מרלין // 1

זה קרה במהלך מסע ציד ביערות קמלוט. המלך כמעט השיג אייל ענק מימדים כשארבעים גברים חמושים הסתערו על עשרת אנשי קמלוט ההמומים. בשעה שארתור הביס בקושי רב את השודד העשירי שלחם מולו, שלושה שודדים אחרים גררו את חברו משם.
שישה מהאבירים שהתלוו אליהם היו כבר מזמן מתים על הקרקע – השניים שנותרו עומדים החלו להחלש. ארתור לא יכל לעשות דבר כדי להציל את מרלין. רק בקושי הוא הצליח להחלץ בעצמו.
קמלוט איבדה אנשים רבים מידי באותו היום.
כל אנשי הארמון לא האמינו למשמע אוזנם כשהם שמעו את החדשות על המשרת האהוב – הם בכו בצער על האובדן, אבל ארתור לא הסכים לקבל את הגורל. הוא לא וויתר, לא איבד תקווה לרגע – הוא היה נחוש בדעתו למצוא את מרלין ולהשיב אותו הביתה כמה שיותר מהר.

הם חיפשו בכל פינה בקמלוט; כל בית וכל שדה. כשארתור הבין שמרלין לא נמצא בגבולות הממלכה, הוא החל לשלוח מרגלים לממלכות אחרות. לא הייתה עיר באבלון שאנשיו לא הגיעו אליה.

בוקר אחד בחור צעיר ומתנשף פרץ לארמון ונשבע שמרלין נמצא אצל סוחר עבדים בשם פרדור, בלב ממלכתו של סנרד.
ארתור רצה לצאת מיד לדרך. רק בשנייה האחרונה גוונביר הצליחה להכניס היגיון לראשו והזכירה לו שהוא לא יכול פשוט להתפרץ לממלכה אויבת ולקחת את מרלין. אף על פי שהוא היה דבר שהם רצו יותר מאשר שחברם יחזור, זה דרש תכנון.

שבועיים לאחר מכן, הכל היה מאורגן ומוכן. ארתור ירכב לממלכת סנרד בהסוואה – הוא יציג את עצמי כלורד יוג׳ין ממרקיה. הוא יצא בלווית עשרה מאבירי קמלוט, אשר יוצגו כמשרתיו ושומריו.

לאחר כמה ימים של רכיבה הם הגיעו ליעדם – עיירה קטנה בשם גווינד.
ארתור עבר בראשו שוב על התוכנית: הם יגיעו אל סוחר העבדים פרדור מוקדם בבוקר, ולא יעזבו את המקום בלי מרלין לצידם. אסור להם להראות שום סימן לכך שהם מזהים אותו. הוא יכל רק להתפלל שלמרלין יהיה מספיק שכל בראש בשביל לא להראות שהוא מזהה אותם.

ארתור ידע למה לצפות, אבל שום דבר לא יכל להכין אותו לממלכת העבדים שפרדור הקים.
עשרות אוהלים מלאים סחורה אנושית – וכלורד עשיר ממרקיה ולקוח עתידי, ארתור זכה בסיור בכולם.
הוא נשבע לעצמו שיום אחד הוא ישחרר את כל חסרי המזל הללו לחופשי, אבל לא היום. היום הזה היה כולו מוקדש למרלין.

אוהל אחר אוהל, ומרלין עדיין לא נצפה בשום מקום. מאות אנשים שבורים, אבל המשרת האהוב לא היה ביניהם.
״מישהו תפס את עינייך, הלורד?״ היה שואל פרדור מידי פעם, אבל ארתור רק הניד בראשו.
בסיום הסיור הסוחר הוביל את ארתור ואנשיו לכיוון האוהל הפרטי שלו. חרדה תקפה את הנסיך.
״רגע.״ קרא ארתור. ״מה זה?״ הוא הצביע לכיוון אוהל קטן יותר לצד אוהלו של פרדור.
״זה האוסף הפרטי שלי.״ ענה הסוחר בחיוך. ״הם לא למכירה.״ ובכל זאת, הוא הסית את הבד ששימש כדלת וסימן לארתור להכנס.

אפשר היה לראות בקלות שלהיות עבד מועדף על פרדור לא הייתה פריווילגיה.
׳האוסף הפרטי׳ היה מקבץ האנשים המרוסקים ביותר שארתור ראה מימיו. היו באוהל המרופט בערך שלושים מהם, כבולים לעמודים או בתוך כלובים, ופרדור התעקש לעבור ולספר לארתור על כל אחד מהם.
״זו אליניה. היא עלתה לי לא מעט. היא יודעת לשיר כמו ציפור יפהייפה. נכון, אליניה?״ הוא דקר את הנערה המסכנה בעזרת מקל משונן שהיה בידו. הנערה קפצה בזעזוע, מבט מפוחד בעיניה הריקות.
״אולי תשירי לנו משהו?״ הוא הרים שוב את המקל.
״תשירי.״ הוא ציווה בקול עמוק.
ארתור הרים את ידו.
״אין צורך, אין צורך.״ הוא עצר את הסוחר בשניה האחרונה, נאבק בדרך לשלוף את חרבו ולשסף את גרונו. כל דבר בזמנו, הוא הזכיר לעצמו. קודם תמצא את מרלין.

הוא היה האחרון. בחלק הפנימי ביותר של האוהל האחרון, מכורבל לתוך עצמו בתוך כלוב קטן וחלוד, נמצא מרלין. כשהם הגיע אליו, ארתור שמע כמה מהאבירים מחניקים צרחה.
ארתור בהה בו.
חיוך ענקי הציף את פניו של פרדור.
״אהבת אותו?״ הסוחר הוציא שלף מכיסו מפתח ישן ופתח את דלת הכלוב בחריקה.
הוא הכניס את ידו, תפס את הנער בשערו וגרר אותו החוצה.
״זה,״ פרדור משך את מרלין לעמידה והחזיק אותו חזק. ״מרלין.״
ארתור נאבק בדמעות שאיימו להציף את עיניו. מרלין – מרלין האהוב, המטופש, האמיץ – היה לא יותר משק חבטות עשוי עור ועצמות. קולר מתכת ענקי הקיף את צווארו וזוג אזיקים מרושעים סגרו על פרקי ידיו הצנומים.
פניי היו מופנים לרצפה, ונראה היה שאם פרדור ישחרר את אחיזתו, הוא יתרסק. הדברים היחידים שהצביעו על כך שהמשרת עדיין היה בחיים היו העלייה והצניחה האיטית של חזהו.
סימנים סגולים, שחורים, כחולים וצהובים רבים מכדי שארתור יכל לספור בלטו בצורה מזעזעת על גבי עורו החיוור. ראשו של המלך הסתחרר כשהוא הבחין בסימני השוט שנראו בבירור מבעד לחולצתו.
״לקח לי הרבה מאוד זמן לשבור אותו. הוא היה פרד עיקש – לא הפסיק להצהיר על נאמנותו למלך ארתור, הוא ולא אחד!״ פרדור צחק. ״זה היה קשה, אבל הצלחתי. עכשיו הוא מציית לי. הצעצוע האהוב עלי.״
הסוחר הקיש באצבעותיו. מרלין רעד.
״מרלין,״ אמר הסוחר בחיוך. הוא חשב לרגע. ״לקק את מגפיו את הלורד יוג׳ין.״
לתדהמת כולם, מרלין נפל ארצה והחל ללקק את מגפיו את ארתור כאחוז דיבוק. הסוחר צחק בקול גדול.
״מדהים, נכון?״ הוא שאל.
ארתור השתעל.
״בהחלט.. מרשים.״ אמר המלך בסופו של דבר.
ראשו של מרלין ניתז מעלה בשוק למשמע קולו של ארתור. עיניו התרחבו לכדי כאב ופיו נפער בתדהמה. ארתור בהה בזעזוע בפניו של מרלין. עצמות הלחיים שלו בלטו יותר מאי פעם. צבע פניו היה לבן יותר מסיד ופנס גדול וסגול עיטר את עינו הימנית.
״אני הרשתי לך להפסיק?״ גער מעליו הסוחר.
הוא הכה את מרלין עם המקל שבידו. מרלין הניד בראשו בטירוף, ממלמל לעצמו מילים. ארתור היה חייב לעצום את עיניו כשהמקל פגע שוב בגופו החלש של חברו.
״תחזור לעבודה!״ צעק עליו האיש המרושע. מרלין היה משותק. יבבה נמלטה מפיו כשהמקל הונף פעם נוספת.
״אני מתנצל.״ אמר הסוחר. ״אני לא יודע מה קורה לו היום. הוא לא רגיל לאנשים חדשים.״ הוא כרע לצד מרלין ונגע בקולר. מרלין צרח ונפל בחיבוק על גבו, רועד כאילו ברק פגע בו.
״כמה..״ ארתור השתעל שוב, מזועזע. מה בן הבליעל הזה עשה לחבר שלו?
״כמה הוא עולה?״
הסוחר הסתכל על ארתור בתדהמה והניד בראשו.
״זה? אמרתי שהוא לא למכירה.״
ארתור הוציא מכיסו שני שקים מלאים בזהב.
״לכל דבר יש מחיר.״ הוא אמר בקול חנוק.
״לא לאחד הזה.״ פרדור וארתור שניהם הביטו מטה אל מרלין, שעדיין חיבק את עצמו ורעד בטירוף.
״למה? במה הוא מיוחד?״ הרעידות התחזקו. ״מה עשית לו?״
פיו של הסוחר התעקל בחיוך של בעל סוד.
״אוו..״ שיניו נצצו. הוא סימן לארתור להתקרב אליו. הסוחר קירב את פיו לאוזנו של ארתור.
״הייתי חייב להזמין את הקולר הזה במיוחד עבורו מממלכת לוט. לא מוצאים דבר כזה כל יום.״
ארתור לא הבין.
״קולר מרסן קסם.״ אמר פרדור בגאווה.
ארתור הניד בראשו ולקח צעד אחורה.
״אל תדאג,״ הרגיע אותו הסוחר. ״הוא לא יכול לעשות כלום. הוא לא מסוכן יותר מזבוב כרגע.״
ארתור הניד בראשו שוב. זה לא יכול להיות. מרלין לא מכשף, הוא לא. אין סיכוי.
הוא הסתובב לאביריו – כולם היו מופתעים כמוהו. כולם חוץ מלנסלוט, שפשוט היה עצוב, וגוואין, שהיה אדום מכעס.
״אדוני.״ גוואין לחש. ״תזכור במי מדובר, בבקשה.״
ארתור חזר לפרדור. הוא העיף עוד מבט במרלין, שהמשיך למלמל לעצמו מילים, פניו רטובות מדמעות ועיניו עצומות בכאב. המלך לקח נשימה עמוקה והוציא מכיסו עוד שני שקים.
קוסם או לא, מרלין חוזר איתו הביתה.
״לא.״ אמר הסוחר.
ארתור הסתובב לאבירים ולקח מידיהם ארבעה שקים נוספים.
הוא הושיט את כולם לפרדור.
״אני אוסיף עוד שלושה.״ הוא הבטיח והסתכל שוב על מרלין בזעזוע.
״עונג לעשות איתך עסקים.״ אמר לבסוף הסוחר במרירות וחטף את שקי הכסף. הוא שלף מכיסו שרשרת עור וחיבר את קצהה לקולרו של מרלין.
הוא דחף את הרצועה לידו של ארתור.
״תהנה.״
שמור על קור רוח, שמור על קור רוח, שמור על קור רוח.
״תודה רבה,״ אמר ארתור. ״איך אמרת שקוראים לו?״
יבבה נשמעה מכיוון מרלין, וארתור יכל להשבע שאחת נוספת נשמעה מכיוון האבירים.
״מרלין.״ אמר הסוחר.
״בוא, מרלין,״ ארתור משך בחוזקה ברצועה עד שמרלין נעמד על רגליו. ״הולכים.״
רק עוד רגע, רק עוד רגע, רק עוד רגע.
ארתור פנה לכיוון הכניסה ומשך את מרלין אחריו בלי להסתכל לאחור. כל משיכה זיכתה את ארתור בצרחה מצד מרלין, אבל הוא היה חייב להשאר בדמות. כשהחבורה והסוחר הגיעו אל האבירים שנשארו לחכות מחוץ למתחם אלו העבירו לסוחר את הכסף. הסוחר שלף מכיסו שני מפתחות והושיט אותם לארתור.

רק כאשר פרדור נעלם אל תוך האוהלים וארתור והאבירים נעלמו לתוך היער, ארתור עזב את אחיזתו ברצועה. מרלין נפל לקרקע שוב וניסה להתרחק מארתור.
״לא!״ הוא צרח. ״תתרחק!״
גוואין כרע לצידו ותפס בזרועותיו בחוזקה.
״מרלין, זה אני. גוואין. אנחנו שיחררנו אותך, אבל אנחנו עדיין לא בטוחים.״ מרלין הניד בראשו שוב ושוב.
״לא! לא!״ הוא צעק.
״מרלין,״ המשיך האביר ברוגע. ״אנחנו בממלכה של סנרד. אם תמשיך לצעוק, יגלו אותנו. עכשיו, תן לי לשחרר אותך מהאזיקים המזעזעים האלו ונראה מה אפשר לעשות בנוגע לפציעות שלך. בסדר?״
נראה שמרלין נרגע קצת. הוא עדיין הניד בראשו, אם כי לא באותה פאנטיות.
״יופי. טוב מאוד.״ גוואין לא שיחרר את האחיזה בחברו, אבל הוא הסתובב לכיוון ארתור, שהיה נטוע במקום בזעזוע.
״הוא קודח.״ ביטא גוואין בשפתיו.
ארתור בלע את רוקו והנהן.
״המפתחות.״ לחש גוואין.
ארתור היסס. הוא הביט במפתחות שבידיו, ואז בחברו הרועד, ואז בחברו הכועס. ואז שוב במפתחות.
״שלא תחשוב על זה בכלל, נסיכה. המפתחות. עכשיו.״ גוואין סינן.
ארתור נאנח בקול והושיט את המפתחות לגוואין. האביר הסתובב בחזרה אל מרלין.
״היי, חבר. מרלין. אני הולך לפתוח את הקולר הז -״ הוא נקטע על ידי צרחתו של מרלין.
״היי, היי..״ הוא הרגיע את המשרת. ״זוכר? לשמור על שקט?״
מרלין מלמל לעצמו משהו.
״אוקיי. בסדר. אוקיי.״ אמר גוואין, יותר לעצמו מאשר למרלין. ״אני אתחיל מאזיקי היידים.״ נראה היה שהדבר מקובל על המשרת. הוא שחרר בעדינות את אחיזתו בנער והרים את ידו הימנית. מרלין התנשף בכבדות. הוא מצא את חור המנעול ובאיטיות הכניס לתוכו את המפתח הקטן.
״מים. תחבושות.״ הוא סינן לכיוון ארתור, שרץ למלא את הבקשה. גוואין סובב את המפתח ופנה מיד לבצע את אותן פעולות על היד השנייה. רק כשהמלך הגיע עם נד מים ורצועות בד לבנות, גוואין הוציא את היד הימנית מתוך האזיק המסיבי, שטף אותה ועטף אותה בתחבושת.
ארתור תהה איך גוואין כל כך טוב בזה. גוואין, שחיסל עשרות בשדה הקרב, היה פתאום כל כך עדין ומתחשב.
פניו של מרלין התעוותו בכאב כשגוואין הוציא את ידו השנייה מהאזיק שלכד אותו, שטף במים הקרירים ועטף אותה.
״שש..״ גוואין ניסה להרגיע את מרלין. דמעות כאב זלגו על פניו של המשרת הצעיר, שעיניו נותרו עצומות. גוואין לקח תחבושת נקייה, הרטיב אותי במים והחל לנקות את פניו וזרועותיו של מרלין מהדם הקרוש והלכלוך. כשהוא סיים, הוא הניח את התחבושות בצד ובחן את הקולר המחריד בעיניו. הוא היה ענקי, עשוי מתכת חומה וכבדה. רונות מוזרות עיטרו אותו. העור מסביבו היה אדום ודולק.
״מרלין,״ גוואין ניסה שוב. ״אני הולך להסיר עכשיו את הקולר -״ גופו של מרלין התחיל לרעוד. ארתור התיישב לצידם.
״תחזיק אותו חזק.״ לחש גוואין לארתור. ״לא משנה מה קורה, אני חייב להסיר את הדבר המזעזע הזה.״ ארתור הנהן בהסכמה. עורו עטה גוון ירקרק חולני.
גוואין נאנח בפעם העשירית באותו היום.
״מרלין, תנשום עמוק. זה -״ עיניו של המשרת נפקחו. ״זה הולך לכאוב. בבקשה, תנסה לשמור על שקט.״ מרלין לא זז.
״גוואין?״ הוא אמר לפתע בקול חנוק. ״תעשה את זה מהר. בבקשה.״ האביר הנהן. הוא השכיב את מרלין כך שעורפו נמצא על ברכו וסימן לארתור בעיניו להתכונן.
הוא קירב את ידיו בעדינות לקולר, עוד לא עושה כלום.
״אתה מוכן, מרלין?״ הנער יבב בתשובה.
גוואין תפס בעדינות בקולר, ובידו השנייה השחיל את המפתח לחור המנעול. גופו של מרלין החל להתעוות. דמעות חדשות הציפו את פניו.
אל תצרח, אל תצרח, אל תצרח. אמר לעצמו המכשף. הוא הרגיש את טעמו המתכתי של הדם בפיו.
בבקשה, אל תצרח. אבל כשחברו סובב את המפתח, מרלין לא יכל לעמוד בזה. זעקת כאב איומה פרצה מפיו. ארתור נאלץ להשתמש בכל כוחו כדי לרסן את המשרת הצנום.
בשעה שגוואין שלף את המפתח החוצה, מרלין כבר איבד את הכרתו.