מחר (מרלין)

אות׳ר הידק את העניבה האדומה שלו פעם נוספת, החליק כפל בלתי נראה בחליפה האפורה ובחן – שוב – את נעלי העור החדשות מכל הזוויות האפשריות.
״ארתור, אני מזכיר -״ הוא התחיל לומר,  קולו כבד ולחוץ. הוא ערך סיבוב נוסף בחדר האורחים בו עתידה להתקיים הישיבה, יישר את המפיות הישרות לחלוטין שעל שולחן העץ והרים את אחת מכוסות הזכוכית לניקוי נוסף.
״- שזו ישיבה חשובה מאוד, ושארתור צריך להעמיד פנים שבאמת אכפת לו משיחות פיננסיות בזמן שאני אשב בשקט ולא אוציא מילה כדי שהאורחים הנכבדים לא יחשבו שאני, אשה, מבינה יותר בעסקים מאשר הגבר הצעיר, אלוהים אדירים.״ התפרצה מורגנה. ארתור הרים את ראשו רק אז, מבט מבולבל על פניו.
כן, התמרמרותה של מורגנה לא הייתה חסרת נקודה, וכן – זה לא היה הוגן כלפיה. היא הייתה מעורבת בעסקים המשפחתיים הרבה יותר ממנו, הוא היה מוכן להודות. אבל הערב הזה היה מוקדש לו ולחשיפה שלו כיורש העסק בפניי הקולגות של אות׳ר. ארתור היה לחוץ יותר משהיה אי פעם, והצווחות של מורגנה לא הקלו על מצב רוחו.
״גברת צעירה, שלא תעזי לדבר אליי ככה!״ אמר אות׳ר, אצבעו מונפת באוויר.
״בדיוק!״ צעקה מורגנה בשעה שנעמדה. אף על פי שקולה הגבוה קדח חורים במוחו, ארתור היה מלא השתאות. הוא לעולם לא היה יכול לעמוד ככה מול אביו. ״זו בדיוק הנקודה שלי, אות׳ר! אני לא מאמינה שבמאה העשרי -״ דפיקה בדלת עצרה את שצף המילים הכעוסות שלה.
אות׳ר השתיק את כולם בהנפת יד נוספת. הוא לקח נשימה עמוקה.
״הם כאן,״ הוא ציין את המובן מאליו. ״ארתור, תהיה מוכן לאסוף את המעילים והמטריות של האדונים. מורגנה, תודיעי למארי במטבח לחמם את התה.״ הוא הצמיד את אצבעו לפיו, מזכיר להם שוב לשמור על השקט, וניגש לכיוון דלת הכניסה בזמן שדפיקה חלשה נוספת נשמעה.
אות׳ר כיחכך בגרונו, ישר את גבו ואז פתח את הדלת.
״מה.. מה אתה עושה פה?״ ארתור שמע את אביו שואל בכעס.
״אדוני, אני..״ האדם שמבעד למפתן יבב. ארתור הכיר את היבוב הזה.
״מרלין?״ קרא ארתור. הוא רץ לכיוון הדלת ונעצר בתדהמה כשהגיע אליה.
הוא לא ראה את מרלין, חברו הטוב ביותר, כבר כמעט שלושה שבועות. במשך החודש האחרון, אות׳ר הכריח את ארתור לשבת מזריחה ועד שקיעה מול הספרים או מול מסך המחשב. הוא היה צריך לכתוב את הנאום שלו ולשנן אותו בעל פה; לעבור עם מורגנה על מאות גרפים אפורים ולדעת מה כל אחד מהם מתאר; לארגן את הערב וללמוד את המוזמנים שלו. הוא היה עסוק מכף רגל ועד ראש, ולא יכל לפנות יותר מרגע לטובת דברים אחרים, כמו חברים.
משהו רע עבר על מרלין בזמן הזה.
מרלין, שתמיד היה רזה, כמעט שחה עכשיו בחולצת הפסים הרגילה שלו. עיגולים שחורים של חוסר שינה בלטו מתחת לעיניו ושטף דם סגלגל התנוצץ לאורך כל צידה הימני של הלסת שלו. שערו השחור ובגדיו היו ספוגים במים, כאילו רץ את כל הדרך מביתו לבית של ארתור בגשם. אולי זה באמת מה שקרה.
הוא רעד כמו עלה ברוח והמשיך לנסות להסביר לאות׳ר מה הוא עושה בפתח ביתו.
״אני.. אני -״ שיניו נקשו. ״אמא שלי.. אני לא – בבקשה -״
ארתור לא הבין. הוא לא הבין מה מרלין עושה כאן, אף על פי שמרלין ידע איזה יום היום, מה עתיד להתרחש וכמה זה חשוב. ארתור הסביר לו בטלפון את כל הפרטים על הארוחה בשבוע שעבר. הוא לא הבין למה מרלין נראה כמו כלבלב פצוע, או כמו ילד קטן, ולמה הוא נראה מפוחד כל כך. הוא לא הבין למה שמישהו בכלל יעלה על דעתו לפגוע במרלין, כי מרלין עצמו לא היה מסוגל להרים אצבע ולפגוע בזבוב, אלוהים אדירים. הוא בעיקר לא הבין למה אות׳ר עדיין עמד במשקוף, מפריד את ארתור ממרלין ואת מרלין מהאח הלוהטת שבפנים, כשברור לגמרי שאם מרלין ישאר עוד דקה אחת בקור ובגשם שבחוץ, שטף הדם המפחיד יהיה האחרון שבבעיותיו.
״מה קרה, מרלין?״ ארתור שאל. הוא ניסה מאוד להתעלם מהמבט הכועס של אביו.
״גאיוס.. נסע. ואמא שלי השתחררה, ואני..״ ארתור לא היה בטוח אם לחיו של מרלין היו רטובות מהגשם או מדמעות.
רעד חזק תקף את גופו של ארתור. אמו של מרלין אושפזה במכון גמילה באפריל שעבר. איך הוא יכל לשכוח שהיא הייתה אמורה להשתחרר החודש? הוא ידע כמה קשה למרלין להתמודד עם המצב של אמא שלו. במהלך שמונה החודשים בהם היא הייתה מאושפזת, גאיוס עבר לגור עם מרלין. גאיוס היה הדוד הזקן והנחמד שארתור ראה לעיתים רחוקות לפני, אבל היה קרוב למרלין כמו אב מאז ומתמיד.
למה הוא עזב? איך הוא העז להשאיר את מרלין לבד עם האשה הזו? ארתור בחיים לא היה אומר זאת למרלין, אבל הוא פחד מהונית. פחד ממנה יותר משפחה מאות׳ר. ארתור היה שם בהתפרצות הזעם הגדולה שלה לפני שאושפזה. הוא ידע מה היא מסוגלת לעשות. זה היה הוא נשאר עם מרלין הבוכה במשך שעות אחרי שהניידת הגיעה ולקחה אותה באזיקים, מחבק אותו ומבטיח שהכל יהיה בסדר.
האם היא האחראית למצב שבו מרלין נמצא? בטח שהיא אחראית לכך. זעמו של ארתור געש. איך גאיוס אפשר לזה לקרות? הוא בטח באיש הזקן, וחשוב מכך – מרלין בטח בו.
״א- אליס חלתה,״ מרלין גמגם בשניים נוקשות. ״אתמול בלילה. שפעת. ואמ- אמא  בבית כבר שבועיים, והיא הייתה בסדר, וגאיוס היה חייב לנ- לנסוע.״ הוא עזר כדי לקחת אוויר. ״חשבתי שהיא בסדר. שהיא התגברה. היא נראתה בס- בסדר.״ מרלין גימגם.
״אבל אז, שעה אחרי שגאיוס יצא, באו החברים של אמא שלי מ- מלפני. והם שתו ו- אסור לה לשתות, אבל גם היא שתתה. ניסיתי להגיד לה להפסיק, כי הם היו מחזירים אותה ל- לשם.״ ארתור רצה למשוך את מרלין פנימה, אבל אות׳ר עדיין עמד כמו קיר בטון, מפריד ביניהם.
״ו- והיא לא הקשיבה לי, רק צעקה שאלך לחדר, אבל כשחזרתי מאוחר יותר היא הייתה מחוסרת הכרה – אני חושב – או שאולי היא ישנה – על הספה, ו- ו- אחד החברים שלה התחיל ל- לגעת בה- וצעקתי עליו, ואז הוא דחף אותי לקיר וב- בעט בי וניסיתי ללכת אבל הוא לא נתן לי ללכת ו- ו-״
אות׳ר לקח נשימה עמוקה והסתכל סביב, בוחן את כל האפשרויות.
״כנס.״ הוא הורה למרלין. מרלין הודה לו שלוש פעמים לפני שנכנס לבית. נעלייח המלוכלכות הכתימו את הרצפה שקורצפה מוקדם יותר לקראת האורחים בבוץ ומים כשהלך, והוא מילמל התנצלות והבטחה שירד לנקות את הכתמים. רק כשהלך ארתור הבחין בכך שהוא צולע ונשען באופן מוזר על רגל ימין.
״קח אותו לחדר שלך, ארתור, ותן לו בגדים ומגבת. אחר כך רד למטה מיד.״ אות׳ר החטיף מבט רציני אל עבר השעון שלו והרצין.
״נטפל בו כשהארוחה תסתיים.״
ארתור ניסה להתווכח. הארוחה יכלה להמשך שעות, ומרלין היה צריך עזרה עכשיו, אבל אות׳ר השתיק אותו.
״אני אשלח את מארי אליו, אבל אתה צריך להיות כאן.״
ארתור נאנח.

בשעה עשר ועשרה, כשאחרון האורחים עזב בשקט את האחוזה, ארתור קפץ על רגליו ורץ במהירות לחדרו בקומה השנייה. הארוחה – ישיבה – מה זה משנה – עברה בשלום. הוא הצליח לומר את כל מה שהיה צריך, ומורגנה הצליחה לא לומר את כל מה שרצתה.
בסך הכל, הערב הוכתר כהצלחה. חוץ מהעובדה שמרלין עדיין רעד בהיסטריה כשארתור נכנס לחדר, גם אחרי שלוש שעות בהן היה מכוסה בשתי שמיכות עבות. הוא החזיק בשתי ידיו ספל תה, אבל לא נראה כאילו שתה טיפה אחת.
״מרלין, אני..״ ארתור לא ידע איך להתחיל.
״אל תספר לגאיוס.״ מרלין קטע אותו.
״מה? מרלס, למה?״ ארתור שאל. הם היו חייבים לספר לגאיוס. הם היו חייבים לספר למשטרה.
״הם יחזירו אותה לשם.״ מרלין לחש, קולו בקושי נשמע.
ארתור בלע את ההתנגדות הכבדה שעמדה בקצה גרונו. הוא הנהן באיטיות.
מרלין נראה כל כך מפוחד ופגיע. אולי זה היה שטף הדם, אבל מרלין נראה יותר מבועת משהוא היה בלילה הנורא ההוא בבית שלו. ארתור עצם את עיניו לרגע.
״אוקיי.״ לא אוקיי. ״נדבר על זה מחר בבוקר.״ מרלין הנהן גם הוא.
ארתור התיישב לצידו, ובמשך כמה דקות הוא ספר את הנשימות שלו – כפי שאות׳ר לימד אותו לעשות במצבי לחץ, כי בני משפחת פנדרגון לא יכולים הראות שום חולשה – עד שהוא נרגע. הוא שם לב שגם הרעידות של מרלין פחתו. הם שניהם נשמו באותו הקצב.
״ארתור?״ מרלין לחש בשקט.
״כן, מרלס?״ לחש ארתור בחזרה.
״אני יכול להשאר לישון כאן הלילה?״
ארתור חייך.
״בטח, מרלין. כמה לילות שתרצה.״
ארתור קם והוציא מהארון בגדי לילה לו ולמרלין ושמיכות נוספות, ואז פרש אותן על הרצפה לצד המיטה הענקית שלו. הוא הניח שמרלין יכל לישון בחדר האורחים, אבל הוא לא רצה להשאיר אותו לבד.
ארתור נשכב על השמיכות שפרש רגע לפני כן. הוא העמיד פנים שהוא לא ראה כמה חבולה הבטן של מרלין הייתה כשחטף הצצה אליה בשעה שמרלין החליף חולצה במהירות. הוא גם העמיד פנים שהמראה לא גרם לו לרצות לקום ולהרוג את האידיוט המקולל שהעז להרים יד על מרלין, או לרוץ לשירותים להקיא.
הוא פשוט שתק והניח למרלין להכנס אל מתחת לשמיכת הפוך החמה.
מחר. הם יסדרו את הכל מחר.
״לילה טוב, מרלס.״ ארתור לחש לימינו.
״לילה טוב, ארתור.״
מחר. הכל יהיה בסדר.