לעולם לא עוץ | חלק 4: מתחת לאף

שום פאר שבעולם לא ישתווה לחדר השינה של עוּצְמָה. זה היה מסוג החדרים שככל שהיית מחפש בו יותר פרטים להתעניין בהם- כך היית מוצא יותר. ולמרות זאת, היכליו של המלך אברדו והארכיטקטורה של המקום הייתה ראויה לציון. היא כמעט הייתה יכולה להגיד שהרגישה בבית, אם לא במיטתה. מטאפורית, כמובן.
בעודה צועדת לצדו של המלך, היא דאגה לחייך באדיבות, ולגלות עיניים גדולות וסקרניות. היא הייתה מהסוג שיודע להקשיב, פחות מהסוג המתייפח. כלומר, גם לעוצמה היו מטענים רגשיים, אך מעולם לא הייתה אוהבת לחלוק אותם. זה היה גורם לה להרגיש חלשה, תלותית. לפחות כך היא הייתה משדרת כוח וטוב לב. שניהם ניהלו שיחה לגבי עתיד ממלכותיהם, והיא הנהנה בנימוס, מאזינה לדבריו. "… ביום יבוא, לא תהייה ברירה. כבר היום מרגליי חושפים עוד ועוד מזימות." היא רק חזרה על תנועת ראשה החיובית. "זה לא מדאיג אותך? קרוב לשבוע שאני סובל מנדודי שינה."
"להדאיג אותי?"
"איום על הכס-"
"שמעתי" קטעה אותו, משום שלא רצתה שיחזור על דבריו בשנית. "מעולם לא היינו צריכים לדאוג בנושאים כה טריוויאליים בעוץ," הייתה תשובתה הטובה ביותר בהתחשב בנסיבות. "אם כי משפחה נמצאת אצלנו בעדיפות ראשונה," יישרה את גבה. "ויש לנו בת משפחה אחת שרק מעוניינת בשלום עם אחיה."
"אֶבָנָה ילדה גדולה. ביום בו תצליח לאיית בצהובון שלכם את המילה 'מתנצלת' אני אדאג להכין לה חדר בארמוני." אחותו אמנם עוקצנית, אך היא עדיין סוחבת רגשות. "השארת עליה רושם שקשה להיפטר ממנו, הוד מעלתך," עוצמה השיבה.
"איזו ברירה הותירה לי? היא השתמשה בכל אמצעי אפשרי לדחוק אותי מהכס. זה לא שכשהייתה כאן הפכה את המלוכה שלי לקלה יותר. אני לא מצפה ממך להבין. וכמו שאמרתי, היא אדם בוגר, אם היא תרצה לשוב, היא תדע מה לעשות. אך חדל הפטפטת הזאת על אבנה. אולי תעני במטותא על מה ששאלתי אותך?"
היא צמצמה את עיניה. "כפי שהוד מעלתו מבקש," היא חייכה וקדה. "אינני סבורה שמקור בעייתך היא במורד הזה. הוא אמנם פגע בכמה מהמתגלגלים, אבל לא בשומריך הרגילים ונתיניך. כלומר שדפוס ההתנהגות שלו דיי מצומצם. ואם יורשה לי להתחצף, הוד מעלתך…" היא שילבה את ידיה מאחורי גבה, "האויבים האמתיים שלנו, לפעמים, נמצאים ממש מתחת לאף." הוא נתן מבט ארוך ותמוה בעוצמה. נדמה שמסיבה שאינה ברורה לה, השאירה עליו רושם עמוק. ואז נזכרה: למישהי כמוה, הייתה את הנטייה לשכוח ממראהּ המטעה. היא אמנם הייתה בעלת חזות של ילדה בת ארבע-עשרה… אך בפועל הייתה בת מאות שנים. מדי פעם אהבה להעמיד פני ילדה, במיוחד בנוכחותם של האורחים מקנזס, אבל עכשיו הייתה צריכה להיות פוליטית ורצינית. "מתחת לאף? כמו מה בדיוק, אם יורשה לי לשאול?"
"זאת רק דעתי התמימה, הוד מעלתך," מיד הזדרזה לנסות לשקף ענווה. "אבל הג'יני האדום… שמעתי נפלאות עליו. לא רק על כישרונו, אלא גם על אופיו."
"הוא בהחלט אחד מהנתינים החשובים ביותר בממלכה. מעל לכל ספק. עבודתו מקודשת לנו."
"הייתי פוקחת עליו עין נוספת. אדם כל כך טהור לא מחזיק עבדים."
"אלו משרתיו," התפלא, משלב את ידיו. "את חושבת שהם עבדים?"
"מעולם לא ראיתי את חדרי המנוחה שלהם. ובפעמים הבודדות שהקוסם שלי נפגש איתו, הוא היה מסוגל לשמוע את חלקם בוכים. ואני יכולה להבטיח גם שסיפר לי שהיה צריך את מקלות-האוזניים המיוחדות כדי לשמוע זאת; כלומר שג'יניקי מסווה את הסבל שלהם בקסם."
"את… מאיפה את שומעת על דברים כאלה? זאת בוודאי אחותי, נכון? מרעילה את כולם בכזביה."
"לא, לשם שינוי. בבקשה, אעדיף שלא להתייחס למקור המידע שלי. הוא אמין."
"יש מרגל בביתי ואת מבקשת ממני להתעלם?"
זה לא מתקדם כלל, ורואים שזאת הפעם הראשונה זה מכבר שיצאה מהארמון. היא כבר שכחה איך לנהל דיון נורמאלי עם בן מעמד כמותה. "אני מתנצלת. לא אשקר: אני יודעת מי הוא פורע החוק שהחל לפגוע בחייליך." אברדו הפתיע אותה ולפת אותה בכתפיה, ועל פניו נטולות השינה עלתה הבעה אחוזת טירוף. "דברי!" ציווה, "בשמו של אבי, מי זה?!"
"לא אדם רע," הניחה את ידיה על שלו. "רק קצת… פגוע. והמלחמה שלו בכלל לא איתך."
"לא נראה ככה, אם הוא רץ ועושה בעיות!" הוא החל לשחרר את אחיזתו בה. "אבל את לא תספרי לי." היא הייתה מסוגלת לשמוע את שיניו חורקות. "זה לא מתפקידך להחליט אם הוא רע או טוב. אני אקבע את זה כשאפגוש אותו. אני מנהל את הממלכה הזו, לא הוא. לא אבנה. לא אף אחד." נדירות הפעמים בהן הייתה מסוגלת לראות את החשיכה שבאדם, ובאותו רגע אצל אברדו, היא ראתה לא בור- אלא תהום, עמוקה ומהדהדת, בולעת כל זכר לאור. "אני מצטער, המלכה עוצמה. אני אעלה את זה בפורום. המלכים האחרים יסכימו איתי. למה שלא תחסכי את הזמן עבור שנינו ופשוט תספרי לי?"
"אני יודעת מי זה כי אני זו שעזרה לו," חייכה. "ואני מבטיחה לך, המידע שלו אמין. לא הייתי מאמינה בעצמי לו הקוסם שלי היה מוודא זאת עבורי. לנסות לפגוע בו זה ציד מכשפות: בזבוז הזמן האמתי."
"למה לעזאזל שאני אסמוך עלייך, ולא על הקוסם שלי?" התקרב אליה, מדגיש את הגובה שביניהם. "למה שאסמוך על זרה שאינני מכיר, שייתכן מאוד שמעוניינת בממלכתי?"
היא לא הייתה מסוגלת להתאפק יותר… וצחקה. הוא זקר את גבתו בהתפלאות. צחוקה של עוצמה היה מעט ילדותי. "מה אעשה בממלכה שלך?" היא שאלה, וחיבקה אותו. הוא לא היה בטוח איך להשיב, וקפא במקום. "לא שמת לב שעוץ כבר מזמן אינה פוליטית במיוחד? האויבים האמתיים שלנו נמצאים בביתנו, אברדו," היא התרחקה. "אין לי כל רצון או צורך בכוח, או בממלכה שלך. יש לי את כל מה שאני צריכה. בכל פעם שמישהו איים על עוץ, זה אף פעם לא היה מחוץ לממלכתי. ובכן, פרט למלך הננסים, ואנחנו יודעים היכן הוא נמצא היום."
"לא, למען האמת. עוד אחד מהסודות של עוץ הייתי אומר."
היא נאנחה. "אם זה ירגיע אותך; הייתי חייבת להפוך אותו לכד מים."
"ומה מונע ממך לעשות את זה בכל רגע לכל אחד?"
'אמא, את רואה?' שאלה עוצמה בלבה. 'בני האדם נותנים לכובע, כיסא ותואר לעוור אותם עד כדי קנאות.' היא פשוט חזרה לחייך. "אז אני לא אוכל לשכנע אותך, אבל אולי…" על אצבעה הופיעה טבעת קטנה, משובצת באזמרגד. "הטבעת הזו תבוא לידי שימוש ביום יבוא," היא הניחה אותה בכף ידו של המלך. "בטוחני שתדע מה לעשות בה" היא קדה. "אבל מאחר ואף אחד לא צופה, זה בסדר אם?…"
הפעם הוא פרש את ידיו, וכשחיבקה אותו, השיב בחיבוק חם. היא הייתה מסוגלת לקרוא את אשר על לבו רק מהתנהגותו המתוסכלת. הוא רוצה להאמין לה… אבל יותר מדיי ניסיון רע מפריע לו בדרכו. "זה בסדר… אני מבינה," היא שחררה את זרועותיה. "אשמח לסיים את הטיול, ולפרוש לחדרי."
הוא לא היה בטוח כיצד להגיב, כנראה, משום שהתמהמה. "את עדיין מוזמנת לסעודה הקרובה, כמובן."
"תודה," היא קדה באצילות, והשניים התקדמו בהמשך המסדרון, אל עבר ההיכל הבא.

השבוע האחרון היה מתיש. האדון קנה כמות כפולה של עבדים ומשרתים, במטרה להכין את הארמון לביקורים. מסדרים כפולים נעשו על-מנת לוודא שהוא מצוחצח ומטופח- יותר מהרגיל- משום שאדון ג'יניקי פתח אותו למבקרים מכל הממלכות. היא מעולם לא ראתה כל כך הרבה תנועה, ועוברי אורח. אם חשבה שעד היום הארמון היה מלא במשרתים, עכשיו הוא היה ממש צפוף… והדבר רק שיחק לטובתה.
מעולם לא חשבה על העבדים בתור… שותפים לעבודה. היא תמיד ראתה בהם כקורבנות, ממש כמוה, למעשיו של הג'יני. אך מאז שהתחילו לאגור חומרים בחשאי, היא הבינה עד כמה הם יעילים. התקשורת ביניהם ברורה, ומעל הכל: הם מביאים תוצאות. כמובן שלא השאירה להם את כל העבודה; בכל הזדמנות כאשר היא במטלה, היא דואגת לצבור כל דבר שיכול לשמש אותה. היא אפילו הצליחה למצוא כמה תולעים רעילות, שגדלו במדשאות. כולם- המשרתים והאדונים כאחד- ידעו שאסור למטלית להתקרב לחדר העבודה של אדון ג'יניקי, אלא אם כן האדון מבקש זאת. אחריי שהייתה שם גם ידעה למה: מסיבה שלא הייתה ברורה לה, היא הבינה את כל מה שראתה. היה לה ידע. והיא לא הייתה בטוחה מהיכן. אך גם זה משחק לטובתה, משום שעכשיו היא תנצל זאת למען כולם.
אבל דברים אף פעם לא התקדמו בשלמות עבורה. מאז שהתחילה להקים את המרד, הייתה צריכה לעשות מעקב אחריי מה שהייתה מעלימה. לוּ גנב מחברת גדולה מחדר העבודה וכלי כתיבה. היא אהבה לכתוב, והייתה משקיעה בכל סלסול ויישור של אות. וכמובן, הדבר הראשון היה לרשום את כל שמותיהם של כל חבריה לעבדות. לאחר מכן, רשמה טבלאות ומעקב צמוד של כל דבר שהעבדים הצליחו להרים. הם חשבו על הכל; היו עבדים שדאגו לאסוף חומרים, ועבדים אחרים חפרו מקומות מסתור שונים והחביאו אותם שם, ומיידעים אותה. זה היה כל כך מאורגן עד שזה הפחיד אותה. לא פלא שג'יניקי מסתגר ומאיים. לאנשים המדוכאים האלו יש דיי כוח להתמודד מול כל בעיה. הם רק לא יודעים את זה. ועכשיו מטלית פתחה את הדלת הזו, והיא מפחדת שהיא לא תצליח לסגור אותה.
המחברת לא שמשה רק בתור מאגר דו"חות; זה היה היומן האישי שלה. היא ידעה שהעבדים לא יודעים לקרוא, וניצלה זאת. במשך כל יום מאז שהתחילו היא הייתה ממלאת עמודים במה שחוותה, ואיך הרגישה… עד שגילתה שמישהו תלש את העמודים המסוימים הללו. כשחזרה מעוד יום עבודה קשה, היא סיימה לרשום את כל הכמויות ומקומות המסתור שהעבדים עדכנו אותה בהם, ואז כשהתכוונה לכתוב דף נוסף ביומנה… היא ראתה סימני תלישה, ושהעמודים אינם שם. וכאשר טימותי נכנס לכוכים בעצמו, מבט מוכה אשמה רדף אותו. לא היה קשה לעשות את המתמטיקה. "למה?!" צעקה עליו. "זה היה ממש חשוב בשבילי, טימותי!"
הוא רוקן את פניו… ואז פתח את כף ידו, וחשף מה שנראה כמו חתיכת דף. זה היה דף שונה מהדף שבמחברת. היא חטפה אותו מיד מידו, וקראה בלבה. 'יום שישי, 20:00. שער הברזל. כולם.' מוזר. היא הפכה לצדו השני, והיה עליו סמל קרוע של האותיות O ו-Z משולבות אחת בשנייה. 'למה הכוונה? אנחנו נגלה עוד יומיים.' היא סגרה את הפתק הקרוע בין הרשומות שבמחברתה. "מתי הספקת לקחת את זה, ולמה?" זה פגע בה מאוד. במהלך השבוע טימותי הפגין אך ורק אהדה ורצון לכפר על מעשיו. ממפחיד לג'נטלמן. מה השתנה?
"אתמול אָמָה חדשה הגיעה, ואליבבל השגיח עלינו. כשהלך, היא איימה עליי בפגיון, ואמרה את השם שלך. אני סירבתי, אבל היא איימה להרוג אותי. לא רציתי שתהרוג אותך. אמרתי לה שאת כותבת. היא דרשה את הדפים. אחריי שהבאתי לה אותם, היא הביאה לי את הפתק."
"רגע. היא ביקשה אותי? במפורש? המשרתת הזאת פה?"
"לא מצאתי אותה מאז. היא איימה על חיי. מצטער, לא רציתי-"
'מישהו בחוץ יודע משהו על מה שקורה בפנים. זה מצוין. איך הם יודעים על המרד? לא משנה עכשיו.'
"אתה… עשית טוב, אני מצטערת שצעקתי עליך. זה מצוין. תמשיכו להרים חפצים. אני רוצה שהשמועה תופץ: יום שישי, שעה שמונה בערב, כולם בשער הכניסה למדשאות. כולם. וכמה מתנדבים שיעזרו לי לסחוב את מה שאני אכין." הוא הנהן. מטלית בדיוק החזירה את היומן אל הכרית שהעבדים הרימו בשבילה, ושניהם שמעו את צעדיה של רִיגְלִי מחישים. היא הייתה ילדה בת תשע, שהייתה אוהבת להאזין לשמועות ולספר אותן למטלית. אך הפעם, ככל הנראה, השמועה לא הייתה כל כך שקטה. "האדון ג'יניקי עוזב עוד הערב את הארמון!" היא זינקה לעברם. "עוד הערב!"
היא ידעה מה צריך להיעשות. "טימותי, הלילה, לאחר שהאדון יעזוב, אנחנו נחכה שאליבבל יירדם. אנחנו הולכים לגנוב יותר חפצים מחדר העבודה. ותמצא שק מספיק גדול לשים בו את אליבבל. שישי בבוקר יהיה הצעד הראשון."
הוא הנהן, והיא חייכה. זה הולך להיות מעניין. מאוד מעניין.