לפני

עבר המון זמן מאז שקליירי נעדרה, או מתה. אני עדיין לא יודעת. עברנו את ימי ההולדת שלה, את כל מה שקשור אלייה. אנחנו מקווים שהיא עדיין חיה- אבל אתם יודעים מה אומרים על תקווה. היא מובילה ליסורים נצחיים.
קלריסה קליירי המילטון- בת 17 והחברה הכי טובה שמישהו יכול לבקש. איפה את?

הלוואי שתחזרי. רע לי כאן. רע לי עם פיבי.

פאנדום: וואן דיירקשן.

-סוף התקציר-

"היא מתה! קלריסה מתה! מתי תביני את זה, מתי?" פיבי צעקה. פיבי כל כך עצבנית מהעובדה שאני מזכירה אותה כל הזמן.

"אל תקראי לה קלריסה! את לא אמא שלה שאת יכולה לקרוא לה בשם המלא," ציטטתי ממה שקליירי הייתה אומרת.
פיבי גיחכה.

"קליירי, קלריסה, זה לא משנה. היא מתה, נכון, קייטלין?" היא אמרה בכעס. אני באמת לא מבינה למה היא כזו עצבנית שאני מזכירה את קליירי כל הזמן.

הנהנתי כתשובה, אבל שיקרתי.

"יופי. עכשיו בואי איתי."
היא אמרה ונכנסנו למסיבת יום ההולדת של ג'וליה. ג'וליה הייתה אחת מהבנות הלא-חביבות עליי, אבל בהחלט חביבות על פיבי. ג'וליה קנתה לפיבי כמתנה ליום הולדת 16, מארז איפור של כל החברות היוקרתיות, וזוג נעלי עקב לבנות ואדומות של המעצבת- רילייה אוליב.
רילייה אוליב היא מעצבת יוקרה. רק לעשירות ביותר.
אז כן, ג'וליה עשירה.

"פיבי!" שמעתי קול סדוק ומעצבן.

ג'וליה סמית'. היא הייתה מהממת ונוצצת כמו תמיד. שמלתה הייתה שמלת סטרפלס אדומה וצמודה מאוד, ואני לא חושבת שאי פעם ראיתי שמלה כה קצרה.
שפתייה היו צבועות באודם אדום מאוד, ושיערה היה חלק מאוד עד משעמם. היא נעלה נעליים שחורות וצעדה בהן בחוזקה.

"ג'וליה שלי!" הן התחבקו וג'וליה נשקה לפיבי בלחי- ולפיבי נשאר סימן.

"קייטי, קטלינה, נכון?" ג'וליה שאלה וחיוכה נמוג.

"לא זכור לי שיש לי שני שמות." עניתי. היא הביטה לתוך עיניי, וחשבה על מה לענות.

"פשוט תגידי מה שמך כבר, אין לי ממש בזבוז לאנשים כרגע." היא החליטה לבסוף.

"קייטלין. קייטלין הרונדייל." עניתי בחיוך מזוייף. אני לא יודעת למה באתי לכאן בכלל. פיבי הכריחה אותי לבוא איתה ואני צריכה לבצע את זה, כמו תמיד. איפה את קליירי? אני מתגעגעת אלייך.

"אזכור את זה לפעם הבאה, שיער אש." היא אמרה ועקבייה צעדו לעברי.

"איך קראת לי?" שאלתי.

"שיער אש. את כל כך ג'ינג'ית, שאת מזכירה לי מדורות. אש." היא אמרה בשקט. הבנתי את הרמיזה שלה.

"את אומרת שאת רוצה לשרוף אותי?" עניתי בסרקסטיות.

"את קולטת מהר, קייטי." היא אמרה וצעדה לעבר רחבת הריקודים, לחגוג את יום הולדתה ה-17.

"היית צריכה לענות לה יפה!" פיבי צעקה.

"זה הגיע לה," אמרתי בשקט.

"למה הצעתי לך לבוא איתי בכלל?" היא שאלה את עצמה. שמעתי את זה. הסתכלתי על הרצפה הנוצצת, היא כבר הספיקה להתלכלך. היא מכוסה בקונפטי וכוסות שתייה שנשפכו.

"אני, הולכת לרקוד. חסר לך שלא תהי פה שאחזור, אחרת לא יהיה לי טרמפ חזרה לקולג'." היא אמרה ונעצה בי את עינייה הירוקות והייתי חייבת להנהן.

אני לבד.

עברה שעה, והיא עדיין לא חזרה לוודא מה איתי או מה אני עושה. הפלאפון משעמם, המסיבה הזו משעממת.

"למה היא התייחסה אלייך ככה?" קול שאל. אל תעני,אל תעני, אל תעני. פשוט אל תעני.

"זה הקטע שלה." והנה אני עונה.

"לא מגיע לך להיות כאן ככה לבד." הוא אמר. הוא היה גבוה, שרירי, עיניו היו ירוקות והיה לו שיער חום.

משכתי בכתפיי.

"אתה חושב שאני רוצה?" אמרתי.

הרמתי את ראשי אבל הוא כבר לא היה שם. בטח תפס לעצמו מישהי לריקוד הסלואו.

"המממ, נחמד מצידך ללכת למסיבות בזמן שהחברה הכי טובה שלך מתה, לא?" שמעתי את הקול הכי מוכר שאפשר לשמוע. קול שיכול להוציא אותי מהכל.

הסתובבתי ולא האמנתי למראה עיניי. אני מקווה שאני לא חולמת.