לעולם לא עוץ | חלק 8: עבד כי ימלוך

חלק 8: עבד כי ימלוך

הבוקר כבר הפציע באולם הדיונים של ממלכת אב. בפעם הראשונה, מזה קרוב לעשרים שנה, כמעט כל הנסיכים והנסיכות של אב התרכזו במקום אחד. אֶבָרְדוֹ הבין שאם ירצה להגיע לשורש האמת, יצטרך לרכז את כולם בחדר אחד יחד עמו. זאת הדרך היחידה.
עברו יומיים מאז התקרית עם מלך הננסים. גופתו נאספה חזרה לאן שהיא שייכת. קְלִיק לקח את מה שנשאר ממנו, ועוּצמה וידאה עמו שידאגו להחזיקו בשבי מבלי שאף אדם או פיה יידעו היכן הוא. היא רצתה לשמור את המגל, אך קליק התעקש שהוא רכוש ממלכת הננסים. היא הסכימה לוותר עליו, ודרכיהם נפרדו בשלום. בנוגע לג'יני, מלכת עוץ הציעה רעיון משלה, ודאגה לא לחלוק אותו עם אף אחד. היא לקחה את האחריות על ג'יניקי, ואספה אותו יחד עם הקוסם שלה.
חדר הדיונים היה ממוקם מעל ההיכל הראשי, והגישה אליו הייתה מוגבלת אך ורק למלך ולאנשי הצבא. וכמובן שבאופן חריג, היום היא הייתה מורחבת גם לשאר בני משפחתו הנותרים. החדר עצמו היה עגול ורחב היקף. סביב היו תלויים דגלים עם סמלה של אֶב, ואת החדר האירו עשרות חלונות בשלוש-מאות-שישים מעלות. משום שהשעה הייתה מוקדמת, רוב האור בקע מן המזרח. במרכז החדר היה שולחן עגול וגדול שתפס את רוב המקום. על השולחן עצמו הייתה מפה גדולה ומפורטת של ארץ אֶב, על כל עריה שעל הקרקע ומתחת, ואף האיים על האוקיינוס הנונסטי. סביבו ישבו כל האחים והאחיות שהצליח אברדו למצוא. הוא עצמו ישב במקום שהיה הקרוב ביותר לדלת. השאר תפסו מושבים אחרים, אישים שלא ראה מזה יובלות. את חלקם אהב יותר, את חלקם פחות: אך כולם היו אחיו ואחיותיו. מימינו ישבה אֶבָנָה העיתונאית ומשמאלו אֶבֶלָה, שהייתה ידועה בכינויה "הזר". מכאן היה זה דיי אקראי; אֶבִינְגְטוֹן, בחור נאה אם כי מעט חבול עקב שהותו בארץ הגרגוילים, היה קשור באזיקים לכיסאו. אֶבִירִין, שכיום משמשת כיד ימינה של המלכה זִיקְסִי, הייתה לבושה בשמלה לבנה עליה סיכות ארץ אִיקְס. אֶבְרוֹבּ, מהחביבים על אברדו, היה לבוש במדי הצבא של אֶינְאֶרֶץ, ודרגותיו החדשות.
אֶבְרוֹלָנְד היה שם גם. הוא שמע על מעלליו בעוץ לאחרונה. הוא תמיד היה ערמומי, ייתכן שאפילו יותר מאבינגטון. עד שהלך לטייל, הוא היה בטוח שהיה יכול לסמוך עליו. ייתכן וכבר לא. ליתר ביטחון אֶבְרוֹז תפסה מקום על-יד הנוכל הזה, ווידאה שלא ינסה כל דבר מטופש.
ואחרונה חביבה, האחת שסולקה ראשונה מהארמון, עליה לא היה ספק שיש קונצנזוס מאוד אנטי בקרב האחים, היא הנסיכה אֶבֶדְנָה. כל האחים, אם לא כל הממלכה, מכירים את הסיפור שלה; אנוכית, בזבזנית, רברבנית ופחדנית. אברדו ניסה לאייש אותה בתפקיד בחצרו- אחראית התְחִיגוֹת. אך משהתעלמה מהוראותיו, והמשיכה לבזבז את כספי הכתר על בגדים ועל תחביב החלפת הראשים שלה, אברדו נידה אותה מכל קשר לכס. את התחביב המשונה למדה מבת דודתם לֶנְגוּויְידֶר, אישה נוראית שהשתלטה על הכס בילדותם כשנחטפו על-ידי מלך הננסים. האלה יודעת למה שתתחבר לאישה כל כך בזויה.
הכיסא היחידי שהיה ריק היה של אחיהם הקטן ביותר, אֶבְרִינְג. במקור, האח הקטן ביותר הלך להתלמד אצל הג'יני, במטרה להיות הקוסם הבא של ארץ אב. ממה שזוכר אברדו, לטענת הג'יני, אברינג היה בהתקדמות מעולה. אז כמובן, קרתה "התאונה", ולטענתו אברינג מת. "אחים… אחיות…" אברדו התבונן בכולם, וסובב את היין בגביעו. "לא ארחיב במילים. רק אגיד ש…"
"אין צורך," התפרצה אברוז. "כולנו יודעים שאתה פשוט טעית. פשוט חיכינו שתתאפס על העשתונות שלך. איך התחושה לפקוח עיניים?"
הוא חצי חייך. "זלזלתי בכולכם, אבל אני חושב שלבדי, לא אצליח להגן על הממלכה הזו." הוא העניק מבט מעמיק בכולם. "יחדיו נוכל לעשות זאת. חייתי בפחד כל הזמן הזה: גם ממכם, גם מאנשיי. אחריי התקרית עם מלך הננסים, אני חייב להגיד לכם: ישנתי כל כך טוב. לא ישנתי כך קרוב לשבוע או יותר. מאז שכולכם כאן אני מרגיש שלווה נפשית. באמת."
"ובכן, לא מספיק שלווה אם תשאל אותי או את אברולנד," אבינגטון ענה בקולו העמוק, משקשק את השרשראות. "מה דעתך להפגין קצת יותר אהדה כלפי אלו שהרצו את עונשם?"
"את כבודי תצטרך לרכוש מחדש, אבינגטון. גם אברולנד. גם את, אבדנה. אני עדיין המלך, וגם בתור אחיכם…" הוא שילב את ידיו ונשען אחורה. "איפה נתחיל? אין בעיה, אתה התחלת אבינגטון. איך אתה חושב שאני אשחרר את הידיים שלך אחריי מה שעשית?"
"הפכת לפרנואיד, חשתי שזה יהיה הפתרון הכי טוב בשבילי! הקם להורגך, השקם להורגו, לא?"
"אתה ניסית לעורר הפיכה! יותר כמו 'הקם להורגך תסובב את העולם שלו ותגרום לזה שיימחק מדפי ההיסטוריה'!"
אבינגטון נשען אחורה, ואברולנד הרים את ידו, על-ידי כך הרים גם את ידה של אברוז שהייתה כבולה לה. "בסדר. אז נצטרך לעשות משהו כדי להוכיח את זה. זה אומר שלא תגְלה אותנו לאי האש או משהו כזה?"
"אחריי הדרך שאני התנהגתי, לא. אבינגטון, אברולנד ואבדנה: אתם הולכים לארמון הזכוכית האדומה."
"אני לא הולכת לשום מקום," סוף כל סוף דיברה האחות הסוררת. "אני במקום מצוין, מחזיקה את חנות הראשים של לֶנְגוּויְדֶיר. למה שארצה לעזוב ולטאטא עם עבדים איזו חורבה בצפון?"
"אתם הולכים להיות המחזיקים של מכון המחקר הכי חשוב בממלכה, ואת מתלוננת? את תוכלי להמשיך להחליף שם ראשים אם את רוצה. אבל אני אצטרך שתתרמי, לשם שינוי, לממלכה שאת נמצאת בה!"
הוא נאנח, ורכן קדימה, משלב את אצבעותיו. "מה דעתך על זה, אבנה? שאשחרר אותה? היא עדיין לא מבינה שהיא נסיכה באב, ואת המשמעות של הדבר."
אבנה חייכה, והדליקה עוּצוֹן. "אמרי לי, אֶבֶדְנָה," היא נפחה עננה באוויר, "כמה את אוהבת להחליף את הראשים האלו שלך?" שאלה, חצי-חיוך מתעקל על שפתיה.
'הכרה,' חשב לעצמו אברדו. 'זה כל מה שהיא רצתה. קצת הכרה.'
מאחר ותגובתה של אבדנה הייתה הרמת גבה, אבנה המשיכה. "את יודעת שאחיך הגדול הוא המלך של אב, נכון? הוא הדבר הכי קרוב לאלה. אם המלך קובע משהו… זה החוק, בין אם אנחנו אוהבים את זה, ובין אם לא."
"מה הנקודה שלך?" שאלה בשאת נפש.
"אברדו הוא אדם חדש. הוא לא יכול להגלות אותך, זה מתאים לאברדו הישן. אבל… אברדו, תזכיר לי… הייתה איזו מלכה בעבר, שמילאה את מקומו של אבא, לא? לן… מה זה היה שוב? לן-מה? לנ-גוויני? לין…" לפני שאברדו הספיק להגיב, היא 'נזכרה', "אה, נכון. לֶנְגוּוידֶיר. תזכיר לי, מאיפה לֶנְגוּוידיֶר במקור השיגה את הראשים שלה?"
"מה הנקודה שלך כבר?! תגיעי לנקודה כבר!"
"אברדו יכול לאלץ את השופטת הגבוהה של אב- שדרך אגב, חברה טובה שלי כך שזה לא באמת יהיה אילוץ- להוציא צו מלכותי שאוסר על החלפת ראשים. ואני אאחל בהצלחה למצוא מישהו שיסכים לזה בעוץ. הייתי שם כמה שנים, מבטיחה לך שזה לא קל."
"אם כבר על הדרך שהיא תוציא חוק נגד עישון," חייכה בערמומיות. "ואז נראה כמה שתיכן חברות טובות?"
אבנה קמה, ואברדו לפת את חולצתה. "בבקשה, אין צורך-"
"עזוב!" נזפה, והוא שחרר אותה. היא הגיעה עד אבדנה, והניחה את שתי ידיה על כתפיה. "את יודעת מה מבדיל אותי ממך, אבדנה? אל תעני. אני יודעת איפה הראש שלי נמצא, בעוד כשזה מגיע אלייך…" היא כיבתה את הסיגריה על מפרקת אחותה, שמיד העוותה את פניה. "את פשוט מחליפה אותו כל הזמן. את מבינה, אברדו סוף-סוף מתאפס על עצמו, ומה את עושה? זורקת את זה לפח!" היא רכנה אל פניה. "את תעשי מה שהוא אומר עכשיו. זאת ההזדמנות שלך להוכיח שאת יותר מאיזו מחליפת ראשים חולנית. תעשי את זה, ואולי למישהו יהיה אכפת מהטינופת המגעילה שאת. ואומרת לך את זה האישה שזכתה לכינוי 'המעצבנת מארץ עוּץ', אז כדאי שתתייחסי לזה ברצינות."
אבינגטון הרים את כתפיו. "אפשרות שתמיד עדיפה על לחזור לארץ הגרגוילים. אבדנה, כדאי לך. את לא תהיי שם לבד. ולא יזיק לכולנו קצת זמן לשקם את עצמנו."
"אתה תגיד כל דבר בשביל לא לחזור להתמזמז עם איזה גרגויל!" אפשר היה לשמוע את השרשרות של אביגנטון משקשקות, אך אברולנד קם להגן עליו. "באמת, זאת הרמה שירדת אליה? את צריכה להגיד תודה שסלח לך בכלל. כשגילה שנאסרתי בעוץ, הוא תכנן לשלוח אותי לכלא בגבול עם הננסים."
"לא עשיתי שום דבר שבגד בו."
"חוץ מלהזניח את החובות שלך, לא," העיר אברוב. "אפילו לי זה הפריע באיזה מקום, אבדנה. את נסיכה. להיות נסיכה לא אומר שאת עושה מה שאת רוצה. נסיכה זהו מעמד של כבוד, אחראיות, משמעת. אפילו יותר מנסיך; תסתכלי על אבנה, על אבירין. המעט שאת יכולה לעשות, אם את לא רבת-תושייה, הוא לעשות כמבוקשו של אחיך הגדול."
אברדו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב בעצמו, והוא התמלא תחושת סיפוק. בפעם הראשונה, משפחתו מתנהגת כפי שהיא צריכה. ייתכן שהניסיון בגלות הפך אותם לטובים יותר? בספק, אולי מרירים יותר. אך כנראה שלבם תמיד היה מופנה אל ביתם. אבדנה נשברה, וקפצה את שפתיה. "מה שתגידו. אני מבינה שאין לי בחירה בלאו-הכי."
"בחירה חכמה," אבנה לחצה על כתפה, וחזרה אל מקומה. המלך המשיך. "אז שלושתכם תלכו לפקח על השיקום של ארמון הזכוכית האדומה. הנותרים יישארו כאן, ונמשיך לנהל במשך הימים הקרובים דיונים לגביי איומים מתמשכים בגוש המזרחי. שאלות מישהו?"
"כן," אברולנד זקר את גבתו. "למה אתה נותן לנו הזדמנות נוספת? למה שתבטח במישהו מאיתנו?"
"למה שתבטחו בי, אחריי מה שעשיתי לכולכם?" שאל נבוך קמעה. "זה הימור. אבל במשפחה אין הימור, כך שאני בטוח שכולנו נרצה להסתדר. אתם מסכימים?" לאחר שהנהנו, כחכח בגרונו. "ולסוגיה הבאה: שומרים! הכניסו את אֶבֱל!"
האישה הקטנה והנחמדה נכנסה. פניה היו מעט עגלגלות, ועיניה קטנות וחוששות. היא לא הייתה לבושה בבגדי המשרתת יותר; העניקו לה שמלה כחולה מעל חולצת מלמלה לבנה. "אוו" העירה אבירין, ואבלה שלחה לעברה מרפק. "רק שתדעי שזהו כבוד," הוסיף אברוב לאחר ששם לב למבוכתה הקלה של אבל, "אלו בגדיה של דוֹרוֹתִ'י גֶיְיל, האגדה. כשהיינו נסיכים קטנים, דורות'י הצילה אותנו ממלך הננסים, לאחר שאבינו מכר אותנו עבורו. אלו לא בגדים שאת צריכה להתבייש בהם."
"למה?…" שאלה. "למה אתם מתעניינים בי כל-כך?"
אבנה פרסה מגילה קטנה. "העבדים קוראים לה 'מטלית'?" שאלה את אבלה, שהנהנה. "את הרמת בעצמך מרד עבדים; את מסוגלת לייצר נשק מכלום, ועשית את המסע כולו לבדך מביתו של הג'יני עד לבירה והצלחת להפיל את אחד מהאויבים המסוכנים ביותר שהארץ הזו ראתה. שלא נשכח, הידע שלך בקסם שווה ערך, וייתכן שאף יותר, מזה של הג'יני?"
היא קפאה. "איך אתם…"
"המבחנים שערכנו לך," ענתה. "אל תנסי להצטנע. יש בך הרבה מעבר למה שאחד עשוי לחשוב."
"אני מבטיחה שלא אעשה צרות. לא אפריע לאף אחד. אני רק רוצה לחיות בשקט."
"זה לא איום," התפלא אברדו. "אבנה לא ניסתה להפחיד. זאת הייתה מחמאה; אנחנו חושבים שאת יכולה לתרום לממלכה הרבה מעבר לניקיון, אבל. אך זאת לא הסיבה שאת כאן. אבנה?"
"אתם מבינים, מאז שאבלה עזבה את אב, היא חגה סביב הארצות, במטרה למצוא דרך לעזור לאברדו לחזור לעצמו, ועל הדרך, להחזיר את השלווה לארץ אב. לכן עוד מהרגע ששמעה שאחינו הקטן אֶבִירִינְג מת בתאונה, היא לא הפסיקה לחשוד בנסיבות. לא הייתה גופה, ולא הייתה אינדיקציה לשום תאונה או תגלית חשובה בעקבותיה. אז מה קרה בדיוק?
"ובכן, אחריי חקירה מעמיקה, היא חשפה את האמת: אבירינג לא מת." היא חייכה. "הריי הוא עומד בפניכם, אחיי ואחיותיי: האח שמת."
אברדו השתעל. "מה?!" התבונן בה. "זה מגוחך. זאת אישה, אבנה, לא גבר."
"אני שמחה ששאלת!" היא הדליקה עוצון נוסף, ונשענה אחורה על כסאה. "מה גילית אז במתכונים של הג'יני האדום? הואילי להזכיר לנו?"
"שינוי צורה," הסבירה. "אך לא שינוי רגיל. שינוי מאוד רציני. עיוות, משהו שהוא אסור לקוסמים בכלל. אי אפשר לדעת אם יהיה אפשר לשחזר מישהו למצבו הרגיל אחריי-כן. לא במידות שהוא מדד."
"אבלה, שגילתה זאת גם כן, הגיעה למסקנה שכנראה אבירינג היה הראשון עליו הג'יני ערך את הניסוי. כדי להשתיק כל זכר, ייתכן שמחק את זכרונו של אבירינג, והפך אותה לאישה. כל זיכרון שהיה לה מאותו יום, היה של חיי עבד. פשוט דוחה.
"גם אבלה לא הייתה בטוחה, עד שראתה אותה בפעם הראשונה. ואז היא…" היא שמה לב לחוסר ההבנה של אברדו. "לאבלה יש יכולת לראות דברים כפי שהם. אי אפשר להשלות אותה. חלק מהיכולות שלמדה במסעותיה."
"אני הייתי רוצה להאמין לזה מאוד, באמת. אבל חוץ מאבלה, איזו עוד הוכחה יש לנו?"
"צודק. אם אתה זוכר את אבירינג, אתה בוודאי זוכר אילו דברים אהב באמת. צייני בבקשה: איזה משקה את אוהבת, מה הצבע האהוב עלייך, ולמה ללמוד קסם?"
התשובות נבעו ממנה כמים ממעיין. "שוקו, עם נגיעות קינמון. אני אוהבת ארגמן, וקסם היא הדרך הכי טובה בשבילי למדוד דברים. אבל אתם לא באמת חושבים?…"
"מילה במילה," אברדו גמע את רוקו. "זה מפחיד אותי. הבנתי. אבֱל… מהיום, את הנסיכה העשירית של אב. ברוכה הבאה למשפחה."
היא פערה את עיניה. "מאָמָה לנסיכה. אני… אני יכולה לשבת?" שאלה בחשש. אברוב תפס אותה, והושיב אותה במקומה. "תרגישי בנוח, אחות קטנה. את הולכת לעזור לנו הרבה יותר מהיום ואילך."
אברדו התרגש. מזה זמן רב… כולם באותו חדר, יחדיו. הוא היה מסוגל לחוש את בטחונו גובר וגובר. "אז שמעתי שלקוסם שלנו היה בית דפוס," פנה לאבנה. "מה דעתך להיות העורכת הראשית של האבפוליטן?"
היא ניפחה עננה קטנה וירוקה מעלה. "אני לא אוציא אותו בזמן, תשיג בחור דייקן. לדעתי זה יתאים לאבינגטון, גם כך הוא יהיה שם. ואם תשאל אותי, אחריי שנסיים כאן עם אבל, נוכל להחזיר אותה צפונה. היא תוכל לנהל את ארמון הזכוכית האדומה. היא תהייה המכשפה הטובה החדשה שלנו."
"סגור. מכאן אנחנו נמשיך. כולכם משוחררים. אבנה, אבלה; אשמח אם תישארו איתי לשיחות עם המלכים השונים. זה יהיה ארוך." האחים והאחיות קמו, ופרשו לחדריהם. השתיים נשארו לצדו, ומזה הרבה זמן, הוא באמת חש מוגן.

ישנן אין-ספור אגדות סביב מלך החלומות, האדון מוֹרְפִיוּס. את כל האגדות אודותיו היא קראה מספרים שאביה, המלך פָּסְטוֹרִיָה אסף. אלו אוגדנים כגון "שָׁלוֹשׁ טִיפּוֹת", "קומץ קריאה קטן" ו-"איש החול". לא ידוע דיי על ממלכת החלומות, או על שליטה העליון. השמועות מספרות שהוא משתמש בשק חול על-מנת להרדים את אלו שמטרתם לישון. מכל סיפורי הנבואה והאגדות, ייתכן והוא קשור בהיווצרות העולם בו כולם חיים, נוֹנֶסְטִיקָה. לפי התיאורים, ייתכן והוא אל עליי אדמות; משהו שהוא הרבה יותר מאשר מלך פשוט. אך לא היה בו שום דבר מזהיר, מוחצן או תהילתי. הוא היה פשוט… פשוט. אפילו קצת מלנכולי, ועגמומי. מאוד קודר וגותי. הוא שמר על נימוסין והסתיר בהחלט כל רצון להביע רגש, אך עוּצמה הייתה מסוגלת להבחין בהעמדת הפנים. כמובן בזכות העובדה, שהיא עצמה כזו.
השעה הייתה מאוחרת, וסביר להניח שאֶבָרְדוֹ היה עסוק בדיונים עם המלכים השונים. תורו של מלך החלומות עמד להגיע בקרוב. עוּצמה ניצלה את ההזדמנות לבדוק אותו בעצמה. הערב נגמר והלילה התחיל. הירח רק פתח בדרכו, אך החשיכה שלטה בכל. היא מצאה בגנים המרהיבים של הארמון המלכותי את מלך החלומות נפרד לשלום מעש שעיר ושמנמן. היא עשתה את צעדיה בזהירות, ופידרה את שיערה השחור. "מלך החלומות?" שאלה מעט בחשש.
"הוד מעלתך, המלכה עוּצמה," פנה באדיבות וקד. היא פירשה את נימוסיו כמסכה לפנים נשכניות ואכזריות. "נעים להכיר," הושיטה את ידה. "בפעם הראשונה מחוץ לממלכתך, סבורני? איך אתה מוצא את העולם מחוץ לממלכת החלומות, ואם יורשה לי לשאול, איך ארצך שלך?"
הוא לחץ את ידה, עיניו המוצלות נוצצות ככוכבים ממעל. "אחד-אחד. ראשית: כן, זאת אכן הפעם הראשונה. שנית, אני מוצא את החוויה מרתקת ושונה בו זמנית. שלישית, ארצי היא… שונה מכאן. עבורי היא כמו בית, וייתכן שעבור זרים, תהא כארץ נוכרייה."
'מתחכם,' חשבה. "אז… אחתוך ישר לבשר: לשם מה הצניעות?"
"אוכל לשאול אותך את אותה השאלה. את משתמשת בחזות של ילדה, אך את אינך ילדה כלל."
נדמה שהוא חתך לבשר יותר ממנה. "זה… איך אתה יודע?"
"את לא היחידה שמסוגלת לראות מבעד למַעֲטֶה," ענה. היא ציפתה שיעלה אולי רבע חיוך, אך פניו היו קרות ומנוכרות. "אולי הצלחת להעפיל על כל אלו שאינם קרובייך, אך לא על כולם."
"מה אתה מסוגל לראות, הו, מלך החלומות?"
"בגופך, את אולי בת חמש-עשרה. בדעתך, את אולי בת מאה, או קצת פחות. בפועל, את בת מאות שנים."
"הכרת את הוריי?" שאלה בחשש. כמה הוא יודע? כמה זקן הוא באמת?
הוא התרחק. "כן," ענה. "את שניהם. עם אביך דיברתי אישית, למרות שרגלי מעולם לא דרכה בעוץ. ואמך… ובכן, בנסיבות אחרות."
בן כמה הוא?! היא חשבה שעד היום היא המבוגרת ביותר בתחרות, במיוחד אחריי שהמכשפות האחרות יצאו מהמשחק. אך הוא… הוא כלי הרבה יותר עתיק ממנה, כך זה נראה. אמהּ אמורה להיות מאוד עתיקה! "בן כמה אתה?"
"זה מעט אישי," נשמר לעצמו. "אך מאחר וביטאתי את גילך בקול, יהיה זה לא מנומס להסתיר מידע זה. ובכן… מעולם לא טרחתי לספור אותו. אך אפשר להגיד שכל עוד דבר בעולם הזה חלם: אני הייתי שם בשביל לוודא זאת."
עיניה נפערו לרווחה, והיא צעדה אחורה בזהירות. זה לא מצא חן בעיניה כלל. "מה אתה רוצה?" שאלה.
"שום דבר."
"למה באת הנה?"
"הוזמנתי. אני מעט נעלב מטון התשאול, הוד מעלתך."
היא התמלאה חלחלה. "למה אתה כאן?" שאלה שוב. "מה התכלית של העשייה הזאת?"
"אין שום תכלית," ענה בריקנות. "אני כאן כי הוזמנתי. חשבתי שיהיה זה לא מנומס לא להגיע-"
"ענה על שאלתי בכנות," הילתה החלה לבהוק.
קולו היה צלול, כאגם בעת ליל. "את חושבת שאני משקר?"
"אני יודעת שאתה משקר."
היא חשבה להשתמש באיום כוחני, אך ייתכן שהוא מסוגל לגבור עליה.
"אם יש בך מן הפיה, כמו לאמך, את תהיי מסוגלת למצוא את תשובותייך מבלי להוציא אותן ממני מילולית, הוד מעלתך. אני מוצא את שאלותייך אישיות מאוד ומטרידות."
והוא באמת צדק. אך היא חששה להשתמש ביכולות מסוג זה, בטח שכאן ומולו. היא פחדה ממה שהיא עשויה לראות. "זה לא נגמר," השיבה. "אני לא יודעת מה אתה מתכנן, ואולי הצלחת להערים על כולם. זה לא ישפיע עליי. אני המגוננת של עוץ, וכל חבריה. אם תנסה משהו מטופש… אהיה הדבר הראשון שיעמוד בדרכך."
"האמת היא," ענה, "את צריכה להיות האחרונה, כִּמְדֻמָּנִי."
"אני אפרוש לעת עתה," החמיצה את פניה. "לילה טוב, הוד מעלתךָ."
"לילה טוב, הוד מעלתךְ. חלומות פז."
היא לא תאפשר לחזותו הנעימה להטעות אותה. היא תיידע את אֶבָנָה ואֶבֶלָה, ותמשיך לחפש מידע. כל עוד היא בארץ אֶב, אולי יהיה זה רעיון טוב לבקר את הרואה של שיא-סתם. אדם שנאמר עליו שיש לו כוחות נבואה, אותו אדם שכתב את "קומץ קריאה קטן". קָטוֹנְתִי-קָטָן.
"הו," היא שמעה את מורפיוס קורא לעברה, וקוטע את חוט מחשבתה. היא עצרה, אך לא הסתובבה. "מגל הצוּר הוא לא נשק. הוא מפתח. הוא הכלי היחידי שמסוגל לחצוב דרך האדמה הדחוסה ביותר. שם מסתתר הדבר היחידי שרוֹקוּאָט לא רוצה שימצאו. ואת נתת את זה ישירות לאלו שרוצים להגן על אותו הדבר."
"מה זה?" שאלה, שומרת על גבה נגדו. למה שיפלוט את זה עכשיו? מה הרעיון?
"אינני יודע. למרות הכל, רק כשהרגיש שחייו היו בסכנה אמתית, הוא הכין אותו כמוצא אחרון."
"זה בלתי אפשרי. אני הקפאתי את מלך הננסים לכד מים. לא היה שם שום מגל."
"המגל זה חלק ממנו. רק הוא מסוגל לייצר אותו. הוא… ואביו."
"למה אתה אומר לי את כל זה? מה זה משנה עכשיו?"
רגע קצר של דומייה. היא פחדה. הוא היה רחוק מאוד מלהיות אנושי, או פיה. "יש דברים שאי אפשר להסביר במילים, אלא צריך לראות, הוד מעלתך. לילה טוב."
"לילה טוב," רק השיבה בקור ונמלטה משם, לבה פועם בחזה. היא פחדה לחזור לישון, וחשה צמרמורת מעיקה לאורך עורפה. אף אחד מעולם לא השפיע עליה כך… וזה הוציא אותה מדעתה. ועם זאת, דבריו לא הניחו לה לנפשה, והיא הייתה חייבת להוסיף אותם לקלחת הקונספירציה המשונה שלה.