לפני- פרק 3.

נשמעו דפיקות חזקות על הדלת.

"פתחי את זה, קייטל-" פיבי אמרה מתוך שינה וטבעה בחזרה לישון.

קמתי, כל כך עייפה. מי זה יכול להיות?

פתחתי את הדלת ללא אחר מאשר הנער המתולתל.

"בוקר, אדמונית." הוא אמר וצחק.

"ששש, היא ישנה, תדבר בלחש." לחשתי. הוא גיחך והעיף פיסת שיער מעיניי.

"את עדיין לא מוכנה?" הוא תהה. השעה היא רק 6:30 בבוקר.

"ל-א". עניתי.

"אני אחכה לך בחוץ, תיהיי שם עוד חצי שעה." הוא לחש והלך.
סגרתי את הדלת אחריו בזהירות.

"מ-מי זה היה?" פיבי שאלה.

"טעות בחדר. א-אני הולכת להתלבש." שיקרתי ועפתי משם.

"למה כל כך מוקדם?" למה את שואלת שאלות? היא הסתכלה עליי במבט תוהה ומוזר.

"יש-יש לי מבחן חוזר במתמטיקה." שיקרתי וחייכתי חיוך מאולץ.

התלבשתי, ויצאתי החוצה. אני חושבת שזו פעם ראשונה שלא אכלתי ארוחת בוקר, לעזאזל.

"ביי!" צעקתי וטרקתי את הדלת.

"רק תלכי," שמעתי אותה ממלמלת.

זה הולך להיות יום ארוך.

—-

"הנה את! אדמונית!" הוא צעק.

"היי." אמרתי בחיוך.

"היי. קניתי לך קפה ומאפה כלשהו, לא יודע איזה אבל הוא צריך להיות טוב." הוא הושיט לי קפה גדול ומאפה ווניל.

"למה-קח בחזרה-"

"לא. זה יהיה יום ארוך ו-את צריכה את זה." הוא אמר וחייך.

"אז מאיפה מתחילים?" שאלתי תוך כדי אכילה.

"יש פה בתיק שלי כמה עיתונים. אני חושב שאוכל לאתר את זה," הוא אמר והוציא בערך 5 עיתונים ענקיים, שכתוב עליהם בכותרות שחורות.

"קלריסה המילטון נעדרת,"
"עבר המון זמן,"
"קלריסה קליירי המילטון הנעדרת,"

דפדפתי בין העיתונים, מתקשה להאמין שזה נכון.

"בואי." הוא אמר ומשך את ידי לעבר הרכב שלו.
נכנסנו לתוך הרכב שלו, והוא שם מוזיקה.
"זו הולכת להיות נסיעה ארוכה, אז אל-" הוא אמר ונקטע על ידי צלצול הטלפון שלי.

◆פיבי מתקשרת◆

לעזאזל, מה היא רוצה?

היא ניתקה.

"תתלונני." הוא המשיך.

"לא התכוונתי גם." הוא חושב שאני עוד אחת מהמפונקות האלה?

"אז, בן כמה אתה?" שאלתי.

"21. ואת?" הוא ענה.

19." עניתי.

"המממ, צעירה." הוא אמר בציניות.

"אני לא היחידה, מסתבר."

"לגמרי. יש עוד הרבה אנשים בגילך,"

צחקנו.

"אני חושבת שאני אנוח קצת," אמרתי. הוא הנהן.
——-

"קייטלין, קומי. בבקשה."

"קייטלין!" הוא נאנח.

"מ-מ-ה?" קמתי בפיהוק. הייתי חייבת להשלים עוד שעות שינה.

"תודה לאל. קומי, הגענו." הוא אמר והקים אותי.

זה היה מקום נטוש. וכבר אחרי הצהריים, ועוד מעט יתחיל להחשיך.
4 שיחות שלא נענו מפיבי, ו10 הודעות טקסט.

זה היה צריף קטן וחשוך, הוא נראה שחור והכל היה מעץ. הדלת חרקה שהארי פתח אותה.

"מישהו פה?" הארי שאל.

"כן." שמעתי לחישה קרה.

עצמתי את עיניי מרוב פחד והארי עטף אותי בזרועותיו. לא, לא.

"מי זה?" לחשתי כשעיניי עצומות.

"ק-קלריסה." הקול אמר ולפתע צנח.

"קליירי!" רצתי.

היא צנחה מטה. איפה האור פה לעזאזל?

"ת-עני לי." לחשתי ודמעותיי זרמו בלי סוף.

לא נשמע קול.

"הארי, תעזור לי." הארי הדליק את האור והייתי מופתעת למראה עיניי.

שלוליות דם קטנות וגדולות.

"קלריסה!" צעקתי.

עכשיו ידיי מוכתמות בדם, עכשיו זמני להתאבל עלייה. לא חשבתי שאי פעם אתאבל בגיל הזה.

ראיתי צמיד כסוף על הרצפה. שבור לשניים, ומוכתם בדם.

ניגשתי לצמיד הזה.

היה מעוטר על הצמיד באותיות גדולות:

'פי' זהו? מה זה פי?

צנח לי הלב כאשר על החלק השני של הצמיד היה רשום 'בי.'