לעולם לא עוץ | חלק 14: הקשת, השרביט ואבן החלומות

היא ידעה היטב מהו מיקומה. רחובות העיר היו ריקים לחלוטין מנוכחים, פרט למלכת ארץ עוץ וצבאה.
מצעידה בראשה כוח קטן של ננסים, את דורות'י גייל ואת חייליה שהצטרפו כלאחר יד, המלכה עשתה את דרכה אל מגדלה. שעת הלילה כבר החלה לרדת, והעלתה בה חששות. ממה שסיפר לה כּוֹשֶר וְחָָסִיס, אל עתיק שטפטף לעולם הזה, מורפיוס הוא צאצא של הלילה. ייתכן ויתמזל מזלו. אך אין זה משנה כעת; הוא לא יהיה מסוגל לפגוע בה. 'לא כל עוד אני לובשת את צנצנת הזנגביל הזאת. בחיי שזה היה הדבר הכי מוזר שיכולתי לחשוב.'
דורות'י דרכה את קשתה, הצבא הכין את נשקו, ועוצמה קימצה את אגרופיה. "היום זה נגמר."
"תזכירי לי," דורות'י כחכחה, "בגלל שלי יש את הקשת השואבת, הדבר היחידי שיכול לפגוע במלך החלומות, אני זאת שצריכה להילחם נגדו."
"בדיוק."
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה… אבל אני יכולה להשאיל ממך את הצנצנת?" עוצמה העניקה לה מבט מלא ספק, ולאחר מכן דורות'י הוסיפה "אני גם צריכה מיגון. אני חשופה בלעדיה."
"יש רק סט אחד, ולך יש כבר את הקשת."
"כן אבל את פיה וכל זה. יש לך קסם. לי יש מבטא, ובגדים שלא החלפתי מאז שהגעתי הנה."
"וקשת," עוצמה הדגישה, "יהיה בסדר."
"תזכירי לי: מה את עושה?"
"עבר כמעט יום, ואין זכר לאחים. ייתכן שהם מתחבאים, אם כי אני מתקשה להאמין. מלך החלומות לקח אותם בוודאי, והוא מתכוון להשתמש בהם."
דלתות המגדל נפתחו, דרכן יצאו אֶבֶלָה ואֶבְרוֹלָנְד. "הבחור הזה במסכה," ציינה דורות'י, "הוא נלחם ממש ערמומי. איך הוא קשור למלך החלומות?"
"זאת הנסיכה אבלה."
"זאת אישה?" התפלאה, ודורכת את נשקה. "היא נפלה פעם אחת, והיא תיפול שוב."
"גבירותיי ורבותיי, ו…" אברולנד ניסה לחייך, "ננסיי? אני מתאר לעצמי שזה עובר ניסוח. הביטו: מלך החלומות אינו מעוניין במלחמה הזו. הנמיכו את נשקיכם, או לחשיכם, והרשו לנו להצטרף אליכם החוצה. נוכל לדון בדרכים בוגרות, ולא נצטרך לאבד חיים."
"צאו. מהמגדל. שלי." פקדה עליו המלכה, והורתה לחייליה לדרוך את רוביהם. "אם לא תצאו, אני אראה לך את הדרך הבוגרת שלי לחורר אותך כמו גבינה!"
הוא נאנח. "אוף, אבל אני לא טוב בקרבות. נו טוב, לפחות היא כן," הוא הצביע על אבלה, שהשליכה דבר-מה שנראה כמו דינמיט.
"זה עומד להתפוצץ!" דורות'י צעקה. עוצמה עצמה את עיניה, והכינה סביב כל הצבא מגן קסום, ששיקף לשבריר-רגע את אור נרות הנפט שברחוב. אך לא היה שום רעש, או חום. אחריי שפקחו את עיניהן, הכל נשאר בעינו. עוצמה הרימה את המקל הקטן. "מה עשית בזה בדיוק? אתם באמת לא יודעים להילחם?" שאלה, עד ששמעה את קולות חייליה שלה מפנים כלפיה וכלפי הננסים את הנשק. "לא, אבל הם כן," החווה על הצבא העוצי. "אני רוצה אחר-כך לשמוע איך תספרי להורים של החיילים האמיצים כאן שהיית צריכה להרוג אותם, ושהם איבדו את דעתם."
"זה מעשה ידיו של מלך החלומות," עוצמה אמרה לדורות'י. "ננסים! תקפו והגנו על חייכם! אבל אל תהרגו!" וכך התפרצה התקפה רועמת וחזקה שכללה רעשי פיקה, רעידות וקריאות קרב. השתיים רצו עד המדרגות: עוצמה פנתה אל הנסיך, והעלמה מקנזס אל הנסיכה. "אני לא יודעת איך אתה נגד פיות, נסיך יקר, אבל אני מיד אראה לך איך אני נגד נסיכים!"
"כולי משקשק," ענה בגלגול עיניים, "מעניין אם התאמנת על זה מול הראי." היא הפכה את רגליו לכבדות, בכך מנעה ממנו לרוץ או להתחמק. אישוניו התרחבו כאשר חצי-הפיה הזו, שנראית כמו ילדה בת ארבע-עשרה, הפילה אותו ארצה והידקה את ידיה על צווארו. "איפה הוא? איפה מורפיוס? למה הוא לא פה?"
הוא חייך. "מורפיוס?…" הוא השתנק.
"איפה הוא?! ענה על שאלתי!" היא שמעה דבר-מה מתפוצץ בקרבה. סביר להניח שדורות'י נאבקת היטב בזר. "את לא… תהרגי… אותי…" חייך בעוד פניו מאבדות מצבען. "בהצ…לחה…"
"אתה צודק," אמרה, "אבל אין ספק שאגרום לך לאבד את הכרתך-" היא חשה מהלומה אדירה על ראשה, שהטיחה אותה אחורה. היא התגלגלה במורד המדרגות, חוטפת מכות יבשות ולא נעימות, עד שהצליחה להתייצב בשריונה. רק לאחר שקמה, היא ראתה אותם: שאר שמונת האחים, עומדים כסהרורים בשעת ליל. "מה… מה עשית להם?" הצטמררה.
"הם? את צריכה לראות מה יעשו לך בקרוב," פיצוץ נוסף משך את זווית עינה: טעות נוראית. אחד מהם השליך דבר מה על ראשה. למזלה היא לא נחבטה מהחפץ, אבל זה כן הקציף מן סוג של חומר שצרב את עיניה. היא צעקה בכאב, וככל שניסתה לשפשף אותו, כך זה כאב יותר. "הוא אמר שיש לך איזה שריון חסין לקסמים שלו. הוא לא היה מספיק טיפש כדי להתמודד מולך כך. נדמה שהשריון שלך כנראה לא חסין מול קצף-חריף, הא?"
היא הרגישה נורא. היא הכניסה את דורות'י לצרה הצרורה הזו, ואת כל הננסים. שוב, היא נפלה היישר למלכודתו של מלך החלומות, ממש כמו בפעם האחרונה. היא הייתה צריכה לצפות לזה. מלכת עוץ ניסתה להתרכז בקסם שישחרר את מאור עיניה, אך זה צרב כל כך עד שזה הפריע לצלילות מחשבתה. "לא ניצחתם!" צעקה, והניפה את ידיה בחדווה. היא ידעה מה עשתה, ושהיא עשויה לפגוע בסובבים אותה: אך זאת הייתה המטרה. היא תדאג לבקש סליחה מכולם אחר-כך. היא שחררה גל להבות שהתרחק עשרות מטרים קדימה. היא הייתה בטוחה ששמעה את אברולנד צועק, וגם את דורות'י אומרת דבר מה גס. "בפנים שלך!" צחקה, ועתה כשהשפעת החומר חלפה, זכרה את הקסם שמסיר את הכאב. משהצליחה לראות שוב, כולם נעלמו. "מה בשם שדי הרוח?…" היא התבוננה סביב בחשש… עד ששמעה את קולו. היה זה מורפיוס, והוא עמד מאחוריה. "אתה!" היא לא חכתה אפילו רגע, ושחררה קרן זיו ירוקה, שפילחה דרך גופו. הוא התבונן בה בריקנות, והסית הצידה את הכוח האדיר. "את הפסדת, עוצמה. ניצחתי, תודי בזה: כושר וחסיס כלוא בתוך עצמו, בנו מאושפז, כל הנסיכים של אב תחת השפעתי, וכך גם חיילייך. הקָשים האחרונים שאת אוחזת בהם הם דורות'י גייל וכוח הננסים שלך. מישהו מהם יתעייף בסופו של דבר, ושם אני אתפוס את מקומי. דורות'י אמנם לא חולמת, אך זאת תהייה הזדמנות טובה ללמוד למה."
"לא אכנע. זאת לא הפעם הראשונה שצל גדול משלי מכסה את הממלכה, או את חבריי." היא יירטה עוד קרני אור ירוקות, אותם הוא הסית לעברים שונים. "את נמצאת במלחמת התשה, ואת כרגע זו שמבזבזת את כוחה."
"אני חצי-פיה; יש לי הרבה ממנו. אפשר לבדוק מי מאיתנו יתעייף קודם!" היא העצימה את קרני האור, ואילצה אותו להידחק אחורה. "הא!" קראה, וגרמה לו להתנדף לחלוטין. "הא?" התפלאה. "זה היה… קל. קל מדיי." היא נקשה בנעליה, "מורפיוס מלך החלומות!" ונעלמה גם היא.

זה עבר כל גבול. היא זיהתה את המקום, את רשרוש האבנים היקרות, ונוף הנהר. הארמון בעל קירות אם-הפנינה, והאורות החשמליים המוסתרים מאחורי הצדפות. זה היה ביתה של אמה. היא הזדרזה, ומצאה אותו ואותה בהיכל הכניסה. הוא חנק את מָאֶטה, אמה, בשולי בגדיו, מהדק את אחיזתו עד שקרסה על הקרקע. "אין בכוונתי לפגוע בה, אך דחקת אותי לפינה בעייתית."
"עזוב אותה עכשיו!" ציוותה עליו. משראתה שאינו מגיב, היא חשה טירוף אוחז בה. שלא תחת שליטתה, גופה פעל על דעת עצמו, מנסה לעשות את הדבר ממנו חששה: לראות מבעד למעטה. עינה המיוחדת נפתחה, העין שמסוגלת לעשות זאת. והדבר שראתה… היה דבר שהתקשתה לתאר במילים.
זה לא היה דומה כלל לחוויה במדבר. העולם כולו השתולל; מתהפך, מתעוות, מתכנס בתוך עצמו, מתפרק. הוא נושם, נחנק, הוא שורף והוא מקפיא. היא חשה כאילו אלפי יתדות צלבו את גופה. גופה גם היה מונח יחסי; זה כאב מנשוא, והיא לא הייתה רוצה לדמיין את זה אפילו לאויבה המר ביותר, שבמקרה נמצא מולה. היא רק הציצה באצבעותיה, וראתה את צורתן מתארכת ומתעוותת, עד שהן התפוררו לאבקה והתאדו. היא חשה כאילו היקום נושם אותה, ואילו היא נושמת את כל היקום לריאותיה הקטנות. כאילו היא מתפוצצת, אך ההדף משתמר במקומו. היא צרחה, והייתה מסוגלת לחוש כל זיז, כל אם-פנינה וכבל חשמלי מתקצרים ומתעוותים. היא אפילו לא הייתה בטוחה מה היא עושה, או אם היא שולטת בזה; המתת של ראיה מבעד למעטה הוא דבר שמתאים יותר לאלים ופיות, ופחות לילדיהם. היא חשה כאילו היא מדברת דרך גרונה שלה, גרון אמה, וגרונו. "שחרר אותה."
ואז, היא חשה אותו מדבר דרכה. מדובב אותה כמו בובה. "בחלומיות, אנו קוראים למה שחווית עכשיו 'ההתעוררות'. בוקר טוב, עוצמה."
היא צרחה שוב, וחשה כיצד הוא שולח את ידו העולמית אל תוך ראשה, וסוחט אותו כמיץ. "עד כה לא ראית מבעד למעטה, ולכן לא חשת בדבר ממה שעשיתי." היא ראתה את חייה כפס-רץ של תמונות נושמות ומשתנות, מכל זווית שהייתה רוצה לראות. בכל פעם היא חשה את עיניה מתהפכות, ומעייה נשפכות ומתקשחות. היא חשה שהעולם כולו נגדה. "שאלת אותי איך ארצי שלי, עוצמה. הריי לך התשובה." היא שנאה את זה. הוא דיבר דרכה, והיא הרגישה חסרת אונים. היא פתחה דלת אחת, שהיא לא ידעה מה יהיו השלכותיה. היא אפילו לא פתחה אותה בידיעה שלמה. "שחרר…" היא התייאשה, וחשה את גופה מתפורר אל העולם המוזר וההפכפך אליו נשאבה. "אותה…"

חשיכה.

אז, באותו רגע בו הייתה בטוחה שלא נותר ממנה דבר, היא הרגישה נשיקה עדינה. היא לא הייתה מסוגלת לחוש זאת, אך בתודעתה היא ראתה את הצורות שעיניה היו יוצרות לו היו זולגות מהן דמעות. בעולם הא-מוחשי בו נמצאה, הן זלגו הפוך, ועיניה היו כגשר מעבר ספוגי עבורן. משהו ניגב אותן, והיא הצליחה להבחין: מָאֶטֶה, לוּרְלָיין, אִמהּ. היא לא הצליחה להעלות על פיה את שמה. היא אפילו לא הייתה בטוחה היכן פיה נמצא, או מיתרי קולה. היא חשה נבערת, ואבודה. "ראייה מבעד למעטה היא דלת, וכטבען של דלתות, לה שני מעברים," הסבירה בקול צלול. "כל מה שאת חווה, הוא מעבר למעטה. בעולמנו, את עדיין מולי. הוא מסוגל לשלוט בך, משום שאת מאפשרת לו, על-ידי כך שפתחת את הדלת. או יותר נכון, את עיניך: מפרצי נשמתך." לו הייתה לה יד, היא הייתה בטוחה שמשהו הופיע בהן. "את יכולה להביס אותו. אני מאמינה בך, עוצמה." היא סגרה את עיניה, ובכך, היא חשה כסיר שמצא את מכסהו. כמו כובע, שמחליק על כתר הראש. "אני אוהבת אותך." הנערה הזקנה בכתה, ולא הצליחה לשלוט בדמעותיה, כפי שלא שלטה בגופה.

סגירת עיניה גרם לגופה לחוש מוצק שוב, והיא מעולם לא חשה הקלה כה גדולה. החדר כולו היה מעוות לחלוטין, סדוק ומתפורר; כל הפנינים היו מרוסקים ומפוזרים בכל עבר, ובין היתר על בגדיה. נוגה הירח חדר פנימה מבעד לשבר בגג. אמה גססה על הרצפה, בעוד שמלך החלומות השעין אותה על הרצפה, והידק את שרוולו. "היא חזקה. את חושבת שתשרוד עוד זמן רב?"
היא הרגישה את זה: בידה היה שרביט ירוק. "אתה…" היא התנשפה ורעדה. היא הרגישה כאילו עברה סדרת הקאות ארוכה, תוך-כדי שמישהו החליט לבדוק עד כמה ניתן למתוח את גפיה. "אתה יצור חולני, אתה יודע? איזה מן אדם הקורא לעצמו מלך עושה דבר שכזה?!"
"חלום. מלך החלומות. מורפיוס. אך מעולם שמי לא היה שלי, אלא של אלו שהטביעו אותו. ישנו דבר אחד ודאי: אינני אדם, הוד מעלתך. אני דבר אחר לחלוטין. עבורך, החוויה הנוראית מבעד למעטה? כך זה עבורי לדרוך מחוץ לארצי."
היא זעקה, ופלטה קרן אור ירוקה אדירה מקצה שרביטה. זה האיר באופן מוחלט את החדר, וסילק את הלילה ולו לכמה רגעים. התאורה אילצה את גוף הבבואה-האפלה של מורפיוס אט-אט להתפורר, עד שלא היו לו צללים להיאחז בהם, ונגוז לחלוטין. היא פלטה אנרגיה כה אדירה עד שמנורות הצדפה האירו בגוון ירקרק עדין. היא רצה אל אמה, עדיין רועדת ומבולבלת. "אמא… אמא…" היא ניערה אותה. "עני לי!" הזדעזעה, וניערה אותה. היא הניחה את ידיה על חזה, והתרכזה בקסם הנכון. כל חלק בבית החזה, מריאה ועד עצם זהרו בגוון אזמרגד, והיא לקחה נשימה עמוקה. "אמא!" היא חבקה אותה. כאשר חשבה שכבר הספיקה לאבד אותה, היא חשה אותה מלטפת את שיערה. "את אמיצה…" לחשה. "ילדה מדהימה ואמיצה שלי."
היא מעולם לא חשה את עצמה מאבדת שליטה כך על חייה, משום דבר. בפעם הראשונה, היא ידעה מה הוא פחד אמתי. כל המכשפות הרעות, כל מלכי הננסים בעולם, כל המפלצות והאסונות… שום דבר לא השתווה לרגע בו הרגישה את המוות קורא לה כך. ועוד יותר גרוע, בזמן שאמה גוססת מולה. "את חיה…" היא נשמה עמוקות. "חשבתי שהוא סיים את העבודה."
"עבודתך עדיין לא הסתיימה. את צריכה לחזור אל עיר הברקת. הוא מחכה לך שם."
היא חייכה, וענתה בקול "לא אאכזב." היא נקשה בנעלי הכסף, ונעלמה.

כשחזרה, הייתה המולה אדירה. אברולנד פשוט עמד שם, לצדו של מורפיוס. הוא החזיק בידו מן אבן משונה, אדומה שכזו; ובכל פעם שאיבד אחיזה על אחד האנשים- אם היה זה קורה- אבלה נשפה חול על עיניהם, הם נרדמו, וחזרו לשרת אותו. זה היה מופע אימים עבורה. הסיוט הכי גדול שהיא מסוגלת לחשוב עליו: ממלכתה הפכה לנשק שלו.
דורות'י הצליחה להגן על עצמה מצוין. הקשת הייתה בחלקה מנערת אנשים מתרדמתם, ובאמת מלך החלומות לא הצליח לאחוז בה. זה היה מוזר. אך הוא עדיין אחז בכל אחד אחר, ושלח אותם נגדה בהתרסה. כרגע העלמה מקנזס השתמשה בקשתה כדי להדוף כמה חיילים ותושבים. הקהל שאברולנד קיבץ כלל הרבה יותר ממה שהיה קודם: כל אותם אנשים שהסתתרו בבתים הצטרפו למהומה, והקיפו אותם בלינץ'. צבא חסר מוח ואחיד. ביניהם היא אפילו זיהתה את הקוסם אוֹסְקָר דִיגְס, ואת האריה. זה היה תוהו-ובוהו מוחלט. היא עפה אל עבר יעדה, מניפה גבוה באוויר את שרביטה, ומסנוורת באור ירוק את כל הנוכחים. היא לא הייתה בטוחה מדוע, אך דורות'י שחררה כוכב אחד מקשתה אל השרביט, והתוצאה הייתה מעניינת.
גל הלם אדיר התפרץ, ניפץ את כל מנורות הנפט והפיל את כולם אל רגליהם, כלל אברולנד ואבלה… פרט למורפיוס. היא נחתה סמוך לו, ויירטה ללא קץ כדורי אור ירוקים. "תמות כבר!" היא מעולם לא חשבה שהמילים יעלו על שפתיה, בעודה מנסה לאייד אותו בעזרת קסמה. בכל פעם שצורתו התעוותה עד כדי שנעלמה, הוא פשוט הופיע מאחוריה, או בצד השני והחשוך. "האם את יכולה לחרוט את כל העולם?" שאל.
היא הצליחה לדחוק אותו פנימה, להיכל הכניסה למגדל, יחד עם עשר האחים. לפני שסגרה בקסם את הדלתות, דורות'י הספיקה להתגנב ולעמוד על ידה. פניה היו מפויחות, עמידתה שפופה, שיערה פרוע וקשתה דרוכה.
"תיכנע כבר!" הכריזה.
"מה לעזאזל עבר עלייך?" שאלה דורות'י. "את נראית כאילו ראית גיהינום."
'את באמת לא רוצה לדעת,' חשבה בלבה, לא מנמיכה אף לרגע את נשקה היחידי. "זה נגמר. ותר כבר."
"את צודקת… אבל לא באמת. לא עבורי, אלא עבורך. השרביט של אמך? הוא רק אִסְפְּלָנִית. דורות'י כאן אולי חסינה לכוחי, אך גם היא תצטרך לישון. כבר עכשיו עיניה הופכות לכבדות. כל הנסיכים של אב ברשותי, ואין שום דבר שעומד בדרכי, פרט לעקשנותך."
"ויש לי הרבה ממנה," היא הכריזה, ופלטה קרן אור אדירה. בפעם הראשונה, היא ראתה את מלך החלומות משתמש בכוחו, והוא היה… חומר לסיוטים. העולם כולו התחיל להסתחרר, והלבנים במגדל החלו לשלוח פירורים כנגד התפרצות האור. הוא יצק את המציאות שלה נגדה. היא נתנה את כל כוחה, וכל הקסם שהייתה מסוגלת לאזור. היא רק חשבה על פניו של אביה ושל אמה, ועל הממלכה כולה, בעוד שהעולם כולו ניסה להתנגד לה. "לא… לא!…" היא דחקה עוד ועוד, וניסתה לגבור על הדבר אותו לא הבינה. היא שמעה את דורות'י לוקחת נשימה עמוקה, וכוכב קטן נצץ בקצה קשתה השואבת.
ואז, הדבר האחרון שחשבה שיקרה, קרה. "האבן, דורות'י!" שמעה את קולו של אברדו, וחיוך ענקי נמרח על פניה. ככל הנראה אברדו הפיל את אברולנד, בכך גרם לו לשמוט את האודם. דורות'י שחררה את החץ, שהתווסף לפסטיבל המשונה של שינוי המרחב, ודבר מה שנראה כפתח מערה נפער באוויר הדק. 'קרע.' היא הבחינה בדמותה של דורות'י נשאבת בניגוד לרצונה, וכך גם האבן… והן נעלמו.
רגע אחד אחר-כך, ועוצמה נזכרה בנבואה… והבינה שהכול נגמר.

הילדה שהייתה כאן בעבר,
את כושר-וחסיס מעירה מאוחר;
את אשפת הכוכבים ממלאת,
קשת אל מלך החלומות נושאת;
אותו אי אפשר להשמיד,
לו אי אפשר להפסיד;
המעטה יוסר כאשר עשרת האחים ייפגשו,
והחלומות אותנו יירשו.