מבוך המוות פרק 4

מה קורה פה? מה קורה פה את עוד שואלת ? את זה היית צריכה לישאול הרבה לפני , יופי באמת שנזכרת "
"נו מה נהיית ליצן עכשיו?"
"אני הולך להיכנס לטארדיס אם את רוצה תישארי פה למות "
"וואו אתה נחמד "
"החלטה שלך " האיש המוזר ניכנס לתא משטרה והשאיר אותי לבד .
היה קר , בודד , מפחיד בעיקר . מה לעשות ? מסוכן פה . יש לי רק אותו , את הדוקטור המטריד הזה .
ניכנסתי באיטיות לתא משטרה הכחול . התחלתי לפחד ושאלתי את עצמי כל פעם מחדש למה אני עושה את זה?
וברגע שדרכתי בקו שמפריד בין הדלת לכניסה הרגשתי סחרחורת
"לא , לא זה יותר מידי בשבילי!" יצאתי בריצה . הרגשתי צורך עז להסתובב סביב התא משטרה הזה , לבדוק את המימדים של הדבר הזה , אולי אני הוזה . אבל לא היה טעם לבדוק . הבנתי … זה יותר גדול מבפנים .
שמעתי יללות זאבים מרחוק . ניכנסתי לבפנים מרוב פחד והמילים לא יצאו לי מהפה .
"זה …." התחלתי לגמגם .
"זה מ-מדהים" עד שהמילים הסכימו לצאת לי מהפה .
"אמרתי לך , את פשוט עקשנית מידי כדי להבין את זה " הוא אמר לי כמרוצה מעצמו .
וכבר לא היה לי אכפת מהעקיצות שלו . כל העולם השתנה בשבילי .
הפארסה שחייתי בה נעלמה בשנייה אחת . חבל שלא היה לי שעון לבדוק את השעה ולתעד את הרגע הזה .
" אל תדאגי רבקה .. כל עוד את בטארדיס שום דבר לא יכול לקרות לך גם לא הזאבים בחוץ" הוא אמר בגיחוך קל
"מה?" שאלתי , לא ממש הקשבתי לו כי עדיין הייתי המומה .
"נו טארדיס , טארדיס"
"ועכשיו באנגלית?" שאלתי באי הבנה .
"זאת הטארדיס , הקופסת משטרה שאת בתוכה . היא יכולה לנסוע בזמן ובחלל ואת בין היחידות שביקום שניכנסו לתוכה , ברכותיי " הוא אמר בזילזול .
" בין היחידות אה? אז היו עוד אני מבינה ?" אז בכל מיקרה הוא מפחיד אותי . היו פה עוד . מה קרה להן?
"למה? את מקנאה?"
"מה יש לי לקנאות? אני בקושי מכירה אותך . אני פשוט סקרנית לדעת מה קרה להן"
הדוקטור השתתק והתעלם מהשאלה שלי .התחלתי לפחד לרגע . מה .. מה אם הן מתו?
גם אם כן .. זה לא הולך לקרות לי כי אני הולכת מפה . אני לא ישאר בשיגעון הזה . אבל הבעיה היא שאני מפחדת .. אני ממש מפחדת ממש לצאת החוצה . המקום הגדול והמוזר הזה מרגיש לי כל כך מוגן . שקט.
בלי שום יצורים ודברים מפחידים חוץ מהאיש הזה כמובן .
"הן הלכו" הוא שבר את השתיקה בשתי מילותיו הקודרות .
נהייתי פתאום עצובה לנוכח המילים האלו . זה עצוב לאבד אנשים ועוד יותר קשה להגיד עליהם שהם אינם עוד במיוחד כשהם מתים או כשהם חיים אבל מתרחקים ממך לתמיד .
מי כמוני יודעת את זה ? אמא שלי עזבה את הבית כשהייתי קטנה ולאחר כמה שנים נודע לנו שהיא מתה .
אני חיה רק עם אבי ואחותי הגדולה אבל היא כמעט ולא בבית היא בקולג' , נהנת עם החברות שלה.
הייתי עצובה וכעוסה באותו הזמן רציתי כבר לעקוץ אותו שוב ולהגיד 'מגניב , גם אני הולכת עוד מעט תוסיף עוד אחת לרשימה' , עד כמה מרושע שזה נשמע זה ניראה לי הגיוני להגיד אבל ראיתי את העצבות בעיניו שפשוט לא יכולתי להסב לו עוד עצב ופתאום נהיה מתח בינינו , שקט מוחלט . החלטתי לישבור את השקט הזה ולעודד אותו קצת
" שמע , תא משטרה שיותר גדול מבפנים זה דבר מדהים ובאמת שאם אני הייתי מכירה אותך אישית לא הייתי עוזבת אותך בחיים"
הדוקטור העלה חיוך קטן על פניו והעביר נושא
"אז… את נשארת פה או באה איתי?"
"אני משערת שאני יבוא איתך .. אנלא ישאר פה ,מי יודע מה יש פה"
"מה כבר יהיה פה , דאלקים?"
"מה? אתה מנסה להצחיק אבל לא הולך לך .. עזוב פשוט , אני באה איתך וזהו"
התחלתי לצחקק מבפנים .. דאלקים .. נו באמת .
הוא השתתק וחזר לעצבותו והאמת שנימאס לי לנסות לעלות חיוך על פניו למרות שאני מודה זה נותן לי תחושה טובה שגם אני תורמת במשהו לקשר הזה ולא רק הוא לי , זה קשה להתאכזר אחד לשני כשאין לנו אף אחד חוץ מאחד את השני , אין בררה , צריך פשוט ללמוד להתחבר אליו , אל האיש המוזר הזה , ולא רק זה שצריך להפסיק ליקרוא לו "איש מוזר" עדיף פשוט לא להתווכח וליקרוא לו 'הדוקטור' וזהו .
יצאנו החוצה באיטיות ופחדתי ממש ללכת בלעדיו לשום מקום רוב הזמן הסתתרתי מאחוריו ולרגע אחר התחלתי לפחד עוד יותר . אנחנו כבר לא במדבר .
"דוקטור מה קורה פה?"
"נהדר "
"מה נהדר?"
מה נהדר פה ? גם הוא התחיל פתאום להפחיד אותי , אנחנו באמצע שום מקום . זה ניראה כמו יער אבל אני כבר לא יודעת להבחין . אני מפחדת יותר מידי .
"מבוכים. אני אוהב מבוכים"
"דוקטור , זה לא מבוך , זה יער "
"לא זה מבוך"
"לא זה יער , יש פה עצים ואדמה בוצית מאד"
הוא הסתכל עליי בעיניו הגדולות כאילו הוא בחן אותי ולשתי דקות שלמות התסכלנו אחד על השני ושתקנו.
"רבקה , זה חשוב , תגידי בדיוק מה את רואה "
" זה מוזר … קודם היו פה רק עצים ואדמה ממש ממש בוצית וחשוך פה מאד אבל עכשיו בנוסף לכל ליד העץ בצד ימין יש מין פסל של מלאך שמכסה את פניו … למה זה אומר לך משהו?"