מה שקרה אחרי סוף המשחק – פרק 6 ( פאנפיק על הנוקמים )

סטיב וסם ישבו בשולחן השיש הגדול שבמטבח ושתו קפה, "בוקר..", קלינט יצא מחדרו עייף וסחוט, מאחוריו מקפצים שני הבנים שלו.
"לא נתנו לך לישון?", צחק סם.
"קפצו עלי כל הבוקר", קלינט ניגש ישר למכונת הקפה.
"ולורה? היא לא קמה?", שאל סטיב.
"תלמד את תורת הנישואים, הילדים מפריעים, הגבר קם, הילדים מבקשים, הגבר מביא", קלינט לקח לגימה מהירה מהקפה הרותח, וזה לא נראה כאילו זה הפריע לו.
"או….קי…", סטיב גלגל עיניים,.
"בוקר טוב", באקי ירד במדרגות, מדלג אותן שתיים שתיים.
"משהו פה נראה לי ערני יותר ממני", חייך קלינט.
"אולי", באקי חייך גם הוא, הוא הגיע למטבח, "איפה אן? בדרך כלל היא הראשונה שקמה".
"פעם אחת החליטה להשאיר לנו את ארוחת הבוקר סוף סוף", פפר יצאה מאחד החדרים, אוחזת בידה של מורגן, "מגיע לה לנוח מדי פעם".
באקי הניד בראשו בתנועה שפרושה לא כן ולא לא.

בזמן שפפר עבדה במטבח יחד עם וונדה שקמה בינתיים, ישבו השאר בסלון, הילדים מתרוצצים סביבם, משחקים במשחקים שהביאו מהבית וגם בכמה חפצים שהחרימו מביתה של אן.
באקי קם.
סטיב עקב אחריו אבל שתק.

הוא פתח בזהירות את דלת חדרה של אן, מציץ פנימה, החדר ריק, אבל הוא לא נתן לזה להטעות אותו, היא יכולה להיות בכל מקום, "אן את פה?", שאל, נכנס פנימה.
שקט, הוא צמצם את נשימותיו, מנסה לשמוע כל רחש בחדר, בתור חייל על זה לא היה כזה קשה עבורו, לא, החדר ריק.
הוא ירד במדרגות חזרה, נכנס לחדר הכושר. ריק. פותח בתנופה את דלת המרפאה, שכבר התרוקנה שעבר טוני לישון יחד עם אשתו וביתו. ריק. הוא פתח את דלת חדר העבודה של אן, ונאנח בהקלה, הוא מצא אותה, היא ישבה על יד המכתבה המוכתמת בצבעי גואש, ראשה נח בעדינות על גבי דף ועיפרון .
הוא נכנס, מניח את ידו בעדינות על כתפה, "אן…".
היא קמה בבהלה, כמעט תוקפת אותו, הוא נרתע אחורנית מעט, נותן לה להירגע, "זה רק אני", אמר. "כן… שמתי לב שזה אתה", היא העבירה את ידה על פניה העייפות, "מה השעה?", שאלה.
"עשר?.. נראה לי ".
"מאוחר!!", היא קמה ממקומה, "מי מכין ארוחת בוקר?".
"איך את יודעת שמשהו מכין ארוחת בוקר?", הוא חייך.
"כי אולי לא הרחת את זה "ווינטר סולדיייר" שכמוך, אבל כל הבית ריח של חביתות", היא יצאה מהחדר, מברכת את כולם בבוקר טוב, ועלתה לשירותים של חדרה.
באקי חיכה שהיא תצא, ואז הציץ בציור שהיא ציירה, הייתה שם בחורה, יושבת על הברכיים ומעליה מרחפת הרוח של עצמה ו… חונקת אותה?
ציור מדאיג למדי, זה היה הסיכום הסופי שלו, והוא יצא מהחדר.

…

אחרי ארוחת הצהריים, הם ישבו משועממים בסלון, הילדים אומנם מצאו לעצמם תעסוקה, אבל המבוגרים לא.
אן ישבה בחדר העבודה שלה רוכנת מעל מכונה מוזרה כשסטיב וסם נכנסו פנימה, "היי אן עסוקה?".
"מקשיבה", ענתה להם, לא מפנה את ראשה.
"אהמ… זה יישמע מוזר אבל… משעמם לנו, אנחנו לא רגילים לשבת ולא לעשות כלום".
" אתה יכול לצבוע את הקיר שהילדים קשקשו עליו בסלון", אמרה לסטיב, "ואתה יכול לתקן את החור בגג, תמצא את כל מה שאתה צריך בארגז שמתחת לשולחן הזה בפינה, ממוספר במספר 3".
"ומה אתנו?", טוני, ברוס, קלינט וסקוט, נעמדו גם הם בחיוך בפתח הדלת.
"דקה", אן התרוממה.

היא משכה קופסא ששכבה לה בשקט מתחת לשולחן סמוך, "יש שם עוד שתיים", אמרה, "תוציאו אותם", היא הרימה את הארגז הראשון.
קלינט וסקוט לקחו את הארגזים הנותרים, והתקדמו אחרי אן אל הקיר האחורי של הבניין.
"אוקי, בארגזים האלו יש את כל מה שאתם רוצים בשביל גרפיטי, ספריי צבע, סינרים, מכחולים, אקרילי, שבלונות, ושני הקירות האלה", הצביעה על הקיר שמאחוריה, חסר חלונות, "הם משטח העבודה שלכם, תיהנו, ואבוי למי שניגש אלי בשעה וחצי הקרובות ואומר שמשעמם לו".
הם צחקו, וניגשו לעבודה/ פעילות.

…

"היי אן".
אן נגבה את זיעתה והסתובבה אל באקי שעמד מאחוריה, "אה, היי".
"צריכה עזרה?", הוא ניגש אליה, מגיש לה את הקרש שהיא באה להרים.
"לא יזיק".
"לקחת רציני את עניין הגדר", אמר, מביט על הגדר בגובה מטר וחצי בערך, שהשתרעה לאורך הנחל.
"ברור, אני לא רוצה על אחריותי עוד ילד במים", היא דפקה את המסמר בחוזקה, מצמידה את הקרש שבאקי הגיש לה לזה שתקעה באדמה.
"את לא צריכה לקחת את זה על עצמך, לא השגיחו עליהם מספיק".
"אתה לא יכול להאשים את ההורים שלהם, הייתי צריכה לחשוב על זה כשהצעתי להביא את הילדים, הייתי צריכה לעשות גדר ממזמן", קולה אדיש, אך שביב של אשמה נשזר בו.
"אל תעשי את זה לעצמך, מורגן בסדר", באקי הניח יד מרגיעה על כתפה.
"לכן עושים גדר, כדי שכל השאר יהיו בסדר", היא העיפה אליו חיוך חטוף, וחזרה לעבודה, הוא מגיש לה קרשים, והיא תוקעת.