משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 10

פרק 10

היום הרביעי של המשחק. מי היה מאמין שאשרוד עד השלב הזה? שאהיה בין שבעת המיועדים האחרונים שנותרו במשחקי הרעב השנה. אני הנערה ממחוז 4 שאולי הצליחה להגיע הכי רחוק בשנים האחרונות.

קיה ואני עזבנו את המערה בבוקר ואנחנו פשוט מתהלכות לנו בזירה. איני מבינה את הכוונה של קיה, האם היא מחפשת מיועדים להרוג אותם? או שאולי היא פשוט חסרת רעיונות והדבר היחידי שעולה לה בראש כרגע זה להתקדם בזירה.
כשאני מביטה בעיניה אני רואה נערה מבולבלת. היא לא ציפתה להגיע לסיטואציה הזאת במשחק. לא ציפתה להיות מנותקת משאר הקרייריסטים ושתגרר לידה נערה פחדנית ממחוז 4.
קול התותח נשמע. עוד מיועד נהרג במשחקים. נותרנו שישה.
"הם ממשיכים להרוג…" אמרה קיה, "אוליבר ובון נמצאים בזירה. הם מחפשים אותנו"
"אולי היה עדיף שנשאר במערה?"
"לא!" התעצבנה מריקה, "אסור לנו להישאר באותו מקום. אנחנו חייבות להיות בתזוזה. אנחנו חייבות להבחין בהם לפני שהם יבחינו בנו, את רוצה למות בהפתעה?"
אני שותקת.

כאשר אנחנו עושות עוד צעד אחד לעבר מפגש שבילים, מופיע מולנו נער רזה ובלונדיני. ילד בערך בגיל 15. הוא לובש חולצת טורקיז שמודפס עליה הסמל של מחוז 7. לפנינו המיועד ממחוז 7.

"קרייריסטית…" הוא ממלמל לעצמו כשהוא מבחין בקיה בחולצתה האדומה שעליה הסמל של מחוז 2. הוא מעיף את מבטו לעברי לרגע, נראה מבולבל מדוע נערה, שנראית חלשה, עומדת לצידה של קרייריסטית רצחנית.
"אכן קרייריסטית" אומרת קיה ומחזיקה בחוזקה את הרחב. מוכנה להרג הבא.
הנער ממחוז 7 מתנשף. הוא מביט בקיה וניתן להבחין שהוא מריח את ריח המוות.
"אולי נדבר?" הוא אומר לקיה כאשר הוא לוקח צעד אחד אחורה, וקיה לוקחת צעד אחד קדימה.
"נדבר על מה?" היא מחייכת, "אין לך מה להציע לי. אנחנו נכון לעכשיו שישה מיועדים, עוד מעט חמישה…המשחקים עומדים להסתיים"
"צודקת" הוא אמר, החזיר לה בחצי חיוך מתגרה ואז הסתובב והחל לברוח בריצה.
קיה רצה אחריו במהירות כאשר היא צורחת מכעס על ההתגרות של המיועד. אני נותרת מאחורה לרגע ואז מתחילה לרוץ אחרי קיה. מבינה לרגע שאני מפחדת לאבד אותה.
"קיה" אני צועקת, "חכי לי קיה".

ידיים חזקות וגבריות תופסות אותי מאחורה. אני צועקת, אבל קיה כבר הרחק ממני.
אני מזהה את מגע הידיים הזה.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" קולו של אוליבר נשמע, "חיפשתי אותך ואת החברה החדשה שלך, מאוד התגעגעתי" הוא אומר בזלזול.
אני צועקת לעזרה. מקווה שקיה שומעת אותי ותחזור אחורה להציל אותי.
אוליבר נותן לי מכה בראש, אני נופלת על הרצפה ומסתובבת על הגב שלי. הוא נשכב עלי ומכסה את פי בידיו.
"שש…" הוא אומר, "אף אחד לא שומע אותך. ילדונת." הוא אומר בהתגרות ומלטף את פרצופי, "את כזאת יפה. חבל שעכשיו את הולכת למות, בחוסר ידיעה מה זאת תשוקה אמיתית". היד של אוליבר נוגעת בכל חלק בגופי. הוא תופס את החזה שלי שוב, אני בוכה. מנסה לצרוח אבל לא יכולה. היד שלו חוסמת את קולי ואני מרגישה את האוויר בתוכי עומד להיגמר.

אני נזכרת לרגע בגרגירי רוש הלילה שנמצאות בכיס שלי. אני יודעת שזה הרגע שאליהם הגרגירים האלו חיכו להם. הרגע שאני יכולה להציל אותי מייסור וסבל אכזרי.
אני מנסה בכוח להושיט את היד שלי לכיוון הכיס. אוליבר מבחין ומהר חוסם אותי בעזרת רגלו, "לא, לא… מה יש לך שם סכין?" הוא צוחק, "את לא תגיעי לכיס הזה"
הוא תופס את המכנסיים שלי ומושך אותם בכוח למטה. אני נותרת בתחתונים. הוא בוהה בי ומחייך, "כזאת ילדה יפה. אני לא יכול לתת לך למות ככה סתם"
הוא מוריד את ידו מפי, אני מתחילה לצרוח. הוא מושיט את ידו לעבר המכנס שלו ופותח אותו. לא. זה לא קורה לי. הוא לא עומד לאנוס אותי במשחקים.
"בבקשה… תהרוג אותי וזהו. אל תעשה את זה, שאחותי לא תראה את זה, בבקשה תהרוג וזהו"
הוא צוחק, "את חושבת שאת הראשונה שעוברת את זה במשחקים? אל תדאגי הקפיטול לא משדר את הדברים האלו".
אני צועקת. הוא עולה עלי ואני לא יכולה עוד להתנגד.

קול התותח נשמע. גופו של אוליבר נופל עלי, דם ממלא את חולצתי הכחולה. אני מתנשפת במהירות, מעיפה את גופו החצי ערום של אוליבר ממני. אני מביטה בקיה שעומדת מולי בפרצוף המום. היא מתקדמת לכיווני כאשר היא מוציאה סכין קטנה מצווארו של אוליבר.
היא מושיטה לי ילד ועוזרת לי ללבוש את המכנס שלי. אני לא מצליחה להירגע וההיסטריה לא עוזבת אותי. אני הרגע נאנסתי על ידי מיועד במשחקים. נאנסתי לפני שבאו לרצוח אותי. אני לא מסוגלת עוד להיות כאן. אני רוצה למות.
"מריקה!" קיה צועקת עלי, "תרגעי. תתאפסי על עצמך. זה מאחוריך"
"למה הוא יעשה את זה? למה הוא פשוט לא הרג אותי"
"הוא אדם חולה" אמרה קיה, "אני יודעת איך החולים האלו נראים" קיה מביטה בי ולרגע אחד תחושת חמימות וקרבה בנינו נוצרת, "כשהייתי קטנה ממך גם אני עברתי סיטואציה כזאת. אני מצטערת בשבילך. אני יודעת מה עובר בך עכשיו".

קיה צורחת. היא תופסת את ידי חזק ומקיאה דם.
בון, הקרייריסט של מחוז 1 עומד מאחוריה כאשר הוא שולף חנית ענקית שבזה הרגע תקע בגבה של קיה. קיה מתגלגלת לצד גופו של אוליבר. קול התותח נשמע. קיה מתה.
אין לי כוחות עוד לצעוק.הדמעות כבר לא מצליחות לזלוג. אני מביטה בבון וממתינה שיחרוץ גם את גורלי.
במקום לקחת את החנית שבידו ולתקוע בליבי, הוא מושיט לי את ידו. אני תופסת אותה והוא עוזר לי לקום.
"מריקה, אין לי כוונה להרוג אותך עכשיו. את רק קורבן של הסיטואציה כרגע. את הקורבן של קיה, את הקורן של אוליבר."
אני לא עונה לו. רק מביטה בו בפחד.
"ליה-לין, היא סבלה כשקיה הרגה אותה?" הוא שואל אותי, "כאב לה?"
אני מהנהנת לשלילה.
בון מביט בי בחצי חיוך, "יופי. אני חושב שאני ואת צריכים להתקדם כרגע ולנוח מהיום הזה. מחר אנחנו נסיים את המשחק הזה. שהסיכויים יהיו לטובתנו".
הוא מסתובב והולך, מקווה שאני הולכת בעקבותיו. אבל אני בוהה. המחשבות רצות בי. אני מסתכלת על גופותיהם של אוליבר וקיה, ומבינה שהסיכויים הם לא באמת לטובתי. לא כל עוד בון חי.

אני מתכופפת, לוקחת את הסכין הקטנה שנמצאת בידה של קיה. מתקדמת בצעדים מהירים ושקטים לעורפו של בון ודוקרת אותו. דקירה אחר דקירה. מהצוואר אני דוקרת אותו בגב, וכמו משוגעת מתחילה לצרוח. קול התותח נשמע אבל היד שלי לא מרפה, היא ממשיכה לדקור את גופתו של בון שכבר נשכבה על הרצפה, כמה מטרים בודדים מגופותיהם של קיה ואוליבר.
את הסכין הקטנה הזאת, אותה סכין שרצחה את אוליבר ובון אני שומרת בתוך הנעל שלי. המוח שלי כבר לא פועל בשלב הזה והמחשבות ריקות. הגוף שלי מתקדם באיטיות בחזרה לכיוון קרן השפע, המקום היחידי שכרגע אני חושבת ללכת אליו.

הלילה מגיע. אני נשכבת על החוף ומביטה בכוכבים.
המנון הקפיטול נשמע. תמונותיהם של הקרייריסטים מופיעים אחד אחרי השני. בון הראשון, אוליבר השני, קיה השלישית. לבסוף המיועד ממחוז 11 מופיעה. אותו מיועד שנהרג מוקדם יותר היום.
מחוז 1, מחוז 2 ומחוז 11 מחוץ למשחק.
השנה קרייריסט לא ינצח.
ואני מבינה שנותרתי בין שלושת המיועדים האחרונים שנותרו במשחקי הרעב ה-22. לצידי נותרה המיועדת 5 שעדיין לא פגשתי אותה, וכמובן המיועד ממחוז 7 שהצליח היום להציל את חייו.