מראה שבורה – ג'וליה – פרק 1

לבשתי את השמלה המיוחדת שלי. זו שאני שומרת לאירועים מיוחדים פלוס. שמלה רגילה למדי, לא מהודרת ממש, פרחים קטנים וורדרדים על רקע כחול כהה. "את נראית מעולה." החמיאה לי איזי. כיווצתי את שפתיי בהיסוס. "את חושבת שקמבל יאהב את זה?"
"ברור שכן," היא בחנה אותי, לא מהססת. מהנעליים השטוחות שלי, עד לשיערי. "אני עדיין שונאת אותו, שתדעי לך. טוב, התחלתי לחבב אותו, אבל אני שמה עליו עין."
"והנעליים?" שאלתי. היא חייכה. "אני מצטערת, אבל אנחנו צריכות ללכת, ג'ול." היא פתחה את הדלת ויצאנו לחניון. טרקתי את דלת המכונית. איזי שקעה במחשבותיה במושבים האחוריים ואני לקחתי שליטה על עצמי, כי הייתי צריכה לנהוג. קמבל חוגג במאי, ב-13 במאי, היום.
שנה לאחר מותה של אנה. אני מפורקת לגמרי. זה הורג אותי, היא הייתה חפה מפשע, וזה לא מפסיק להטריד אותי, לעזאזל. לקייט היו סיכויים גדולים יותר למות, עם כל הכבוד. אבל אנה… היא הייתה קטנה. קטנטונת.
היא לא סיימה את התיכון.
היא לא התנשקה.
היא לא נישאה. היא לא גרה בשותפות עם חברה בדירה מגעילה איפשהו בניו יורק. היא לא עשתה את הדברים האלה. היא רק זכתה לחיות שלוש עשרה שנים ארורות, שחצי מהם היא בטח לא זוכרת, יותר מחצי האמת.
"על מה את חושבת?" איזי שואלת אותי פתאום.
"על שום דבר," אני משקרת במצח נחושה.
"על אנה, נכון?" אני עוצרת ברמזור אדום ומרשה לעצמי לשקוע במחשבות תוך כדי הנסיעה. אני לא אשקר לכם, זה חרא. החיים חרא. הם קשים, ועדיף עם כל המכשולים הארורים – לא לסבול אותם.
"זה לא מגיע לה." היא אומרת. "אני מצטערת, ג'ול. רוצה להתחלף?"
"לא עברת את הטסט." גיחכתי במרירות. לא בכיף שלי לקבל דו"ח תנועה ארור עכשיו. אנחנו בדרך ל"Mother nature", המסעדה – ולא בית הקפה – שקמבל הכי אוהב לאכול בו. הם מגישים הכל. אוכל סיני, נודלס, סושי, ספגטי, לזניה, המבורגר… מה שלא תחשבו עליו. אני מכירה את בעל המסעדה, ולמזלי, זהו לא דוד שלי. הדוד המעצבן שלי…
הוא הציע לי נישואין, דרך אגב. לא דוד שלי, איכס. קמבל אלכסנדר הציע לי נושאין. פשוט נפגשנו בבית קפה, הוא היה שיכור משום מה, ופלט "התינשאי לי?". הוא לא שכב איתי שעתיים לאחר מכן, אז אני מניחה שהוא זכר את המאורע. ואנחנו מאורסים עכשיו, על כל פנים.
הגענו. הוא הגיע עם הכלב שלו, שאני כל כך מעריצה שהוא שרד חצי חיים עם עורך דין עוצץ, העונה לשם קמבל אלכסנדר. קייט וג'סי הגיעו. שרה ובריאן לא הגיעו. קייט נראתה ממש בסדר, יחסית למצבה. היא החלימה. הסרטן רדום לבינתיים, ואפילו בלי השיער, היא יפה. וג'סי? טוב, כל חייו לפניו, המבין יבין. הוא עובר את גיל ההתבגרות.
"אמא ואבא אמרו שהם לא באים," אומר ג'סי. "אבל הם מצטערים ושולחים לכם דרישת שלום."
"קיבלנו אותה," מאשר קמבל בחיוך.
"אני שמחה שהתארסתם." אומרת קייט בחיוך רחב. "עוד סיבה נוספה לרשימה שלי."