מה זה חבר?

הוא עמד שם, באותו אתר בנייה שבו הוא היה אמור להיהרג לפני כמה חודשים.
הוא היה אמור להיהרג פעמים רבות, אך כל פעם היה דיג'ימון אחר שהציל אותו. אך הפעם הזאת הייתה שונה; בכל פעם שהיה דיג'ימון שהקריב את חייו כדי להציל אותו, זה היה אחד שהוא הכיר, אחד שהיה חבר שלו. אך פה, הם כלל לא הכירו אותו, ובכלל, הם היו אויבים שלהם.

הוא זכר איך הם ברחו מפני אישה זועמת, איך הם ניסו להביא לו ולטאקרו גלידה גנובה. הכל נראה טוב ויפה, עד לרגע שבו הם התגלו כמשרתיו של ואמדמון, ואיימו שיקחו להם את הסמלים שלהם. הפחד כמעט השתלט עליו, אך לבסוף השניים אמרו שזה יהיה משעמם והעדיפו לשחק איתם. יאמאטו חשב שהכל עבר, אך הוא טעה. ובגדול.

הדמעות החלו לשטוף את פניו. הוא ניסה לנגב אותן, אך הן שבו בכל פעם מחדש. יבבה חרישית נשמעה ממנו, שהלכה וגברה עם כל רגע שעבר. הוא התיישב על הרצפה באותו מקום ארור, אותו מקום ששני חבריו נרצחו מול עיניו.

"איפה הילדים הנבחרים?" הקול האכזרי הדהד בראשו. "איבדנו אותם" השיב פאמפמון בשקט, אך ההסבר לא שכנע את אדונו. 
"שקרן גרוע" סינן ואמדמון ושיסע בהם את הערפדים שלו. לאחר כמה שניות כל מה שנשאר מהם היה אבן וגרזן, שהתפוגגו בין רגע לנתונים.

באותו רגע יאמאטו הבין באמת את המשמעות של הסמל שלו. חבר זה לא רק מישהו שאתה מכיר הרבה זמן. חבר זה מישהו שאתה יכול לסמוך עליו שיעזור לך ברגעים הכי קשים שלך.
פאמפמון וגוטסומון לא היו סתם דיג'ימונים, הם היו חברים מאוד טובים שלו. והם הקריבו את החיים שלהם כדי להגן עליו. על ילד שהם היו אמורים לפגוע בו.

"הם היו החברים שלנו!" הוא קרא בכאב, וגאבומון התפתח לגארורומון ומיד לווארגארורומון. הוא נלחם לא בשבילו בלבד. הוא נלחם לזכר החברים שלו, שהקריבו את חייהם שלהם כדי ששלו ימשיכו להתקיים.

בדרך חזרה לביתו, הוא ספק ראה ספק דמיין, שני דיג'ימונים שרצו ברחוב עם גלידות גנובות.
לאחר כמה שניות הזדחל על פניו חיוך קטן. "חברים, ניצחנו" הוא אמר לדיג'ימונים.