מיוחדים.

תופפתי על השולחן בעצבנות.
הסתכלתי על השעון שוב ושוב במהלך השעה הזאת, ונראה כאילו המחוגים נתקעו."מיס ג'יילס,"
באינסטינקט קפצתי אחורה,"אני מצטערת." התנצלתי,"פשוט המחשבות."
רוז הנהנה."קאיה, אנחנו צריכים את מלוא הריכוז שלך."
הנהנתי והסתכלתי עליה במבט מתעניין. יכלתי לראות איך מאט מביט בי ושולח לי מבטים. הוא יודע שאיני מגלה חיבה בכל העסק הזה.'אני גם חושב שהעסק הזה בולשיט.'
הסתכלתי עליו במבט עוין. 'סיכמנו שלא נעשה זאת יותר, מאט'.
הוא הסתכל עליי וחייך חיוך זחוח, בעוד רוז ממשיכה לפטפט על המגרש השנה.'את סכמת,' הזכיר לי. 'אני מעולם לא הסכמתי לכך'.
רוז אמנם לא קלטה את החלפת מבטינו, אבל רובי כן."אתם שניכם!" צעק והזהיר אותנו."די עם העברת המחשבות!"
רוז גלגלה את עיניה וצנחה על הספה,"ילדים," אמרה, "אנו מנסים להציל אתכם פה."
קמתי מהכסא שלי בזעם. "להציל אותנו?!" צעקתי עליה בכעס, "איך אתם מצילים אותנו בכל העסק הזה?!
אפילו למשפחות שלנו לא יוצא דבר מכך.
אז,רוזי, את יכולה להגיד לי מה יוצא לנו מזה- חוץ מלהרוג אנשים בשביל הכיף, ובנתיים לקחת סיכוי גדול שנהרג גם בדרך?!"
רוז פתחה את פיה כדי למחות, אך מיד סגרה אותו ואז יצאה מהחדר בהתיפחות.
מה עשיתי.רובי הסתכל עליי במבט לא כועס, לא עצוב. מאוכזב. הרטייה בעין שלו עלתה למעלה, והיה אפשר להבחין בצלקת שלו. "יופי, קאיה."
מאט הסתכל על רובי, שיצא מהחדר לנחם את רוז הרגשנית. ואז בחזרה עליי, קאיה, הנערה העצבנית מהכפר העני.
רובי טרק את הדלת אחריו, ומאט פרץ בצחוק. "מה אתה רוצה?" השתדלתי להשמע תקיפה, אבל זאת הייתה משימה קשה, בעיקר שמאט צוחק.
"את חסרת טקט." אמרת שניסה לעצור את צחוקו המתגלגל,"את חייבת להיות פחות תקיפה. בעיקר לרוז. את יודעת שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. היא רק מנסה לעזור לנו בפקודתו של מלאף."
הנהנתי אליו. זה ברור מאליו, אבל הסיכון הזה שלא אראה יותר את משפחתי, הוא זה שפורץ את גבולות השפיות.
אולי למאט לא אכפת בכלל, ואני מניחה שגם לי לא אמור להיות אכפת.
משפחה די קטנה, אחותי הקטנה מרי, ואמי.
שאותם כבר שנים שלא פגשתי, מאז התקרית ההיא בשדה.
אני חושבת שמרי אמורה להיות כבר בת 10.
עברו שבע שנים מאז.
וכמו תמיד, כל שבע שנים הצוות הקטן בכפרים מחפש את אלה עם הכוח.
זה חיפוש חשאי, לממשלה אין דרך לדעת על כך.
טוב, אם הממשלה הייתה תופסת אותנו היו הורגים אותנו במקום.
כל הרעיום של ההמשלה היה להפיל את המיוחדים.
ועכשיו, אחרי כמה שנים טובות שלא השמיעו קול, הצוות של מלאף מנסה לתקוף אותנו.
אחיו הגדול של מאט, דרקל, היה מיוחד.
היה.
הוא מת באחת המלחמות. למעשה, יש כאלה שאומרים שמלאף בכבודו ובעצמו הרג אותו.
באיטיות ובסבל רב.
דרקל היה הדבר היחיד שנאר למאט.
אני מניחה שזאת הסיבה שלמאט לא אכפת אם ימות בזירת הקרב.
גם ככה אין לו למי לחזור.
ובעקרון, גם לי אין.
"קאיה, מאט." רוז קראה לנו בעודה מושכת באפה,"יוצאים."
אז למה אני כל כך מפוחדת?