לצערי, זה מספר שתיים – פאנפיק

"זה מאוחר מדי להגיד שאני באמת שונאת אותך?"
אני מצטער, רציתי לצעוק. זה לא מגיע לך ואני יודע את זה. אבל מה אני אגיד? שאני צריך לברוח מחייזרים, שאני עוזב כל פחות מחודש את העיירה בה אני גר, לעזוב את כל חיי תוך שנייה ולפנות לאחרים?
קוראים לי טוני. פה, לפחות, זה טוני קרול. מחר מה זה יהיה? לקרלי… לה לא אכפת! אז מה, אני רק ילד, אני אתגבר עד שכולם יעלמו? לא, אני מתבגר, והודיתי בזה!
אתם בטח חושבים שזה כיף חיים, לברוח ממקום למקום למקומות חדשים תוך פחות מחודש. לפוצץ חייזרים מתי שאפשר, או לפחות מתי כשמאתרים אותך. טוב, לנער בן 16 זה פחות טוב.
"אני יודע שאני בן זונה."
"חשבתי שלא תעזוב."
תגידי תודה, מרי, הייתי פה לפחות שלושה שבועות. זה המון מבחינתי.
"אני יודע, אבל הפעם זה סופי," כי חייזר דפוק אחד איתר אותי עם שאר החברים הדפוקים שלו. "כי אני…"
"כי אתה מה? אתה יודע, בהתחלה חשבתי שתישאר פה לנצח! ועכשיו – אתה עוזב!"
"אני מצטער." התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. היא דחפה אותה ממני והופ – היא לא בשבילי. היא דרמטית מדי, לא צודק?
אל תענו. אני כן צודק. אני אוהב להיות צודק.
"אם ככה את רוצה לסיים את זה, מרי, אז ככה את רוצה!" צעקתי. רצתי עד פינת הרחוב ומשם השתגרתי לבית. כן, וואו, אני יכול להשתגר, אני יכול לנשום בכל מצב ואיזה כיף חיים – כל פעם שאני מתעצבן הציפורניים שלי מתארכות, כמו פינוקיו ואף העץ המזוין שלו.
סליחה על הקללות. אני מתנצל מעומק ליבי, אני פשוט… אה, כן, לא בשל להפסיק עם הקללות בשלב זה.
כן, זה בציניות, אם תהיתם.
"קרלי?" הלכתי לאורך המסדרון, מסתכל על התמונות שרוקי, זה שנדלק על קרלי (היא בת 32, חיים לפניה, לא?), קנה לה. תמונות של רובים ופצצות, ודאע"ש וראשים כרותים.
לא, האמת של וורדים אדומים ולבבות שבורים.
"איפה היית לעזאזל?!"
ממנה למדתי את הקללות.
"הייתי בדייט עם מרי, קרלי! את לא מקשיבה לי בשיט! מתי אנחנו עוזבים?"
"עכשיו, אם זה פרח מזכרונך!" ענתה לי בכעס ודחסה בחזי את התיק הכחול שלי מלוריאן, שאבי קנה לי ליום ההולדת.
קרלי היא קרובת משפחה. לא, היא פשוט הייתה קרובה לאמא שלי. החברה הכי טובה שלי. אז קרלי היא הסנדקית שלי. האפוטרופוסית שלי, ליתר דיוק, כמו שאומרים אצלכם.
"אורלינס היה בדייט עם מרי?" שאלה בעוקצנות. "נהנית?"
"מצחיק, קאר," עניתי לה בכעס. "אני לא מאמין שאני צריך לחיות איתך! מה יש לך בזמן האחרון?!"
"אהה, תשאל את רוקי הקרצייה."
"אה, זה בגלל רוקי?" גיחכתי. "עד כדי כך?"
"עד כדי כך," קבעה בגיחוך נוזף. "ממש עד כדי כך."
"טוב… נפרדתם?"
"הוא לא היה החבר שלי מלכתחילה!"
"מה שתגידי," הבלגתי, וכיביתי את האורות. היא חיכתה לי בחוץ עם מהירות העל שלה.
"אתה בא?" היא שאלה. זרקתי לה את מפתחות השברולט האדומה, היא תפסה אותם, כמובן, והתניעה את הרכב.
"ביי, וושינגטון." איחלתי לה ונכנסתי לרכב.
"לאן הולכים?" שאלתי.
"הפעם אתה בוחר."
"טוב. אז אני בוחר… אין לי מושג."
"תגיד, אתה טוב בגיאוגרפיה?" גיחכה קרלי ושלחתי בה מבט מגחך.
"אני סופר-חכם, אם את לא יודעת. ואת יודעת מה? עכשיו ל…"
"נו, יאללה. אני מתחילה לנסוע. לאן?"
"ניו אורלינס."
"מה? כאילו, הוריקן קתרינה? מה עם ההיסטוריה?"
לקחתי את המפה שהייתה דחוסה בין הדיסקים למטה והצבעתי על מחוז אוהיו.
"לונגסטוק." הצבעתי על השם בקטן.
"אז ל…לונגסטוק." הכריזה קרלי והתחילה לנסוע.
"לא, גאונה." גילגלתי את עיניי. "