לעולם לא עוץ | חלק 15: החלומות אותנו יירשו

הריח… מאוד קר. הוא גרם לנחיריה לרעוד, ולשיניה לשקשק. היא בהחלט לא הגיעה ערוכה, היכן שלא התעוררה הפעם. כשפקחה את עיניה, האור ללא ספק שטף אותן, אך גם לא סנוור מאידך גיסא. הוא היה עדין וכחלחל-לבן. האוויר בהחלט היה דליל הפעם, והיא חשה את עצמה לוקחת נשימות הרבה-יותר עמוקות, ושלוות. בעודה מתייצבת, ברכיה שפשפו רצפת אבנים מחוספסת, שזירזה אותה לעמוד. היא טאטאה את האבק, ולקחה נשימה עמוקה יותר: הרים הקיפו אותה מכל עבר, תמירים וצחורי פסגות. השמש עמדה במרומים, אך היא נראתה… עדינה יותר, וצעירה יותר. כך לפחות דורות'י השכילה, בעודה מתענגת על השלווה שהמקום החדיר אל גופה, ושטף מתוכה את ההשפלה, הכאב ושליליות שנשאה איתה עד היום. היא עמדה בחצר של מבנה ישן, חצר אבן צנועה, על-יד בוסתן בו גדלו ענבים ובצלים. המבנה היה עשוי עץ, בעל חריטות מעניינות של בעלי-חיים, פיות וצורות שחוזרות על עצמן אל תוך עצמן. היא לקחה מבט נוסף מסביב, ומיד חששה: 'הקשת! האבן!' היא חשה את דמה פועם בה, ומחדד אותה כפי שהייתה עד לפני רגעים ספורים. היא הסתכלה מסביב, מציצה אל תוך הבוסתן, תחת חלק מהספסלים, ואף בכיסיה. היא לא מצאה אף לא אחד מהם, והכתה את עצמה על המצח. "תפקיד אחד דורות'י, תפקיד אחד."
הדלתות נפתחו, מבעדן עבר איש זקן וחביב, שנעזר באדם צעיר על-מנת ללכת. הם התלבשו בסחבות ישנות ובלויות, שהדיפו דווקא ריח נקי. האיש הזקן לא נעזר בצעיר רק כדי ללכת… הוא לא ראה. הצעיר לחש באוזנו על כל מדרגה שעשה, ושמעה מילים כמו "שני צעדים." לבסוף, לכשעצר, פנה אליה בקול מעט גבוה וצרוד. "אני חושב שהפלת את זה," והעוזר שלו העניק לה חזרה את הקשת השואבת, ואבן האודם. "אסור לנו להחזיק בחפצים, או בנשקים," הסביר, "ואין ספק ששני אלו עונים על ההגדרה." היא חטפה אותם, והחזיקה אותם קרוב לחיכה. "הפסדנו?" שאלה בחשש. "מה קורה כאן?"
"זה בסדר," אותת לעוזרו, "חזור אל אב המנזר. דורות'י תשמח לעזור לי לחזור לחדרי." היא הבינה ששיתוף פעולה כאן יהיה נחוץ כאן, ולכן מיהרה לתפוס את מקומו, בעוד שהוא חזר אל פנים המנזר. "נעים להכיר, מצטער על חוסר הנימוס. דורות'י גייל, נכון?"
"כן אדוני," השיבה בעוד שסייעה לו ללכת חזרה פנימה. "ועם מי יש לי הכבוד לדבר?"
"אינני יודע את שמי האמתי, אך זהו סיפור לשעה אחרת. במנזר קוראים לי אָלְחוּט, ואני רק נזיר זקן ועייף, שחפץ בחברתה של עלמה צעירה ונעימת הליכות."
"אני מצטערת לאכזב, אמנם אני עונה על הסעיף הראשון, עם זאת אני כושלת באחר."
הוא צחק. "לדעתי גברתי, את זקוקה למקלחת. את צריכה לרחוץ את התלאות שעברו עלייך, ולתת לאוויר ולמים לטהר אותך. עלייך להיות רעננה לקראת אירועי הבאות."
"הנזיר אלחוט? איפה אנחנו?"
"הו," השיב, "השאלה היא לא רק היכן, אלא מתי. והתשובה? בדיוק בזמן המתאים בשבילך לדעת את כל מה שאת צריכה. אך יש זמן לכל. ראשית, התרענני, כאשר אוזנייך יוכלו להסכית בהתאם."
"אני… מבינה." היא עזרה לו להתיישב, בעוד שהסביר לה כיצד להגיע לחדרו, ולמקלחות.

לאחר שיצאה, היא גילתה שאמנם השאיר את הקשת והאבן בחדרו, אך בגדיה נעלמו. "אלחוט, איפה שמת את הסרבל שלי?"
"הנזירים לקחו אותו לכביסה. בינתיים מצאנו שמלה שצריכה להתאים למידותיך." למען האמת, היא הייתה מעט גדולה מדיי, אך קבצנים אינם יכולים להיות בררנים. "אז… אני צריכה שתסביר לי מה קורה כאן. עד עכשיו היית מאוד אדיב ונחמד. בבקשה, איפה אני? אני חייבת למצוא את דרכי חזרה אל עוצמה, והביתה. לא הבנתי למה התכוונת קודם." היא מצאה מקום לשבת, סמוך אליו כדי שישמע אותה.
"בתה של לוּרְלָיין תעזור לך עם זה," אישר עבורה. "נפתח קרע אדיר במעטה, שגרם לסחיפה. למזלך, יצאת דרכו שלמה, יחד עם הציוד שלך. את עברת אלף שנים אחורה, דורות'י. נסעת אחורה בזמן."
"המעטה? מה זה?"
הוא חייך. "הו, שאלה מעולה. אנשים מסוימים יספרו שהמעטה היא בעצם התודעה שלנו, שמנסה לפרש את הזמן והמרחב כעלים בספר, כפרקים. ישנם כאלו שיגידו שמדובר בכוחות שמפעילים את הקסם שבעולם, את סודותיו. ישנם אפילו שיגידו שמדובר בממלכה קסומה, שמסוגלת לשכן אך ורק את האלים."
"ומה אתה אומר, הנזיר אלחוט?" שאלה, והחזיקה את כף ידו.
"העולם שלנו מסודר, יפה, ומלא קסם והנאה. המעטה הוא הווילון שמסתיר אך בסיסו המכוער, באותה הצורה בה עורנו מסתיר את שרירי בשרנו, או אולי כפי שראשנו טומן את מוחנו הרוטט והעדין. המעטה הוא האין-סוף, והוא הדבר החשוב ביותר בקיום בעולם הזה, שמונע מאיתנו לאבד את השפיות."
"אני חושבת שהבנתי: המעטה הוא חיץ, מה שמפריד ביננו לבין מה שאנחנו עדיין לא מבינים?"
"אפשר להגיד. האם ראית שמן צף על המים? המעטה הוא הקו הדק, שמפריד בין שניהם; שכבה עדינה, שאיננו יכולים לדעת על קיומה בצורה הרגילה, שמסתירה את הבסיס שמחזיק אותנו בחיים. האירוניה היא, שאם ננסה לפרוץ אותו, אנחנו עלולים להפוך לחלק ממנו, ממש כפי שאת עשית, ולא להתקיים."
יותר מדיי אינפורמציה בשבילה. "הבנתי. אז מה שמעבר למעטה שלח אותי אליך?"
"ככל הנראה."
"איך ידעת מי אני?" הייתה סקרנית למדיי. "אני לא יודעת מי אתה."
"ראיתי אותך מבעד למעטה. ראיתי הכל אודותייך. אך אני סיפור אחר; ידעתי מי את גם עוד לפני שהתעוררת בחצר המנזר.
"הקדשתי את חיי ללמוד את כל המסתורין שבבריאה. הצטיינתי בעבודתי, אם כי הצטיינתי בה יותר מדיי. זה גבה ממני מחיר יקר, ומצאתי את עצמי עיוור. כל חיי השתוקקתי לדעת על כל מה שמעבר למעטה, ובפועל, היום הייתי חפץ לראות שוב. אין זה משנה כעת. את נמצאת במנזר 'דממה', שנמצא בארץ אִיקְס. כך ידעתי מי את, ואני יודע הכל. ראיתי הכל. לעת זקנתי, זכיתי לראות את כל רזי העבר, ההווה והעתיד. הנזירים כאן עזרו לי לכתוב את הספר. קראתי לו על שם הפסוק הראשון: שָׁלוֹש טִיפּוֹת."
הוא היה מלא ביותר תשובות מכפי שקיוותה לתאר לעצמה. "הבנתי" היא הנהנה. "עזרתך מועילה וחשובה מאוד, כבוד הנזיר. תודה לך!"
הוא צחק. "אין צורך במילים כמו 'כבוד', אני רק נזיר פשוט."
"אז מה עליי לדעת, כדי להביס את מלך החלומות הזה?"
"לאט-לאט. אולי כדאי שאספר את סיפורו המלא, כדי שתביני מדוע אי אפשר להביס אותו… אך ישנה דרך בה ניתן להחזיק אותו. הסכת וסכת, שמעי את דברי, והעבירי זאת לדורות הבאים."

ככל הנראה מלך החלומות, "חלום" או "מורפיוס", הוא התגלמות בצורת אדם של כל מה שאנחנו יכולים לכלול מטאפורית במילה "חלום". אי אפשר להרוג אותו; שום כלי קסום או גשמי מסוגל לפגוע בו, או לשנות אותו, בניגוד לאלים האחרים. "בין צל, ערפל וטיפה," תיאר אותו הנזיר אלחוט.
ככל הנראה, לדעתו, בדומה לדורות'י, מורפיוס הגיע לעולם שלא בכוונה, ועתה לא מצליח לחזור לביתו. לכן הוא רצה לבנות כאן את ביתו החדש, ולנסות להתחיל מחדש. הוא חושד שמורפיוס עדיין לא גילה את תכונתו המיוחד של החול הקטלני- ראייה לעתיד- בשלב הזה של הזמן, אחרת היה פועל כבר מההתחלה. אך סביר להניח שיגלה, ובאותו רגע, יידע כיצד לכופף את נונסטיקה ואת כל מי שבו תחת מרותו.
אם כך, איזו דרך יש להביס אותו? מכיוון שאי אפשר להחזיר אותו הביתה, הנזיר אלחוט מצא דרך אחרת בה ניתן לטפל בבעיה. "לפני שנים רבות, מורפיוס נלכד בכדור בדולח" סיפר. "אדם מאוד חמדן רצה ללכוד את המוות, ובמקום, לכד אותו, וגרם לכמעט מאה שנים של תאונות, אי-הבנות וצרות. הצלחתי להביט בזיכרונו של מלך החלומות, וראיתי כיצד התרגיל נעשה."
הוא לימד אותה את השיטה, והסביר לה על הכל שלב-אחר-שלב, ואף העניק לה את היומן והעט כדי לכתוב הכל. הוא היה עושה זאת בעצמו- והתרברב בכתב ידו המרשים ששרבט בגילו הצעיר- אך עיניו לא מה שהיו בעבר. עד שסיים, עוזרו חזר עם בגדיה של דורות'י, שהריחו יותר טוב עוד לפני שהלכה למשמרת. "תודה רבה!" היא קדה, וחטפה אותם. היא הזדרזה להתלבש, כאשר התרגשות מפעמת בה. "זאת לא בעיה כלל," עברה על הרשימות, "מכאן זאת רק שאלה של איך. אז למה שלא אגיע אליו כבר עכשיו, ואלכד אותו בו במקום-"
"לא," קטע אותה. "את עלולה לשנות לחלוטין את רצף הזמן, ולמנוע מדברים להתממש, או יותר גרוע: לגרום לתוצאות הרבה יותר הרסניות בעתיד. בנוסף, סביר להניח שהיום הוא מסתתר בממלכתו. יתרה מזאת, הוא מחזיק באבן החלומות אותה את מחזיקה, והוא יהיה מסוגל לשלוט בך."
"מה גורם לך לחשוב את זה? הוא לא הצליח עד עכשיו: לא עם האבן, ולא עם החול."
"נכון, ראיתי זאת; אך הנסיבות בגינן זה קרה הן מקריות. בזמנים האלו זה לא יעבוד. הייתי מסביר לך מדוע, אך את תביני זאת בעצמך לאחר שתחזרי לזמנך שלך.
"אם אתה חושב שזה יהיה רעיון טוב. אז צריך ליצור קרע נוסף, או?-"
"לא!" נחרד האיש הזקן. "לא, זה מסוכן מאוד. אי אפשר לדעת מה יקרה. את עלולה לחזור אף-יותר אחורה, או יותר מדיי קדימה, או לא לחזור בכלל! אין לדעת מה יקרה!"
"אז מה, אני פשוט אמורה לחכות אלף שנים?!"
הוא חייך. "אפשר להגיד."

התכנית הייתה פשוטה: מסתבר שבמהלך חייו, הנזיר הצליח לרכוש ידידים במדבר הקטלני, יצורים בשם "שדי הרוח". לפי מה שאמר, הם מסוגלים להחזיק אותה בחיים אלף שנים. בהתחלה דורות'י נבהלה, ולא מצא-חן בעיניה עוד מסע. במיוחד לא אלף שנים אחורה, כאשר נונסטיקה מלאה באויבים שטרם חוסלו. "חס ושלום, בגילי אני לא מסוגל לשוטט הרבה." עוזרו חשף זוג נעליים… נעלי הכסף. "חשבתי שאמרת שאסור לנזירים להחזיק חפצים?" שאלה מעט בחשד.
"הו, זה לא שלי. קיבלתי את זה כמתנה משדי הרוח, אך מתוקף היותי נזיר, הקדשתי את הנעליים למנזר."
היא לבשה נעל אחת, והוא את האחרת, שלוש נקישות, והם הגיחו במדבר הקטלני. כשחשה את החול חודר את גרביוניה, היא רצתה מיד לקפוץ. הנזיר צחקק. "זה בסדר. שדי הרוח בוודאי לא ירצו שנפגע. אני לא מסוגל לראות דבר בחול מעוכל בטווח של קילומטרים; הם יודעים הכל, השדים האלה, וכך גם על הגעתנו. הנה אחד מהם מתקרב!" התרגש. "עזרי לי לקוד, דורות'י…"
היא לא ראתה דבר, וחשבה שהאיש הזקן השתגע. "אין פה שום דבר, הנזיר אלחוט." ומעט הצטערה על כך, לאחר ששמעה רוח עזה מחרישה את אוזניה. "יש כאן ועוד איך," הרוח נשבה. היא הייתה יחסית חלשה, על גבול הלחישה. "ואין צורך לקוד, חבר יקר. מה מעשיך במעוזנו הקט?"
דורות'י עזרה לו להתיישר. "לא הזדקנת ביום ממפגשנו האחרון, הוד מעלתך!"
'מלך? אנחנו רואים כאן מלך?'
"נזירים טובים עם מילים," הייתה תשובתו, והנזיר המשיך. "הגברת הנחמדה והמבולבלת היא העלמה דורות'י גייל, מקנזס. תפקידה חשוב, בוודאי אתה זוכר. דורות'י תמלא את אשפתה כוכבים, והמפגש בין הפיה שאינה פיה, והמכשפה שאינה מכשפה יתממש. היא פשוט הקדימה קצת."
"קצת הרבה," הרוח שרקה. היא המשיכה לנשוב, ולסלסל את החול במעגלים, עד שנרגעה. "הבנתי אותך, הנזיר אלחוט. כן, זה אפשרי. נוכל לעשות זאת. מתי יהיה עלינו להעיר אותה?"
"לא באותו יום כמובן; זה מתי שהיא תגיע. עשה זאת… מתי בדיוק, דורות'י?"
לקחו לה רגעים ספורים להבין על מה השניים מדברים. "בירח השני. יומיים אחריי."
"אני מבין. הסירה תישא אותך עד לארץ גיליקין. לאחר מכן, תצטרכי ללכת."
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו…" מלך שדי הרוח רומם מתוך החול דבר שנראה כמו כלי-שיט, "את הולכת לישון זמן רב. זמן רב מאוד. ותהייה זו שינה כה נסתרת ועמוקה, שאפילו מלך החלומות בעצמו לא יוכל להתחקות אחרייך."
"חשבתי שהוא כל יכול כזה?" שאלה בקול, ושמעה את הרוח שורקת בזלזול. "הוא חושב את עצמו לאחד כזה, אין ספק. אך הוא אינו מהעולם הזה. הוא אינו מכיר אותו. אנחנו כן. הוא אולי נושא את הלפיד… אך אנחנו האדמה והעצים, מהם הוא מפיק אותו." הכלי היה סירה קטנה. היא נשכבה, בעוד שבד כסוף התהדק סביבה. "אני איחנק!" נבהלה, "אני אמות כך!"
"אנחנו נעביר את האוויר מבחוץ פנימה. אנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו גם נשמר את הגופה שלך בחיים." העלמה מקנזס לא שכחה לחלוץ את נעלה, והשיבה אותה לבעליה.
הנזיר שמע זאת, וביקש בקולו הצרוד "אני מברך את המוות. במותי, אעדיף להישאר טמון באדמה, מת."
"אם זהו רצונך," ענה המלך, ודורת'י חשה את עיניה הופכות כבדות, ואת דעתה מתכסה בפיהוק. היא שמעה את החול מצטבר מעליה, בעודה נופלת אט-אט בשינה עמוקה, עמוק אל בטן האדמה.

כשהתעוררה, הרוח געשה בעוז. הסירה נחה בעצלתיים על האדמה הרכה; קשתה והאבן עדיין היו בחזקתה. היא שמה לב שמעטפת הכסף של הספינה נעלמה, וקפצה אל האדמה, רק כדי לשמוע רעשים מתקרבים. היא התבוננה, והבחינה בקוף מכונף נוחת קרוב, מבוהל ומפוחד, על ראשו כובע הזהב המפורסם. "דורות'י?" שאל בחשש, מכוון לעברה חנית קצרה. "היי… קוף… מעופף?…"
"מעולם לא שאלת לשמותינו," נאנח והחזיר את החנית לחיקו, "אני זוכר אותך. אני מלך הקופים המכונפים. הגעת בזמן מצוין." היא חייכה. "אני שומעת את זה הרבה לאחרונה. אז מה קרה עכשיו?"
"כל הקופים שלי נפלו לתרדמת עמוקה. אני היחידי שער מסיבה כלשהי."
'כמו צנצנת הזנגביל,' הבינה דורות'י, מתבוננת בכובע הזהב. "זה מלך החלומות, הוא מתכוון להפוך את העולם שלנו למשהו מפחיד ולא נעים במיוחד."
"חייבים לעצור אותו!" החליט, "עלי על גבי, תגידי לי לאן להגיע!"
"אתה תצליח לסחוב אותי?" שאלה בהתפעלות. "אתה לא בדיוק…"
"יש לי ברירה?" שאל, והחל להרים אותה. מגעו דגדג אותה, והיא צחקקה. "עיר הברקת. אך תנסה לשמור על מעוף נמוך; אסור שהוא ייראה אותנו. תגיע למגדל המלכה. משם אני אסתדר."
"אין סיכוי שאת לבדך," ענה. "אני בא איתך עד הסוף."
היא העדיפה לא להקריב נתינים נוספים של ארץ עוץ, אבל… אין לה הרבה ברירה. "אם אתה מתעקש," השיבה, והשניים עפו דרומה, אל עבר ביתה של עוצמה.

היא עלעלה ביומנה, נעזרת בתאורת הירח. דורות'י שיננה את המילים היטב. תהיה לה רק הזדמנות אחת, אותה אסור לה לפספס!

כמה שעות חלפו, והם הגיעו לעיר הברקת. היא זיהתה את קו הרקיע, אם כי העיר הייתה חסרת אור או ברקת. הכל היה אפלולי ועגמומי. באזור החוות מלך הקופים המכונפים הנמיך עוף, וברחובות העיר נחת באחת הסמטאות. "חפה עליי מלמעלה אם יבוא הצורך. אני צריכה את עשר הנסיכים של אב, ואת מלך החלומות. אני ברורה?"
"כן," הנהן, והתבונן בה מתרחקת ממנו, היישר אל גוב האריות.

בגדיה התנפנפו כשחצתה את ההמון האנושי הישן. למזלם הרע, הננסים כבר נשחקו לחלוטין, וגפיהם היו מופרדים משאר גופם הסלעי. היא ראתה את עוצמה וגלינדה, רדומות ממש למרגלות המדרגות. היא ידעה שלנסות להעיר אותן יהיה לשווא, משום שזוהי כנראה מלאכתו של מלך החלומות, והעדיפה להמשיך. 'מה בשם שק המתנות של סנטה הוא מנסה לעשות?' שאלה, ופתחה את הדלת. כל מי שייחלה לראות עמד מנגד: עשר הנסיכים ומלך החלומות. אֶבֶלָה ואֶבְרוֹלָנְד שוחחו איתו, וככל הנראה היא קטעה את שיחתם. "הפרעתי באמצע משהו?" שאלה, וחשפה את אבן האודם.
"האבן!" אברולנד קרא, "החזירי אותה מיד!" אבלה שלפה שוב את השקיק הכהה יותר, בו החזיקה את החומר הקטלני. דורות'י הצמידה את אצבעותיה לתכשיט, וגרמה לעשר הנסיכים והנסיכות לאבד מחדש את הכרתם. היא גרמה להם ליצור מעגל שלם סביב מורפיוס כדי לכתר אותו. "מה דעתך על זה, הא?"
"מה המשמעות של זה?"
"יש איזה שיר ישן…" הוא ניסה לפרוץ את המעגל, והיא מיד שחררה כוכב מאשפתה, מחזירה אותו למקומו. "מה זה היה?… אתם יודעים אותו משפחת המלוכה, שרו לכם אותו בילדות. זה מה שהנזיר אמר לי. נותן אני לכם מטבע עשוי אבן? נותן אני לכם שיר שגנבתי מן האבק?…" וממש כקסם, השאר דקלמו את המילים אחריה, בפה אחד. "… נותן אני לכם סכין מתחת לגבעות, ומקל אותו אני נועץ דרך עינו המתה של אדם. נותן אני לכם טופר שתלשתי מעכברוש. נותן אני לכם שם, והשם אבוד. נותן אני לכם דם מעורקי, ונוצה ששלפתי מכנפי מלאך. קורא אני לכם בשמות, של אדוני, של אדוני. מזמן אני עם רעל ומזמן עם כאב. פותח אני את הדרך ופותח אני את השערים."
הוא ניסה לצאת מהמעגל שנוצר סביבו, ולא הצליח. הוא הלם בידיו, והבין שהקללה לכדה אותו. "יפה מאוד," ענה, "את פשוט מתכוונת להחזיק אותי כאן?"
"כדי לבטל את ההשפעה צריך ללכוד אותך בכדור בדולח."
עיניו נצצו ככוכבים. "עשית את שיעורי הבית שלך. אך ראיתי מבעד למעטה את הניצחון שלי."
"גם את זה הסביר לי הנזיר, ואתה תוכל להסביר הכל אחר-כך לעוצמה," ענתה. "מה שראית היה מה שהחול אפשר לך, אני טועה? החול של המדבר הקטלני? השתמשת בו כדי לחזות את העתיד. ידעת שזה הגשר שלך, נקודת החיבור בין המעטה ומה שמעבר."
"מה שראיתי היה העתיד."
"חלק ממנו. היה פרק אחד שלא הצלחת לקרוא. לא ידעת… אבל היו חסרים לך 'העמודים' האחרונים ב-'ספר'."
"התרשמתי," הוא התיישב בשיכול רגליים. "חווית ניסיון בו למדת, ועכשיו את יודעת הכל?"
"כן. חכה כאן, אני מיד חוזרת." היא זכרה את כדור הבדולח בחדרה של עוצמה, ותוך דקות ספורות שבה. הנסיכים עדיין דקלמו את המילים… אך אברדו היה היחידי שעיניו היו פקוחות. הוא הזכיר לה בתנועה זריזה את הטבעת הירוקה שקיבל, ודורות'י חייכה. 'הוא בהחלט עשה בשכל.'
היא גלגלה את הכדור אל פנים חוג הנסיכים, ומורפיוס התכווץ ונלכד. לפתע, כולם פקחו את עיניהם, ואנחות כאב רבות נשמעו מכאן ועד החצרות שבחוץ. עוצמה נכנסה בבהלה, ולא האמינה למראה עיניה. "דורות'י!" היא זינקה אליה וחיבקה אותה בחום. "הצלת אותנו! חשבתי שהיית אבודה לנצח, בגלל הטעות הדבילית שלי!"
"אפשר ללמוד מטעויות הייתי אומרת," היא השיבה בחיבוק חם, אליו הצטרפה גלינדה. "אמיצה, כמו תמיד, דורות'י." עוצמה הרימה את כדור הבדולח, ובהתה בו בהשתאות. "מה עשית לו?"
"אי אפשר להרוג אותו," הסבירה, "אבל אפשר ללכוד אותו, מסתבר."
"בחיים לא הייתי חושבת על משהו כזה," היא ניערה אותו בפנים. "ועכשיו הוא לא מסוכן?"
"כל עוד הוא בפנים, יהיה בסדר." עוצמה הכריזה בפני הקהל שיתפזר, ושמחר בבוקר תהייה בכניסה למגדל ההכרזה של סיכום האירועים, וחגיגת הניצחון על מניעת אחד האסונות הגדולים ביותר שפקדו את עוץ, ואת נונסטיקה כולה.

כולם נכחו בטקס. אף אחד לא היה חסר. אפילו מלך הקופים ושבטו. במהלך הלילה, עוצמה למדה ממלך החלומות על הכל, וחלקה את האמת עם כולם למחרת. לפי הסבריו, הכל היה מתוכנן בקפידה מראש, עוד מהיום בו עוצמה הפכה למלכה.
הרצח של דוד הנרי היה מתוכנן מראש. הוא הכניס לראשה של העיתונאית, שאז הייתה צעירה, את הרעיון שהוא הבוגד, בעקבות חזיון תעתועים. לאחר שנכלא, הוא הטריף את אחד השומרים על דעתו, וגרם לו להאמין שהנרי הפך ליצור מפלצתי, ולכן נאלץ להשתמש בנשקו.
הוא הפך את דעתו של המלך אֶבוֹלְדוֹ, אביהם של הנסיכים לגביי חיי הנצח לאובססיה. אירוע אחד שהוביל לאחר, ובסופו להתאבדות. הוא גרם למלך הננסים להפוך ליצור חולמני, והוא עיוות כל כך את תפיסת המציאות שלו עד שגרם לו לשנות את שמו וזיכרונותיו יותר מפעם אחת. הוא גם הפך את הג'יני לאובססיבי לכוח ושליטה, מה שדחק בו להחזיק עבדים. בנוסף, אֶבָנָה חשפה את הידיעה, שעתה הייתה מוכחת בעזרת עדותו של מורפיוס: המתגלגלים נוצרו כדי לנקוש בעבדים. הג'יני היה זה שיצר אותם.
כמעט כל האירועים שנוגעים לעוצמה, אב ומה שביניהם נעשו לפי רוחו של מלך החלומות. והכל מדוע? מאותה סיבה של דורות'י: הוא רצה לחזור הביתה.
מורפיוס הגיע מעולם אחר. לטענתו, סדרת אירועים מצערת אילצה אותו להתנתק, והחליפה אותו באספקט אחר שלו; ישות שדומה לו אך שונה, ועם זאת, חלק ממנו. הוא קיווה פשוט להישאר על ציר הזמן של העולם ממנו הגיע, מעבר למעטה, אך במקום, המעטה השליך אותו לכאן. לא משנה כמה פעמים ניסה לחזור, הוא לא הצליח; הוא ניסה אף להיעזר בלוּרְלָיין וכּוֹשֶר וְחָסִיס, אך ללא הועיל.
כמובן שתכניתו המקורית הייתה הרבה יותר פשוטה: הוא התכוון להיפטר כבר מההתחלה ממלכת הפיות ומלך-אל-הננסים, אך הוא נכשל. הם פשוט פנו חזרה לשדי הרוח ושדוני המים, והחזירו אותו לארצו שלו. ככל הנראה, בתקופה בה לורליין התאהבה במלך פסטוריה, הוא גילה על תכונות החול המיוחדות: לאלים כמותו, הן מקנות את היכולת לצפות בצירי הזמן ולנווט לפיהם. מאז הוא תכנן את הנקמה החדשה, בה הוא יסיר את כל אלו שהצרו עליו, וייפטר מהם אחת ולתמיד.
ואחרון חביב: "למה הוא לא הצליח לקרוא את החלומות שלך?" שאלה אבירין.
"אם עוצמה הייתה מגיעה לשריון כבר מההתחלה, יכול להיות שהייתה מצליחה לחסום אותו," הסבירה. "אבל אפילו אני הבנתי את הסיבה בגינה הייתי חסינה לחול, ולו: היו שתיים כמוני בעולם הזה. כנראה שמבעד למעטה, צירי הזמן שלי השתבשו, והוא ראה מישמש. סיבוך מאוד גדול של משהו לא קוהרנטי."

החגיגות נמשכו כצעדת ניצחון, לפחות שלושה ימים. עיר הברקת הפכה לחשופה אחריי שנים רבות שעוצמה העלימה אותה לזרים, והזמינה אורחים מכל רחבי תבל. מלכים ומשרתים כאחד הצטרפו לסעודות ולחגיגות שנפרשו לאורך רחובותיה של הבירה של עוץ. עוצמה הייתה רוצה שהאושר הזה יימשך לנצח, אך ידעה שזה יהיה בלתי אפשרי. דינו של כל טוּב הוא להסתיים. היא השקיפה על החגיגות מחלון במגדלה, שמחה. אפילו מָאֶטֶה הגיעה, והצטרפה למחולות ברחובות, מפזרת פרחים מאנה לאנה. דורות'י, שעמדה על-ידה, חשה צורך לציין "איפה אבלה ואברולנד? אני רואה את השאר."
"בכלא בינתיים," המלכה השיבה. "הם צריכים ללמוד את הלקח שלהם." דורות'י נשארה שקטה, ועוצמה הוסיפה, "בטוחה שאת לא רוצה להישאר? את הדבר היחידי הטוב שעזר לנו בתקופה האחרונה."
"דודתי בוודאי דואגת," היא התמתחה. "ואני גם עייפה מכל זה. לא אתנגד לחזור הביתה. כל הפרשה הזו הייתה… קורעת, הייתי אומרת."
"אני מבינה," הרכינה את פניה. "מיד אביא את החגורה. את יודעת, תהיתי כבר מההתחלה: אני סגרתי את כל הפרצות, לפני הרבה זמן. איך הצלחת להגיע הנה?"
היא הרימה את ידיה. "מלך-אל-הננסים הסביר שפשוט הגעתי."
"הוא בוודאי הביא אותך הנה," ביטאה את מחשבותיה. "אצטרך לשבת איתו יום אחד. אולי בפעם הבאה אעזור לממלכת הננסים?"
"פרה-פרה עוצמה."
מלכת עוץ הביאה את החגורה, והשתמשה בה כדי להחזיר את דורות'י הביתה. לאחר מכן, החליטה שהיא מעוניינת להעביר את החגיגות למקום שונה, וביקשה את עזרתו של אברדו בנושא.

פנסים צבעוניים ודגלונים נתלו בין קורת בית אחת לאחרת. הכפר, שהיה עד לפני שבוע נטוש לחלוטין, התמלא בחיים, גיל וצהלה. השמש עמדה לשקוע אל האופק המערבי, וצבעה את העולם בגווני ארגמן וכתום. צלליותיהם של התושבים החדשים ריצדו, בעוד שהם חולקים אוכל, שיח וחלקם אף מחול. המתגלגלים עברו בין לבין, צוחקים ומסתובבים.
רחוק מההמולה, בשולי העיירה, ישבו להם בכלובים הנסיכה אבלה והנסיך אברולנד. אחד המתגלגלים עצר על-ידם, ודפק על הסורגים ברשעות. "ישנים היטב שם?" שאל בצחקוק. היה זה אחד שחלקים מפניו היו חסרים. אבלה זיהתה אותו: הוא היה האחד שפיקד על המתגלגלים בפעם הראשונה שחזרה לאב. היא לא ענתה. לא שגם הייתה יכולה: לשם כך הייתה צריכה את התרופה. "שתיקה הא?"
"לך תסתובב במקום אחר," נפנף אותו אברולנד. "אתה משעמם אותנו."
"אתם דווקא מרתקים אותי מאוד!" הוא צחקק וחרץ את לשונו. "וכדאי לכם לא להשתעמם. במקום שאתם הולכים אליו, אתם תתגעגעו לכלוב הזה. הו כן, מאוד תתגעגעו אליו." הוא המשיך לנקוש על הסורגים, עד שאבלה לפתה את זרועו בזלזול, ועקמה אותה. הוא התרחק בכאב, גלגליו חורקים. "את… אווך!" הוא התרחק משם, בעוד שניהם מתבוננים בו בסיפוק. "כן… זה הפסיק לשעמם."

עוצמה ישבה על במה, על יד שולחן שנערך לכבוד בני המלוכה והיא, עמוס בכיבוד ושתייה. הסועדים שוחחו ביניהם, והמלך של אב החליט לדון עם המלכה של עוץ. "לפחות הצרות נגמרו," הודה, "ואני חייב להגיד: על הצד הטוב ביותר. אם גדענו את הבעיה מהשורש, אני לא מצפה שיהיו בעיות מעתה ואילך."
"אל תבנה על זה. תמיד יהיו הפתעות," ענתה באופן שמאוד לא מתאים לתדמיתה הילדותית. לאחרונה היא החליטה להזניח אותה. היא לא הייתה טובה בכך בלאו-הכי. "את חושבת שמישהו מאיים על עוץ?"
"תמיד יש מישהו שמאיים על עוץ," ענתה, "אך הוא לעולם לא ישיג אותה. לעולם לא עוץ."
הוא נשען אחורה. "אם את אומרת. את יודעת איפה חברייך נמצאים."
הם המשיכו לשוחח, עד שהשמש שקעה לחלוטין. הירח כבר החליף את אחותו השמש, וחבריו הנוצצים מילאו את השמיים כחורים כסופים ביריעה שחורה. לשם שינוי, על-אף חששותיה, עוצמה ידעה שהרע ביותר כבר עבר. התקופה האחרונה הייתה הקשה ביותר בחייה, ועכשיו היא יכולה להירגע. קלו כבר המים, ונצא כדי להביט אל השמיים, משובצים בכוכבים, כדי להתחיל לילה חדש, ולחלום במתיקות על המחר.