לעולם לא עוץ | פרולוג

ברוב ימיה שטופי השמש, עיר הברקת הייתה קורנת לאורה כשם שקרנה מאנשיה. אך היום היה זה אחד מאותם הימים הבודדים בהם השמיים קדרו, ואנשיה הסתגרו בבתיהם. מעליהם בגאון, במרכז העיר, התנשא מגדל גבוה, מלא כישוף ואון: המגדל של המלכה עוּצְמָה. הוא השקיף על העיר בעין צופיה ודואגת, בעוד שהיום הקודר התחלף בליל חשוך חסר כוכבים. אך מה שהיה מעניין בו במיוחד היה המראה בחדרה של המלכה, בה השתמשה כדי להשקיף על שאר העולם. אלא שהפעם, עוצמה כיסתה אותה באריג מבריק בגוון ירקרק בעל אמרות כסף. "אם לא הצלחתי לשמור עליכם…" הרהרה בקול, "איך אוכל לשמור על השאר?"
עוצמה רק נראתה כבת שתיים עשרה. בפועל, היא הייתה מבוגרת לפחות במאה שנה, וייתכן שיותר. את מרבית שנותיה בילתה כילד, תחת כישופה של מכשפה רעה בשם מוֹמְבִּי. שמה היה טִיפּ, ובמשך כל הזמן לא הייתה מודעת לשורשיה האמתיים. הקללה שהשאירה אותה בגופו של בן הוסרה רק לאחר זמן רב, בו לא הייתה בטוחה אם עברו עשרות או מאות שנים. היא חזרה לעצמה לאחר שהפיה הטובה גלינדה עלתה על התרמית, ואילצה את המכשפה הרעה מומבי להחזיר את עוצמה לעצמה.
מאז עוצמה אימצה את גלינדה כמדריכתה הרוחנית בכל הנוגע… ובכן, להכל. מדיניות, אנשים, דאגה – הכל. אך ככל הנראה, מאות של שנות דיכוי והחינוך הטוב של גלינדה לא עזרו להציל את דודה היקר של דורות'י, הנרי. היא נכשלה, ולא הייתה מסוגלת להתבונן בעצמה במראה הקסומה – או בכל אחד אחר, למען האמת.
לפני כמה שנים בודדות, דורות'י ומשפחתה החליטו להתיישב קבע בעוץ. דודה הנרי הסתבך בחובות עם נושה, ונאלץ למכור את החווה. דורות'י הביאה אותו ואת דודתה אֶם הנה, והיא מצאה עבורם חווה קטנה ונחמדה בשולי העיר. כך כולם הסתדרו, וחיו בעושר ואושר… עד לאחרונה.
העוּצְמָפּוֹלִיטָן, העיתון הלאומי של ארץ עוץ, קיבל את הנסיכה אֶבָנָה, עלמה שהוגלתה מארצה אֶב על-ידי אחיה. היא יצרה לעצמה מוניטין ושם טוב, ולכדה את תשומת לבם של רבים מהאזרחים. אך לאחרונה, היא הכפישה את שמו הטוב של דוד הנרי דרך לחץ ציבורי, בכך אילצה את עוצמה להכניסו לכלא עד שהחקירה תסתיים. וכאן החלק העצוב: הדבר עודד את אחד מתושבי עיר הברקת להתחזות לשומר, להגיע לתאו ולירות בו כדי להרגו. היא יכולה להאשים את הרוצח; היא יכולה להאשים את הנסיכה; אך אין ספק שהאשמה האמתית כאן היא עוצמה, שאפשרה לכל זה לקרות.
היא סטתה הצדה אל שולחן הטואלט, עליו היה מונח עיתון העוּצְמָפּוֹלִיטָן בין ערכות האיפור. כל האותיות בו נכבשו בדיו ירוקה, וכאשר הנייר התיישן, הוא לא הצהיב, אלא הוריק. בכותרות, היו כתובות המילים "רצח", "בגידה", "מגדל המלכה" ו-"דורות'י גייל".
"דורות'י המסכנה…" עוצמה ליטפה את תמונת הפרופיל המודפסת. "זה לא הגיע לך."
היא החליפה את בגדיה לנמנמת, וזינקה היישר אל ים המצעים הרכים והגועשים של מיטת האפיריון שלה. "לא הגיע לך דבר מזה," לחשה, התכסתה ועצמה את עיניה, אם כי ראשה לא הפסיק להטריד אותה בכל הפרשיה. הירח קרן פנימה אל חדרה, ומילא אותו באור כסוף ונוגה. את קרני האור שברה צללית, שנראתה חולמנית, בעלת שיער פרוע וצורה צרה וגבוהה… אך לעיניו היו אורות משלהם, כוכבים קטנים ומנצנצים. לאחר רגעים ספורים בהם הצללית העבירה את ידה על העיתון, היא נשברה מחדש ונגוזה.

בבוקר המחרת דורות'י גייל שבורת הלב ודודתה אֶם התייצבו יחדיו בהיכלה הגדול של המלכה. הן כבר דאגו לארוז את מזוודותיהן, בעוד שאסופה מובחרת של עיר הברקת צפתה בסקרנות. "אתן לא חייבות לעזוב," התחננה המלכה. "בבקשה. מצאנו את הרוצח. זה לא יחזור על עצמו."
"הרוצח הוא לא האשם היחידי, מלכה קטנה!" נזפה בה דודה אם. "זאת אשמתה!" היא הצביעה על עלמה צעירה בקהל. הייתה זו עיתונאית, בעלת שפתיים קפוצות, סנטר זקור ואף מעט סולד. "בגללה הם רצחו את בעלי!" התעקשה, "בגלל שהיא האשימה אותו בכזבים הנוראיים הללו!"
עוצמה רצתה להתפרץ, אך כל זה היה חדש לה. במיוחד העיתונאית עצמה: הנסיכה אֶבָנָה. טיפוס מאוד ממולח, שקשה לדון איתו כפי שדנים עם אדם רגיל. "אני לא חייבת לאף אחת מכן בית דין! אני עשיתי את המוטל עליי! בזכותי עוץ בטוחה יותר!"
"הנסיכה אבנה!" קולה של עוצמה גבר, "שמרי את הערותייך לעצמך!"
"את אולי המלכה שלהם," היא שלפה סיגריה קטנה וירוקה, והשתמשה בה כדי להצביע על קהל הנוכחים, "אך את לא המלכה שלי."
"עזבי אותנו. עכשיו." נדמה שמילותיה של עוצמה היו פוגעניות בהתאם, והנסיכה העיתונאית עשתה את דרכה החוצה. גלינדה, הפיה הטובה, התקרבה אל דורות'י ודודתה. "גם היא תטופל," אישרה עבורן. "עוצמה תעשה הכל בשבילכן. היא לא תנוח עד שהיא תדע שכל תושב בעוץ יוכל ללכת לישון בשלום, ללא פחד או חשד."
דודה אם המזועזעת רצתה לענות, אך הייתה זו דורות'י שהגיבה במקום. "לא" ענתה.
הפיה הטובה ניסתה לשמור על ארשת מלאת תקווה. "לא?…" שאלה חזרה, מקווה לסחוט קצת יותר מילים מהילדה הגיבורה. דורות'י הנידה את ראשה. "לא. עוצמה היא חברתי הטובה ביותר" היא הסתכלה עליה, "ומה יקרה ביום שמישהו יעשה אותו הדבר לעוצמה?"
הרעיון מילא את המלכה קבס. ההיגיון שלו היה מבחיל, אין ספק, אך הוא היה קיים. "אני לא אחזיק אתכן בכוח, כמובן" אמרה, ושלפה את חגורת הקסמים. "אני אחזיר אתכן הביתה. אך לפני שתלכו, יש לי בקשה אחת…" עיניה התמלאו לחות ודמעות. "אני רוצה שתזכרו שאנחנו אוהבים אתכן מאוד. שבכל זאת תשמרו מקום חם לארץ עוץ בלבכן. מה שקרה היה נוראי, ואני לא רוצה שיהיה זה הזיכרון האחרון שלכן מאיתנו. בבקשה!"
הדודה אם הזעיפה את פניה. "הייתי זוכרת, אך לבי אינו עוד. חסכי מאיתנו את טוב הלב שלך, מלכה קטנה. החזירי אותי ואת דורות'י הביתה. מאסנו ומיצינו את העולם 'המושלם' שלך."
"כבקשתכן. להתראות דורות'י. להתראות, דודה אם. דרך צלחה." החגורה יקדה באור ירקרק, שסנוור לחלוטין את האולם. לאחר מכן, כל הנוכחים נותרו, פרט לדורות'י ודודתה. גלינדה מיד רצה לחבק את עוצמה, שחשה כיצד חור נפער בלבה.
"אני מצטערת, מלכתי…" ליטפה את שיערה, "היה זה בלתי נמנע."
"הייתי יכולה למנוע את זה, אך לא עשיתי זאת. נרדמתי על משמרי."
היא הפתיעה את גלינדה בתשובתה, ואילצה אותה להסתפק בחוסר מענה. לאחר שכמה מהאנשים החלו להתפזר, היא שחררה את החיבוק, והתבוננה ישירות אליה. "את עדיין המלכה של עוץ. את הפיה החזקה ביותר שאני מכירה. שום נסיכה עיתונאית, רוצח, או מלך ננסים… אף אחד מאלו לא יכול לגבור עלייך, הוד מעלתך."
"אני אפרוש לחדרי," הייתה התשובה היחידה שלה, והיא התקדמה משם, מלווה באריה, בדחליל, ובאיש הפח.

עשרה אחים. או יותר נכון, חמישה אחים וחמש אחיות, לבית משפחת אֶב. ארץ וממלכה שנמצאת מצפון לעוץ, אשר מורכבת מארצות וממלכות רבות קטנות. בימים עברו, הגיבורה האגדית דורות'י גייל והמלכה עוצמה שיתפו פעולה, והצילו את הממלכה ובית המלוכה.
לפני שנים רבות, המלך אבוֹלְדוֹ נתן במתנה את כל משפחתו למלך הננסים כדי לקבל חיי אלמוות. משהבין את אשר עשה, התחרט על כך מיד, והשליך את עצמו לאוקיינוס הנוֹנֶסְטִי. הממלכה נותרה ללא שליט. לכן, מלך הננסים – יצור נבזה ונאלח – שם במקומו את הנסיכה לֶנְגְוּויְידֶר, אישה מבחילה ורודנית, בעלת תחביב מעורר חלחלה של החלפת ראשים. כן, האישה הייתה מסוגלת לנתק את ראשה מעל כתפיה, ובמקומו לשים את ראשה של נערה מסכנה ויפה, שלא הספיקה להיפרד מהחלק החשוב ביותר בגופה.
דורות'י ועוצמה הצילו את בני המשפחה, החזירו אותם הביתה, טיפלו במלך הננסים ובממלאת המקום הרעה. הבכור שביניהם, הנסיך אֶבָרְדוֹ, קודם להיות המלך. וכך, ממלכת אב חזרה לקדמותה, והכל שב על כנו.
אלא שהכל התחיל לפני שנים ספורות, ייתכן שאולי עשר, או יותר. אֶבָנָה מעולם לא טרחה באמת למנות אותן. היא הייתה האחות הגדולה, אך אחיה הבכור ירש את הכס, והיא דאגה מהשתן שעלול לזרום לראשו. ילד קטן, עם אחריות גדולה? מישהו היה צריך לשמור אותו עם שתי הרגליים על הקרקע. במיוחד כאשר איומים רבים עמדו באופק: כל הממלכות סביב עוץ והגוש המערבי הפחידו אותם עד מוות. מספיק שנחטפו פעם אחת על-ידי שליט בן אלמוות אימתני… מה יהיה השלב הבא? איך יוכלו לחיות בשלווה, ממש כמו העוּצים הארורים האלה?
לא משנה כמה ניסתה להשתמש באחיה ואחיותיה, ובאנשי הממלכה, היא לא הצליחה לשמור על אחיה מלאבד את שפיותו. הוא נטה להקשיב לה עד גיל שש-עשרה. לאחר יום-ההולדת, משהו שינה את דעתו. הוא שמר על מרחק ממנה ולא שיתף אותה בישיבות. היא רצתה להאמין שיהיה שליט טוב, עד אשר החליט להעסיק את המתגלגלים.
המתגלגלים: בריונים מפחידים שעבדו עבור האישה הזוועתית לנגוויידר. הם היו שודדים, פוגעניים ומקללים. הם הטרידו את נתיני ממלכת אב, והוא הפך אותם לכוחות המשמר שלו ברחבי הממלכה. היא לא הייתה מסוגלת לשבת בצד, ולתת לו להצדיק את ההתנהגות הזו. היא השתמשה בחבריה וניסתה ללחוץ עליו, והפיצה את ההשלכות שעשויות לבוא. משום שהייתה זאת הוצאת דיבה, הוא הגלה אותה מארצו.
היא מצאה מפלט אצל עוצמה בעיר הברקת. אבנה לא הצליחה להישאר שקטה ונחמדה. היא רצתה לעשות את כל אשר ביכולתה לעזור ולהשפיע. לכן היא הצטרפה לעוצמפוליטן, והחלה לעבוד כעיתונאית. היא פרסמה טורים ומאמרים רבים בנוגע לאוכלוסיות השונות בעוץ, לפושעים מהעבר, סקרים, וחקרה את טבעה של הממלכה. לאחר שרכשה מספיק מוניטין, היא החלה לכתוב נגד אחיה המלך. כמובן שדעת המלכה-הפיה לא השתנה, אך היא לא צריכה אותה, היא צריכה אותם… האזרחים.
כל העבר התרוצץ בראשה של הנסיכה בעוד שהתרסקה על כיסאה מול שולחן הכתיבה. עותק של הגיליון האחרון נח עליו, בו מופיעה תמונתו של הנרי. לא עבודתה הטובה ביותר; היא הסתמכה יותר מדיי על המקור שלה, אחותה אֶבְרוֹז. היא סיפרה לה שהתחקתה אחריי קבוצת סוחרים שעברו בארץ הסקוּדְלֶרִים. הם נשאו חפצים, וביניהם ספר חשבונות. מבין העסקים שהופיעו בו הייתה החווה של הנרי, ונדמה שמכר להם מידע. מספיק בשביל להאשימו בבגידה, לא? ההשלכות של המעשה… ובכן, היא לא אלוהים; היא רק יכולה להזהיר את האנשים, לא לשלוט בלבבותיהם.

היא נשענה אחורה על משענתה, וקפצה את שפתיה. כל העסק של המשפחה הזאת הוא אסון. כל מה שקרה מאז הגירוש שלה היה סדרת אירועים נוראיים. אברדו איבד את זה, ופרט לאמם שנפטרה לא מזמן, הוא גירש את כולם.
אותה הוא גירש לארץ עוץ, בעודו מנסה להצטייר כשליט אדיב. זאת טעות אחת שישלם עליה ביוקר. אתה לא יכול להתאכזר, ובו בזמן לייפות את אכזריותך. היא עשתה את כל שביכולתה לנצל את מעמדה וסביבתה כדי להתנקם בו, והיא לא תחדל עד שיתיישר. זוהי מחויבותה המלכותית-האצילית, לראות לשלומה של ממלכת אב, ולבריאות אנשיה.

אחותה הקטנה, אֶבֶדְנָה, הייתה נערה חולנית עוד לפני כל הפרשייה. היא תמיד הייתה אנוכית ומנוכרת, ושנאה את אחיה ואחיותיה. כשהיו ילדים, אחריי שחזרו מממלכת הננסים, היא מצאה את לנגוויידר ולמדה ממנה על החלפת הראשים. לנגוויידר עצמה הייתה על גבול המכשפה. אולי הדבר היחידי שמבדיל בינה לבין מומבי היה גוון העור, המטאטא וכמה מילות קסם. האישיות המבחילה הייתה זהה, כמו כן רשעותה. ואחריי כל הטראומה שעברו בילדותן, אבדנה חיבבה את תחביבה! יש אנשים שפשוט אי אפשר להבין. למזלם, היא הצטרפה ללנגוויידר, והיום שתיהן תחת פיקוחו של אברדו.

אם נדבר על קורבן אמיתי לקיצוניותו של אברדו, הריי תהא זו אחותם אֶבֶלָה. נערה נאה ועדינה, שכל רצונה היה לרצות ולשלוט יחדיו עם אחיה ואחיותיה. היא ניסתה להתמודד עם אברדו הרבה יותר טוב ממנה. בצער רב, אברדו האשים גם אותה בבגידה, על כך שקשרה קשר עם הקוסם מארץ עוץ. דבר מופרך ביותר, אך המטורף הזה יאמין להכל. אבנה לא יכלה לשבת בצד, ולפחות ניסתה לעזור לה ולזכות אותה מאשמה. אך היא כבר נעלמה מהראדאר. בפעם האחרונה, שמעה שהיא הייתה בארץ הננסים. נכון להיום אף אחד לא בטוח למיקומה.

אוי אֶבִינְגְטוֹן. מישהו במשפחה חייב לצאת דומה לאברדו. האידיוט ניסה להתמרד נגדו. בפעם הראשונה שאבנה החליטה להישאר מחוץ לעניינים. היא הייתה יכולה לעזור לכל אחד מהם… אך ידעה שאבינגטון אשם בהתנהגותו. שום דבר ממה שעשה היה מוצדק. אבינגטון רצה לנצל את הערעור שהפיצה אבנה בין תושבי ממלכת אב. זה שיחק לרעתו, ולבסוף גורש מעל אדמת ארץ אב. בפעם האחרונה ששמעה, הוא "בילה" בארץ הגרגוילים.

מבין האחיות, אֶבִירִין הייתה אחת מאלו שהיא לא סבלה. היא הייתה נחמדה מדיי, ואבנה תמיד חשדה שהיא מסתירה יותר משהיא יודעת. במיוחד כשעמדה בצד בזמן שאברדו הגלה אותה לעוץ. המכתבים שקיבלה ממנה היו מאוד יפים, אין ספק, אך ריקים מרגש. נימוסים מזויפים. לכן כששמעה לפתע שאבירין רוצה להחזירה לארץ אב, ושהיא התעמתה עם אברדו, היא הייתה יכולה לעזור לה… אבל היא ידעה עם מי יש לה עסק. לכן גם כאן שמרה את דעתה לעצמה, עד ששמעה שאברדו גירש אותה לארץ אִיקְס לשרת תחת המלכה זִיקְסִי. שתלקק למישהו אחר.

אֶבְרוֹבּ היה הפתעה מוחלטת, אפילו בשביל אבנה. מבין כל האחים, הוא החליט לגרש את היחידי שבאמת היה ניטראלי מוחלט כל השנים, אפילו לפני שהוכתר. אברוב תמיד חלם להיות חייל – והוא הצטיין בזה. כבר כשמלאו לו שלוש-עשרה הוא פילס את דרכו בסולם הדרגים הצבאי של ממלכת אב. הוא היה מדהים. שקט, החלטי ודואג לאלו שתחתיו. אבנה הייתה מעדיפה אותו כמלך מאשר את אברדו, אך יד הגורל הנחתה אותו בשכל, כשגרמה לו להעדיף גוף נטול החלטות פוליטיות כשל הצבא של אב. לכן כשאברדו האשים אותו במרי צבאי, אבנה הייתה מופתעת כשם שהייתה מזועזעת. אפילו אברדו יודע את מי הוא מגרש. אדם באמת חף מפשע, שלא הגיע לו דבר. ואברוב, כאיש דגול ומלכותי שכמותו, קיבל בהסכמה ובצניעות את העלבון הדוחה הזה. אבנה ניסתה לזכות אותו מאשמה, והוא העדיף שלא. "הנזק שעשית לאברדו בלתי הפיך בשלב הזה," ענה, "אני מופתע שלקח לו זמן כה רב לגרש אותי."

אֶבְרוֹלָנְד, או יותר נכון, הגרסה הגברית של אבירין. אדם עם אגו נסיכותי שהיה יכול להספיק לעשרה אברדו-ים. התגלמותו האנושית של הטווס, ערמומי ונכלולי. הוא תמיד דאג להראות שידיו נקיות, אך לא היה לה אפילו טיפה אחת של ספק שלא היו. משהו בדרך בה הוא יוצר תדמית אחת לעצמו, אך לא חושף את מחשבותיו ודאגותיו היו על גבול השטניים. כבר לאחר גירושה היה האדם הראשון שחשדה בו אבנה – אולי אברולנד רצה להיפטר ממנה? אולי מכולם? נקי, מסוכן ושקט. עולה מצוין בקנה אחד. במיוחד משום שהוא גם היה האחרון שנשאר עם אברדו בארמון. ממה ששמעה מחבריה באב, הוא ביקש לצאת למסע חיפושים אחר האחים והאחיות המגורשים. אחיה המלך העניק לו סוס, כסף ומפה של העולם הנונסטי. היא ידעה שהיה זה בוודאות שקר; הוא מעולם לא ביקר אותה מאז ששמעה על כך, ועבר פרק זמן מכובד. מה לעזאזל קרה? מה המפלצת הזו זוממת?

את אֶבְרוֹז מעולם לא חיבבה. כן, אברוז, האחות שהלשינה לה על הסוחרים ועל הבגידה של דוד הנרי. היא אהבה סיף, היא אהבה להסתכסך, להתגרות באנשים… והכל בטענה שהיא מתנהגת כמותה. אבנה אינה כזו כלל. היא לעולם לא תנסה לעשות דבר שכזה בלי עילה מוצדקת. בכל מקרה, אברוז התגרתה באברדו בפומבי בהוצאות דיבה. כמותה, הוא גזר עליה גלות לארץ הסקודלרים. בפעם האחרונה ששמעה, היא ניסתה להסתתר מפני הסקוּדְלֶרִים הקטנים והזדוניים ומלכתם המרשעת.

אֶבִירִינְג… הקטן שבאחים. בפעם האחרונה ששמעה ממנו, היא כבר הייתה בגלות בארץ עוץ. כשנחטפו על-ידי מלך הננסים, הוא היה בקושי תינוק. כשגורשה, אולי היה בן עשר, פחות. בפעם האחרונה שדיברה עם אברוז, האחות סיפרה לה שהצטרף לקוסם המלכותי של אֶב, הג'יני האדום. הקוסם עצמו תמך בהם בתקופה בה חזרו הביתה, ועזר לאמם להחזיק את הממלכה. לטענתה, גילו אצל אבירינג כשרון לקוסמות, והחליטו לשלוח אותו לארמון הזכוכית האדומה שבצפון הממלכה. היא לא שמעה יותר מכך. היא הייתה רוצה להכיר את אחיה הקטן.

מהרהרת על אחיה ואחיותיה, היא התבוננה בכותרת המוריקה:

בגידה בארץ עוץ: דוד הנרי נכנס לכלא.

משהו לא הסתדר. אחותה אמרה את האמת, המשמר מצא את אותם הסוחרים שדיברו אמת, שהם סחרו עמו במידע. התזמון היה נכון, כי זאת התקופה שבה ארץ עוץ לא ידעה סכנות במשך כבר עשרות שנים. היא רדומה, זה זמן מעולה לפגוע בה. כל אחיה גולים… ואברדו לא עושה כלום. הוא סילק כל סיכוי של תחרות, והבעיה היחידה שלו עכשיו היא המלכה עוצמה. אבל הוא יכול בכל יום ללכת ולקחת את ממלכת הננסים, והעולם ישתוק. הוא יכול לפלוש לעוץ, לנסות לסחוט את עוצמה בעזרת החטיפה של אבנה… אבל כלום. הוא פשוט יושב שם, כאילו מחכה למשהו.
היא הדליקה סיגריה קטנה וירוקה, ונשפה עננה קטנה לאוויר. חסרים לה עוד נתונים; היא תצטרך להתייעץ עם שאר אחיה הגולים. היא לא רוצה כל כך, אך בשלב זה אין לה מספיק בחירות. בחירות… האם איי פעם היו לה בחירות?
יד שהלמה על שולחן עבודתה קטעה את רצף הרהוריה. היא הייתה יד נקייה למדיי שמחוברת לגוף נקי למדיי. המכשפה הטובה גלינדה הייתה הדבר האחרון שרצתה לראות. יד ימינה של עוצמה, והיה בה יותר מדיי דמיון לאחותה אבירין. צביעות בניחוח לבנדר. "ואיך אני יכולה לעזור לך, מלכת מאנצ'קינים?"
"קוודְלִינְיגִים, ראשי-פטיש, קפצנים ומקורננים. לא מאנצ'קינים. והתנהגות שכזו לא עוזרת לתדמית שלך, הנסיכה אבנה."
"בשלב הזה התדמית שלי דיי נפגמה, אם תשאלי אותי, בין כה וכה," השיבה בעוקצנות. "מה את רוצה?"
גלינדה נעה מעט אחורה, ושילבה את ידיה. "שתפסיקי."
"שאפסיק מה? לעשן? לא יקרה," ירתה עננת עשן על המכשפה הטובה ולקחה שאיפה נוספת.
"את יודעת על מה אני מדברת" ענתה ובנקישת אצבע קלילה, גיליון העוצמפוליטן התעופף ועמד באוויר מנגד אבנה. "תפסיקי. אינני בטוחה באשר לכוונותייך האמתיות. את אומרת שאת רוצה לעזור, ומצד שני את מוציאה אנשים חפים מפשע כמו דוד הנרי להורג."
וזה העניין האחר, פרט לאחיה המלך. דוד הנרי היה חף מפשע, לא נמצאו הוכחות נוספות פרט לספר החשבונות ולמכירת המידע. הסוחרים לא ידעו מה היה המידע שמכר, הם לא ידעו למי, והם לא ידעו למה. אבל הוא עדיין מכר אותו. זה היה דבר והיפוכו: על פניו – על הדף, הנרי היה אשם. אבל כאשר מסתכלים מספיק מקרוב… לא ברור במה. "אני מבינה שהסוחרים לא אמרו משהו חדש?"
"את חושבת שזה משחק?" גלינדה העוותה את פניה. "תשאירי את שמירת האבטחה של עוץ למלכה שלנו ולעוזריה. את כרגע בהחלט לא עוזרת."
"אני מניחה שמוות של אדם אחד בממלכה כל כך מושלמת כמו עוץ באמת מצטייר רע," היא כיבתה את הסיגריה. "תראי איך כולכם מתרגשים! אבא שלי התאבד וקפץ מהצוק לאוקיינוס. המתגלגלים נהגו להתעלל באנשים. ואתם כולכם יושבים פה בשקט, מוגנים מאחורי החומות, משאירים את כל העבודה לילדה בת שתים-עשרה."
"היא יותר מבוגרת מכפי שהיא נראית, הפוך ממישהי אחרת בחדר הזה," גלינדה רמזה מאוד לא בעדינות לעיתונאית. "ואת צריכה ללמוד לסמוך עליה בעיוורון, במיוחד בנושאים כמו אלה."
היא חייכה. לסמוך. גם אברדו ביקש ממנה שתסמוך עליו. "את יודעת, גלינדה," החלה להגיד, קמה ומתמתחת, בעוד שהגיליון התקפל חזרה אל שולחנה. "הבה נסכים שלא להסכים," הנהנה. "מה דעתך?"
"הנסיכה אבנה, את מסכנת אנשים דרך העיתון שלך. המלכה עוצמה לא תרצה לפגוע בך, אך היא תעשה זאת ללא היסוס אם הצורך יעלה. היא תפטר אותך מהעיתון, אולי אף תסלק אותך מהעיר."
"למה היא מחכה? שתתנהג כמו אחי. שתפתור את הבעיות שלה כמוהו. ברודנות."
היא הייתה יכולה להישבע שתחת כל שכבות הקסם ששמרו את פניה של גלינדה צעירות, משהו האדים. במידת מה, זה נתן לה תחושת סיפוק. "אני מבינה. את עדיין חושבת שזה משחק," היא נאנחה. "את מראה מעורר רחמים, הנסיכה אבנה. אני בטוחה שאחיך ישמח לשמוע על כל הפרשיה הזו…"
היא הייתה חייבת ללחוץ על זה. היא צריכה להיות חזקה. "תספרי לו. גם ככה אני שרופה אצלו."
"אני בטוחה שאותו זה ממש לא יעניין" הסבירה, "אבל אנשי החצר שלו, והנתינים של אב…"
לא. הקשרים האחרונים שלה. היא לא יכולה לשרוף את זה. אמונתם בה לא תתערער, אך אלו חדשות חמות מדיי. אם ישמעו על כך עכשיו, הם עלולים לאבד בה עניין. היא תוכל לספר להם על הפרשייה רק בעוד כמה שנים, לכשיירגע.
"ניצחת," הודתה בצער רב. "אבל את לא יכולה להמשיך להגן על עוצמה לנצח," היא שלפה סיגריה נוספת. "יבוא יום בו האמת תצא לאור, אמת שאפילו את לא תוכלי להסתיר. וכשזה יקרה, אפילו ההגליה שלי לא תפתור את הבעיות שלה."
"אנחנו מחכות ליום הזה בשקיקה," ענתה. "להתראות, הנסיכה אבנה. אני מאחלת לך כל טוב."
היא עשתה את דרכה החוצה, ואבנה שמעה את רגליה רוקעות על מדרגות העץ. עליה להתחיל כבר לאסוף נתונים, אך למי היא תפנה? אבירין? כן. אבירין זאת בחירה טובה. האחות שגם כך מתיימרת לזייף יחסים טובים. זה יהיה קל. אך קשרים שכאלו ואיסוף נתונים עשויים לקחת זמן. זמן יקר, והרבה ממנו. "ובכן" אמרה לעצמה, וחזרה להתרסק על כסאה, "כדאי להתחיל, לא? אבירין?" היא נשענה קדימה, והחלה לתקתק אל מכונת הכתיבה את כל מה שעבר בראשה.