מראה שבורה – פרק 2

ג'סי ||

גוון נשכבה על מיטתי, ואני תפסתי את הכיסא. היא עישנה סיגריה ופתחה חלון, ואני לא התנגדתי. גוויניבר היא ידידה שלי, מחמיא לי שאתם שואלים. היא מטר שישים ושלוש, לא כל כך גבוהה, שיערה בלונדיני כהה ביותר, המגיע עד לתחילת מותניה; עיניה חומות ובהירות, כצבע שוקולד, ויש לה עגיל בצבע דובדבן באוזן, שהיא דואגת לא להסתירו ולטחוב את שיערה מאחורי אוזניה; האף שלה קטן יחסית. הכרתי אותה בקולג', כי אני כבר בן 19. היא לומדת איתי בקולג' "טנדשייר" בעיר שלנו, והיא גרה בניו יורק. עכשיו, לפחות, היא גרה במנצ'סטר, כפר קטן איפשהו בפרובידנס.
"אל תבהה בי," היא חייכה ושבה לשכב על מיטתי.
"אני לא בוהה בך." קבעתי, חיוך קטן על פניי. התיאור שלה בהחלט מצהיר בזאת שהיא ניו-יורקית לוהטת.
"באמת? אתה לא בוהה בי?" היא שאלה בערמומיות. הנדתי בראשי. "אין לי מושג קלוש על מה את מדברת," היא רוצה שנהיה רק ידידים.
וחוץ מזה, תפסיקו עם זה. זה לא בגלל המראה, שאני רוצה להיות חבר שלה. לא אכפת לה מה חושבים עליה, לא אכפת לה מהאיסור להכניס סיגריות ואלכוהול לטנדשייר, מ-1 עד 10 בסולם החכמה, אצל המורים היא מקבלת 7.
"בוא רגע," היא קטעה את מחשבותיי. למה היא מתכוונת, בוא רגע? התקדמתי אליה והתיישבתי על המיטה, מנסה לרסן את עצמי. "כן?"
"מה אתה חושב על ג'קי צ'אן?" היא שאבה את שפתה התחתונה.
"הוא חתיכת סיני שעשה דברים בחיים שלו, אין לי מה להגיד." אמרתי. היא לא הסתפקה בזה. "אבל מה אתה חושב על המראה שלו?"
"זאת שאלה מטומטמת,"
"כמוך. אתה כזה מעצבן," גלגלתי את עיניי. "ג'ס, אתה צריך חברה."
"מאיפה הבאת את זה עכשיו?" הופתעתי.
"נזכרתי בג'ו ולואיס שצוחקים עליך, שאין לך חברה ולהם יש. אפילו לג'ו השמן, היית מאמין? וחשבתי, אתה צריך כזאת. שיפסיקו לצחוק עליך. ואל תסתכל עליי, כי זו לא תהיה אני. יש לי שידוך מצוין בשבילך."
"ומה איתך?" פלטתי. היא משכה בכתפיה. "לי לא אכפת להישאר בודדה. אני לא צריכה אהבה. יתומים לא צריכים אהבה."
"לא." משכתי אותה לחיבוק, ובאופן מפתיע, היא שקעה בו. הרגשתי טיפה נוחתת על כתפי, אבל התעלמתי. "אבל הם רוצים אותה."
"אתה מדבר שטויות," היא התייפחה, בזמן שהתנתקה ממני. "אתה חתיכת פיצג'רלד."
"תגידי את זה לאבא שלי," טפחתי על כתפה. לא הבנתי בדיוק מה קרה שם, בינינו, אבל אני יכול להישבע לכם שהיא עשתה את זה בכוונה.
ואני שונא את ג'קי צ'אן.