משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 1

אני פוקחת את העיניים שלי. צמרמורת זורמת בגופי מכפות רגלי ועד מצחי.
שוב אני עוברת את החוויה הנוראית הזאת, חווית הפחד המשתק. כמו כל שנה, בבוקר יום האסיף הנוראי.

זאת השנה החמישית שהשם שלי מופיע בכד ההגרלה של המיועדות ממחוז 4. ולמרות שאני צריכה להיות רגילה ליום הזה, אני עדיין לא מצליחה להתגבר על זה. הסיכויים שאבחר הם נמוכים מאוד, אבל עדיין קיימים. כמו שהסיכוי עדיין קיים גם הפחד קיים.

אני מסדירה את הנשימות שלי. לא מוכנה לקום מהמיטה. מביטה מצד ימני ורואה את דאג. הוא מביט בי כשהוא שוחה במעגלית באקווריום הזכוכית הגדול שלו. בכל זאת מדובר על דג מסוג קשת בוסמני . הדג הראשון שאי פעם תפסתי עם אבא שלי. הוא היה גאה בי שהצלחתי לתפוס דג בניסיון הראשון, אבל יחד עם זאת היה מאוכזב כאשר התחלתי לבכות שאני לא מוכנה להרוג אותו. ההתעקשות שלו שזה הייעוד של הדג להאכל לאחר התפיסה לא הצליחו להתגבר על ההתעקשות שלי. ובסופו של דבר ניצחתי, ודאג חי איתי כבר כמעט 4 שנים. בלתי ייאמן שהוא מצליח לחיות כל כך הרבה זמן לדג מסוג קשת.

אני מסתובבת במיטה ורואה מצד שמאלי את אחותי, אריאה. שבוע קודם היא חגגה את יום הולדתה ה-19 מה שנתן לה את הכרטיס לחיים שלמים. הכרטיס מחוץ לכד ההגרלה של משחקי הרעב.
זאת השנה העשרים ושניים של המשחקים. ואני נזכרת כיצד בתור ילדה קטנה אמא שלי הייתה אומרת לי שאין לי ממה לדאוג, שעד שאהיה בת 12 לא יהיו משחקים יותר והקפיטול יימאס מזה.
אבל ההבטחות האלו הם הבטחות שווא, והיום כאשר אני בת 16 אני עומדת שוב להגיע לטקס האסיף. ולהתפלל שהשם שלי לא יצא שם. והפעם אהיה שם לבדי, ללא אריאה שתהיה שם להחזיק לי את היד ולגחך עלי.

"מריקה תתעוררי" אריאה צועקת.
"אני ערה" אני משיב לה.
"אז תפסיקי להיות במיטה"
"גם את במיטה"
אריאה קופצת מהמיטה ולאחר מכן קופצת על מיטתי ומתחילה לצבוט אותי. אני מתחילה להתנגד אליה וצועקת עליה שתפסיק.
"אני אפסיק ברגע שהפרצוף החמוץ שלך יעבור" אריאה אומרת, "תפסיקי להתנהג כאילו משהו מת".
"עדיין אף אחד לא מת" אני מגלגלת עיניים, "אבל עוד כמה ימים ימותו 23 ילדים…"
"ואת לא תהי אחת מהם" אריאה אומרת, "שום פתק נוסף ממה שצריך להיות אין בכד ההצבעה עבורך. הסיכויים שלך להיבחר הם כמו הסיכויים של רוי להיבחר".

רוי הוא אחינו הקטן. בן 12. השנה זאת הפעם הראשונה שהשם שלו נכנס לכד ההצבעה.

"חסר לך אם את מפחידה את הילד" איראה נועצת בי מבט מאיים, "ואל תשכחי שאני אהיה שם בקהל ואסתכל עליך. ומקסימום אם תבחרי לא נורא, אני יאכל את הדג שלך" היא מצחקקת. חושבת שזה מה שירים לי את המצב רוח.
"שלא תעזי לגעת בדאג" אני עונה לה באופן תוקפני, "את צריכה להבטיח לי שאם קורה לי משהו…"
"כן כן.. אני אשמור לך על היצור המסריח הזה" היא עונה בזלזול עוד לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט שלי.

דלת החדר שלנו נפתחת במהרה. ואבא עומד מולנו ומביט בנו בפרצוף זועם.
הוא לובש את מכנסי העבודה השחורות שלו כאשר גופו חשוף, כבר שבוע הוא לא לובש חולצות בעקבות הצלקות על גופו שעדיין לא נרפאו. ולפי איך שהם נראים הם לא ירפאו גם בחודש הקרוב.
כשמסתכלים על חזהו הימני נראה כאילו התפוצץ מרגמה עליו. איפה שפעם היו שרירי הבטן שלו, אותם שרירים שהוא אהב "להשוויץ" בהם, קיימים היו שריטות שכותבות את המילים "חוק" ו "סדר".
אבא שלי הואשם בהעלמת מזון. בפעם הרביעית בשנה אחת. בפעם האחרונה החליט אוכף השקט החדש במחוז שלנו ללמד אותו לקח שהוא לא ישכח.
על כל השכונה שלנו היה להתאסף במרכז המחוז ולהביט במשך שעתיים רצופות על אבי עובר התעללות שלא נראתה כמותה במחוז שלנו כבר שנים. לאחר מכן הוא נאלץ להיקשר יומיים במרכז העיר ללא מזון ואוכל. וכל תושב מחוז שעבר שם היה צריך להביט ולהבין, שזה מה שקורה לאיש שלא מציית לחוקים.

"איראה" אבי צעק על אחותי, "את יודעת שקשה לי. אני חייב אותך, תדאגי שמריקה ורוי יהיו מוכנים לטקס האסיף. אנחנו לא רוצים עוד בעיות".
"תירגע אבא" איראה קמה, "אני כבר מטפלת בהכל".
"כשאני אראה את מריקה ורוי לבושים לקראת האסיף אני ארגע, בינתיים אני רק שומע את הבנות שלי עושות שטויות ולא קמות מהמיטה".

אבא טרק את הדלת שלנו ולפי רעש הצעדים שלו הוא התקדם לכיוון חדרו של רוי.
"הוא עצבני" אני ממלמלת לעצמי.
"אל תדאגי, בערב חברה שלו החדשה בטח תרגיע אותו" צחקקה לעצמה איראה.
סנונית. ככה קוראים ל "חברה החדשה" של אבא שלי. לפני שנתיים שאמא שלי נפטרה, אבא שלי לא בזבז זמן ואחרי כמה ימים הביא את סנונית הביתה. אישה ממשפחה עמידה מאוד במחוז. מאז הם לא עוזבים אחד את השני.
אני ורוי התחברנו מהר מאוד לסנונית, אבל איראה מאוד לא אהבה אותה. או יותר נכון את הסיטואציה שאבא שלי הביא אישה חדשה הביתה, כאשר אפילו חודש לא עבר מאז המוות המפתיע של אמא שלי.

–

הבוקר עבר לו במהרה ושעת האסיף מתקרבת.
אני עומדת בכניסה לבית לבושה בשמלה לבנה. שמלה שהייתה שייכת לאמא שלי. אחי הקטן, רוי, עומד לידי בחליפה גדולה של אבא שלי. חליפה ישנה שאבי החליט לחתוך על מנת שתתאים לו.

"מוכנים?" הסתכלה עלינו איראה ותפסה את ידו של רוי , "הגיע הזמן להתקדם לטקס"

אני מביטה לכיוון הסלון, רואה את אבא שלי יושב על הספה ואת סנונית לידו. מורחת משכה לבנה על פצעיו. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שבמצבו אבי לא יבוא אתנו לטקס.

"בהצלחה" אמר אבא והסתכל עלי ועל רוי, "ניפגש לאחר הטקס".

איראה מתקדמת עם רוי לכיוון דלת היציאה, מביטה בי וקורצת לי ללכת בעקבותיה.