הל
תקופה לא ידועה, פרק לא ידוע וזמן כתיבה לא ידוע. זה היה נראה גמור בצורה מספקת אז לא ראיתי סיבה לא להעלות זאת, במיוחד בהתחשב בזה שאני לא יודעת מה לעזאזל הולך בסצינה ולמה כתבתי אותה. פתוח לפרשנות (פאנפיק, מוב פסיכו 100)

מוב

הל 17/12/2022 250 צפיות אין תגובות
תקופה לא ידועה, פרק לא ידוע וזמן כתיבה לא ידוע. זה היה נראה גמור בצורה מספקת אז לא ראיתי סיבה לא להעלות זאת, במיוחד בהתחשב בזה שאני לא יודעת מה לעזאזל הולך בסצינה ולמה כתבתי אותה. פתוח לפרשנות (פאנפיק, מוב פסיכו 100)

אני אצליח! חשב שיגאו קגיאמה בעודו רץ בקושי את הקילומטר האחרון, במרתון מועדון הספורט של בית הספר. מהצד השני של המסלול עודדו אותו בחוזקה שאר חברי נבחרת מועדון הספורט, מרימים משקולות וצורחים בקול רם. הוא התנשף בחוזקה מביט קדימה לעבר קו הסיום ההולך וקרב. התקרב אליו בכוחותיו האחרונים. כאשר לפתע מעד על אבן החליק קדימה ונשכב, מת מעייפות.

חברי המועדון הרימו אותו כמו תמיד ,והתקדמו בהליכה מהירה אל חדר מועדון לקריאת המחשבות. הם הניחו אותו על הכיסא ויצאו בריצה מהירה, בחזרה לאימון שלהם.

שיגאו קגיאמה הרים את הראש שלו משהולחן וחבט אותו בחזרה בתיסכול. “איי” הוא אמר והתיישר בעייפות.
מועדון קריאת המחשבות למזלו הרבה לא היה שם, ולכן אף אחד לא הציק לו.

הוא התיישר לקח את תיקו, והלך הביתה

שיגאו! אתה יכול להפסיק לעשות את זה בבקשה? אימו הביטה בו מהקצה השני של השולחן. “כמה אתה יכול לכופף כפות?? תנסה ליהיות קצת יותר כמו אחיך! רק תועלת זה יביא.” מוב הרים את מבטו ופגש את מבטו של אחיו הצעיר ריטסו. הוא השפיל את מבטו וכופף את כפיתו בחזרה למצב הרגיל שלה. הוא לא אמר דבר, כמו כל בכל שאר הארוחות והמשיך לאכול בשקט.

מוב הלך ביום למחרת לבית הספר, והיתיישב במקום שהוא תמיד מתיישב בו. המורה החל להרצות על דבר נוסף. הוא ניסה לעקוב אחריו אך פשוט לא יכל. הוא קם מהכסא ויצא בהליכה איטית . … מהכיתה.

לאן אתה חושב שאתה הולך אדון קגיאמה?” שאל המורה. מוב הביט בו מעבר לכתפו. החליט להתעלם והמשיך קדימה.

“אדון, קגיאמה! תסביר לנו בבקשה לאן אתה חושב שאתה הולך." שיגאו העיף את מבטו לאחור , פניו ללא כל הבעה. ריטסו הביט בחילופי דברים בחרדה. הוא כבר לא הכיר את אחיו. שיגאו השתנה.

חזור למקום שלך.” אמר לו המורה בתסכול עמוק. מוב התעלם ממנו ויצא מהכיתה סוגר אחריו את הדלת.

“שיגאו! ריטסו רץ אחריו מתנגש בדלת שכמעט ונסגרת עליו. "אח גדול." הוא מושיט את ידו קדימה- תקוע עדין בדלת ודמעות בעייניו. שיגאו מביט מזוית עינו באחיו הקטן.”עדיף לך לא לבוא אחרי." הוא אומר, ונעלם לאט במסדרון.

" אבל..” ריטסו כבר בקושי יכל לדבר.

מוב יצא לחצר בית הספר נושם את האויר הקר ומחכה. לפתע נשמעות מחיאות כפים חלשות מבין אחד העצים. שיגאו מפנה לשם את ראשו ומתוך העצים יוצא ילד גינגי כבן גילו, שמוחא כפים. “כל הכבוד, אני רואה שהצלחת להגיע." הילד מוריד את ידיו וצוחק. שיגאו לא הזיז שריר ולפת את אגודליו מתעסק איתן בינו לבין עצמו, לא מוריד את העיינים מהילד הג'ינגי.

הג'ינגי פיהק בחוזקה ומתח את ידיו לאחור. הוא שם אותן מאחורי ראשו. "אתה הולך לעמוד שם עוד הרבה זמן?” הוא אומר בחיוך.

שיגאו לא הגיב להערה וחיכה לראות מה הג'ינגי יעשה.

“בסדר" הילד אמר ומתח את ידיו קדימה. מסביב לשיגאו החלו לעלות להבות במעגל מושלם חוסמות כל נתיב בריחה, אוירי או לא. מוב (שיגאו) הרים את ידו דרך מעגל האש והעלים אותו בהנפה אחת קטנה מאיר את כל המקום בסגול בוהק.

“אז אתה לא מתכוון להילחם?” הילד הג'ינגי ניגש אליו בצעדים קטנים מבעיר כל מקום שרגלו דרכה בו והתקרב אל מוב. “אתה הולך להיתחרט על זה…” הוא התקרב אליו במבט מאיים.

___

“ריטסו!” “מה הולך פה?!” “למה אח שלך עצבני?” זה אח שלך????” למה הוא הלך" הוא יחזור?” ?הוא עצבני?” הוא כועס עליך?” ריטסו הרגיש שמוחו עומד להתפוצץ מעומס יתר. כיתתו לא הפסיקה לשאול אותו לגבי אחיו והוא הרגיש שמוחו כבר קרס. הוא היביט לכל עבר מעבד בעינייו את כל המבטים הסקרנים המקיפים אותו ולא יכל יותר.

“דיי!” הוא צעק. "אני לא יודע מה הולך פה בדיוק כמוכם אז תעזבו אותי!” הוא צרח. שיערו עלה למעלה בתנועות מעגליות ונעשתה סביבו הילה סגלגלה בהירה. כמה מן המחברות עפו מעל ראשו ואיימו להיקרע.

“עזבו אותי."

הוא לחש והלך להתיישב בקצה האחר של הכיתה, הרחק מבלגן. שיערו עדין צף סביבו. היה נשמע רעש של כמה מחברות נופלות ואז השתררה דממה. ילד עם שיער שחור ומשקפים ישב ליד החלון, ושירבט משהו במחברתו. הוא לעס את המחק של העיפרון בחוזקה והביט מחלון חצר בית הספר לקבלת השראה. העיפרון נפל מידיו בקול רעש חזק שהפר את הדממה וכולם פנו להביט בו. הוא היביט דרך החלון במבט מזועזע ומפוחד.

“קגיאמה." הוא לחש.

ריטסו הרים את מבטו מהשולחן.

“אני חושב שכדאי שתראה את זה."

הילד עם המשקפיים אמר בקול חלש אפילו יותר. ריטסו קם במהרה וריחף לחלון מביט בתדהמה הולכת וגדלה על מה שראה.
הוא התיישב בזהירות על שולחן ליד החלון, ראשו דבוק לשמשה ופניו עדין המומות. הכיתה פנתה להביט מהחלון ונתקפה בצרחות.
חצר בית הספר היה הרוס לחלוטין, כל העצים היו שרופים, הספסלים היו הפוכים. באמצע כל הבלגן שכב שיגאו מעולף.

שיערו היה נפול על פניו ופיו היה מלא בדם.

מעליו ריחף בפשטות הילד הגינגי.

הביט בו וחייך בזדוניות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך