבל היד שלי קצרה מדי. אני לא מצליחה להגיע אל שקית גרגירי רוש הלילה. לא משנה כמה מאמץ אני מנסה.
האוויר שלי עומד להיגמר. אני בועטת בג'יימי והוא עוצר את הרגל שלי ומעקת אותה. משהו משתחרר משם. משהו שהחבאתי בנעל. הסכין הקטנה. אני בתוך המים רואה אותה צפה באיטיות לכיוון מעלה. אני לא חושבת יותר מדי, ופשוט מושיטה את ידי אלי . מביטה בשנייה אחת בלהב הקטנה של הסכין ואז דוחפת אותה מתחת למים לכיוון החזה של ג'יימי. לכיוון הלב שלו.
ג'יימי עוזב את האחיזה בי, הים נצבע באדום. גופתו מתהפכת והוא צף.
קול התותח נשמע.

אני מתרוממת מעל המים, מתנשפת חזק. הרגל שלי כואבת מהחתך הענקי שהחנית שג'יימי זרק עלי עשתה. אני גוררת את עצמי לחוף, נשכבת ומביטה בשמיים.
ספינת אוויר מופיעה מעלי. היא מתחילה לרדת באיטיות לכיוון החוף. ואז נופל לי האסימון. אני המיועדת האחרונה שנותרה במשחקים האלו.