לעולם לא עוץ | חלק 13: במזוודה, דורות'י!

שוב עם השיעול. הלחות במקום הייתה נוראית. קריר ומחניק, כבמקום סגור ועבש. כל בגדיה היו ספוגים, ואילו הייתה שם מראה, הייתה בטוחה שפניה היו מבריקות. כשניסתה לנגב את הלחות, משהו לא נתן לידיה חופש. דורות'י הייתה כבולה; היא הייתה במקום חשוך, כבולה לקיר. "יום. סך הכל יום, וכבר אני כבולה בשרשראות לקיר." היא עצמה את עיניה. "אני שונאת את ארץ עוץ." אחריי רגע של עיכול העובדות, היא שמה לב: הקשת לא איתה! "לכל הרוחות," היא חבטה ברצפה עם רגלה, שלמזלה, כן הייתה משוחררת. היא שמעה צירים נעים; הדלת למקום נפתחה. "מי שם?"
"דורות'י גייל," השיב קול עמום, שהייתה בטוחה שנשמע מבעד לכלי חלול. היא לא הצליחה לראות דבר בחושך הארור. "אל חשש. כבילתך הוא פתרון זמני בלבד."
"אתה מלך החלומות? שחרר אותי עכשיו ואני אראה לך מלך של מה אתה!"
"אולי," הקול העמום ענה. היא חשה משהו נוגע בלחייה, ומשכה את פניה כדי לנשוך אותו, ובטעות לעסה את לשונה. "אל תדאגי. הכל יבוא על מקומו. אך את חייבת להבין: הקשת ואת לא יכולים להיות ביחד. לא כל עוד עוצמה לא כאן."
'אז אנחנו בעוץ,' היא השכילה. "חושב שאתה גדול מולי? תן לי את הקשת ואני אראה לך מה-זה!"
"אל תזלזלי בי במטותא. לא הפגנתי כזה חוסר הערכה כלפייך. ההיפך; הייתי צריך לכבול אותך לקיר כדי לדאוג שלא תהווי בעיה עבורי. אני כן מעריך את האויבים שלי, את מבינה. עכשיו, יש לי שאלה בשבילך: למה את לא חולמת?"
'עכשיו כשהוא אומר את זה…' היא לא חשבה על זה עד כה. "בקנזס חלמתי," הודתה. "מאז שאני כאן אני פשוט ישנה, ללא חלומות. אתה מלך החלומות, אתה צריך לדעת, למה אתה שואל אותי?"
"את אמרת שאני מלך החלומות," קבע, בנימה מעט מפקפקת. "קיוויתי שיהיו לך תשובות," היא שמעה אותו מתרחק. "כשתזכרי, אני אהיה מהצד השני של הדלת."
"רגע!" קראה, "מה אם אני אצטרך… להתפנות?! זאת זכות קיומית בסיסית!"
"ובכן…" היא שמעה את קולו עומד במקום, "אני בטוח שתמצאי דרך להסתדר." היא שמעה את הדלת נסגרת, והייתה בטוחה: עד כה בחייה לא הושפלה כך.

אברולנד שוב התעורר במיטת האפיריון האדירה. הוא חשב לרגע שהוא בחדרה של עוצמה, אך התקרה הייתה גבוהה מדיי. "לא שוב…" התייאש, והבחין באדם בעל קסדת הגולגולת המוזרה. "מה הפעם? תן לי לנחש: אני לא באמת במקום אחר, אני עדיין בג'ינריקשה, בדרך לעוץ. גילית טעות שאתה לא יכול למנוע, ואתה צריך אותי כדי לכפות עליך?"
הוא נע במהירות לעברו, והניח את האבן בכף ידו. "לא בדיוק," סגר את אצבעותיו עליה. "בקרוב הצעד הסופי יתחיל. אתה תתעורר כשהנסיכה אבֱל תכריז על הגעתכם. כשתגיע לשם, האחים האחרים יספרו לך שדורות'י גייל נעדרת. הם יאשימו אותך, אך לא תהייה להם הוכחה. במהלך המסע בעיר אתה תפגוש את האחרת, והיא תסביר לך את שאר חלקי התוכנית."
היה דבר אחד שקונן בנסיך, והוא באמת קיווה להזדמנות שנייה לפגוש בה את האיש הזה, כדי לשאול אותו. "למה אתה לא עושה את כל זה בעצמך?" הכביד את גבותיו. "אם אתה כל כך חכם ויודע הכל?"
"אתה לא מקשיב, הנסיך אברולנד. אם זהותי תתגלה, כל המשימה תרד לטמיון. כבר עכשיו, אפילו מבלי שחשפתי את עצמי, אני נחשד על ידי יותר מגורם אחד. זוהי משימה חשובה, ואתה נבחרת לבצע אותה."
"מתי אני אדע?"
"היא תגיד לך," אישר זאת עבורו. היא תגיד לך…

"הגענו!" הכריזה אבֱל, ושמעה כיצד אבינגטון ואבדנה מעירים את אברולנד, ובלמה את הג'ינריקשה בכניסה לעיר הברקת. שומר בכניסה לעיר עצר אותם, וכדי לקבל אישור לעבור היא הראתה את המכתב שקיבלה מאחיה. "הוא אמר לי שהוא כאן," הסבירה. "הנסיכה אבל," השומר הצדיע. "כן. משפחתך הגיעה כמעט יום לפנייך. אני אודיע לשומרים במגדל שהגעתם." היא הכירה לו תודתה, והם אפשרו לכלי התחבורה המשונה לעבור בשערים.
כשנסעו במעלה שביל הלבנים הצהובות של עיר הברקת, הם ראו פאניקה בכל מקום; תושבי העיר הזדרזו ממקום למקום, חנויות נסגרו, והשומרים התרוצצו ללא קץ; משהו כאן לא היה כשורה.
רק לאחר שעצרה במגדל, קיבלו את פניה שאר האחים: בראשם עמד המלך, לימינו אבנה, לשמאלו אבירין; אברוב ואברוז דיברו ביניהם, וחדלו כשראו את אבל יורדת ממושב הנהג. "קרה משהו?" שאל אברולנד, מתקדם יחד עם אבדנה ואבינגטון. "משהו טוב, אני מקווה."
"אני אומרת לך, זה הוא. שום דבר לא יעצור נוכל כמוהו," התרגזה אבנה. "אפילו כשידיו קשורות הוא יעשה הכל כדי להתנקם בנו."
לדעתה של אבל, אברולנד שלף את התשובה מהמותן קצת מהר מדיי. "יש לך הוכחה?" שאל, מעלה חיוך ממזרי. "עד שאת לא יכולה להוכיח דבר, אני נקי. פלוס שזאת השמצה; לא משהו חדש בעיתונאות של אבנה, אני בטוח."
היא רצתה לזרוק עליו את הסיגריה שעישנה, והמלך מנע בעדה. "הגענו הנה עם דורות'י, כפי שכתבתי לכם. מסיבה כלשהי, היא נעלמה."
"לא, זה לא מסיבה 'כלשהי'," אבנה צוטטה אותו בלעג. "גלינדה הטיפשה פשוט נתנה לה ליפול לתוך מלכודת בלי תכנית, ועכשיו אנחנו נצטרך למצוא אותה. ככל הנראה היא עדיין מחפשת אותה בעצמה."
"אז חשבתם שזה אני? איך לעזאזל זה עובד?" התעצבן אברולנד. "כן, חטפתי את דורות'י, כשאני מוקף באחים שלי ובדרך מארמון הזכוכית האדומה! כן, אני רואה איך זה עובד!"
אברדו זקר גבה. "אם מדברים על זה… איפה אבלה?"
"אבלה?" שאלה אבֱל. "חשבנו שהיא בבירה, אתכם."
"היא כתבה לי במפורש בפתק שהיא הלכה אליכם…" הוא פער את עיניו… ואז אברולנד צחק. הוא צחק בצחוק גדול ומתגלגל, ולא הצליח לעצור את עצמו. אבנה דחפה אותו על דלת הג'ינריקשה. "משהו מצחיק?"
"כן, הפנים שלך במיוחד!" לעג. "ואני מצטט: 'גם אם היה בקנזס הייתי יודעת שהוא צדיק לעומתך', אני טועה?"
הדבר הבא ששמעה אבל היה רעש מאוד חזק, וצליל חבטה יבשה על הקרקע. אבנה אצה עד שעמדה מול מלכהּ. "אני שונאת אותו! לקחתי איתי כמה חיילים לחיפוש. אם אמצא משהו, אודיע לך. נפגש עוד שעה כאן."
"כמובן," אישר, והיא עזבה. אברוב עזר לאברולנד לקום, בעוד שזה מחה את הדם מהאף שלו. "בחיי, אברדו," הוא התבונן במבט מאושר, "אני כל כך שמח שאתה המלך. יום אחריי שהיא הייתה על הכס, וכל הגברים בממלכה היו מסורסים, עבדים או ראשים על קירות."
"לא, אברולנד, רק אתה," המלך השיב וניגש לאבֱל. "אני מצטער שאת צריכה להיגרר חזרה לכל זה, אבל המצב נהייה בעייתי." הוא עדכן אותה בכל מה שקרה: עוצמה הנעדרת, ההיעלמות של דורות'י והחשד במלך החלומות… והדבר הנוסף שעלו עליו כרגע: אבלה החשודה העיקרית.

המלך ואחיו תרו בעיר, ובפעם הראשונה, אברולנד ראה את אֶבְרוֹבּ מפקד על משמר, שאפילו לא היה שלו; אם היה יודע שהם חולקים דם, אולי היה שוקל בעצמו קריירה צבאית. אברוב חילק אותם לזוגות, מלווים בחיילים. המלך עם אבירין, אבל עם אבינגטון, אברוז עם אבדנה, ואברוב איתו. הם הקיפו את עצמם בחיילי המלכה, דואגים להרגיע את ההמון מצד אחד, ולנסות להבין לאן היו לוקחים את דורות'י מצד שני. בהחלט לא שותף אחד לשיחה שאברולנד היה רוצה; בניגוד לאחותו החדשה-ישנה, אברוב היה קמצן במילים, ומאוד ארצי. "אז לאן אתה חושב שלקחו אותה?" שאל, מקווה להפיח נושא שיחה, תוך שהם מתקדמים אל עבר היציאה מהעיר. "נגלה בקרוב," ענה באדישות.
"כן… אין לך אפילו שמץ הא?"
הוא התעלם מדבריו. הם בדיוק עברו על-יד בית העוצמפוליטן, כשאברולנד הבחין בצללית בסמטה. 'צללית עם מסכה.'
"היי, אברוב, אני צריך רגע לפרוק בפינה. שתי דקות."
הוא התבונן בו בחשד. "אני בא איתך," השיב, בעוד שאברולנד גלגל את עיניו. "מה אני הולך לעשות בסמטה בדיוק?! בבקשה, תסביר לי!"
"למה אתה חושב שהצמידו אותך אליי, חכמולוג?" הוא הורה לחיילים לעצור. "שימו עין," הוא דחף את אברולנד לפינה. "מחכה להזמנה?" שאל, רוקע ברגלו. אברולנד קפץ את שפתיו, ושחרר את כפתוריו… בעוד שהושיט את ידו לכיסו, והידק את אחיזתו על האבן. אחיו נכנס להיפנוזה, בעוד שקולו אמר "ואם מישהו שואל, אברוב, בני אדם צריכים ללכת לשירותים לפעמים. בניגוד ליצורים מוזרים כמוך, או ננסים."
הצללית הגיחה מדלת הכניסה הצדדית של מבנה העוצמפוליטן. "הוא אמר לי לוודא שזה עדיין אצלך."
"חשבתי שאת לא יכולה לדבר?" התפלא. "הקול והכל. כן, את לא יכולה לעבוד עליי; אני יודע מי את."
היא התבוננה לכמה רגעים באברוב, ואז בו. תשובה שקטה. "לא שהייתה לי ברירה. היום כולם מעבירים ביקורות, בחיי. אז איך את מדברת? הוא נתן אבן כדי שתוכלי לדבר או משהו כזה?"
"לא. אני לא צריכה את העזרה שלו בדברים בסיסיים, בניגוד אליך. הוא חישב שעוצמה צריכה לחזור בקרוב. אמנם סתמתי עליה את הגולל, אך לטענתו היא עשויה לצאת. בינתיים הספקתי להסתיר את הקשת השואבת, ורק אני יודעת על מיקומה. כששאר האחים יחזרו לנקודת המפגש, תשתמש בזה עליהם, וקח אותם לתא המאסר. שמור עליהם. כנראה שהוא גם יפגוש אותך שם."
"איך? חשבתי שהוא רק מתגלה בחלומות?" ומאחר ולא קיבל תשובה, המשיך "הבנתי. אז עכשיו זה משחק ההמתנה?"
היא התעלמה, ונכנסה לבית העוצמפוליטן. הוא שחרר את אברוב משליטתו, וחייך. "נהנית מהמופע?" שאל, בעוד שאחיו החייל חבט על ראשו בכף ידו הפתוחה.

אבלה סיימה להסתיר את הקשת. היא חיכתה שהאחים הטיפשים שלה יעזבו, כדי שהיא תוכל לסיים את המלאכה. היא השאילה ממלך החלומות את החול שלו, וגרמה לכל יושבי הגן להירדם. 'משחק ההמתנה,' הרהרה, ומצאה מסתור מאחוריי פסל גדול וישן של לוּרְלָָיין.

שעה חלפה לה, והנסיכים והנסיכות של אב התרכזו חזרה ברחבת הכניסה למגדל. "לא מצאנו דבר," אברוב נשא את החדשות הרעות, שככל הנראה כולם נשאו, "אבל הצלחנו להרגיע חלק מהעוצים. הורינו להם להיכנס לבתים עד להודעה חדשה."
"מצוין," אברדו חשף בקול אסיר תודה. הם שמעו רעש גלגלים ופרסות סוסים. כרכרה מפוארת ולבנה בלמה ממש על-ידם. מכשפת הדרום הטובה דרכה את רגלה החוצה, וחשפה פנים דואגות. "טוב…" הודתה, "אני חושבת שמצאתי אותה. וזה לא הולך למצוא חן בעיניכם."
"לא, כי עד עכשיו עשינו כיף-חיים," השיבה אבנה בחוסר רצון, עד שכולם שמעו את קולו של אברולנד אומר את הדבר המוזר ביותר. "הגיע הזמן שתשובי. דאגתי לך. חלומות פז, אחים ואחיות." אברדו חש את טבעתו צורבת בכוח עז עד שאיבד את הכרתו.

"ששש!" דורות'י שמעה לחישה, ופקחה את עיניה. אם לא היה דיי בלחות הנוראית, היא נאלצה לעשות את צרכיה הבסיסיים בבגדיה, ולכן המשפט הבא ששמעה היה "זה ריח של?…" הלוחשת הדליקה מאור קטן בקצה אצבעה. עוצמה! והיא לבשה… 'מה זה לעזאזל? זאת צנצנת זנגביל?'
"מה בשם מלכת הפיות הוא עשה לך?" המלכה לחשה.
"לא רוצה לדבר על זה," בלעה את דבריה. "הייתי בטוחה שהאחים יגיעו לפנייך. יש לנו המון על-מה לדבר!"
"אני יודעת," ענתה, ולאחר שטפחה על אזיקיה היא השתחררה מהם. היא מחתה את פניה, וניגבה את דמעותיה. "אני אחסל את האידיוט הזה," היא התנשמה. "דורות'י…" החלה עוצמה להגיד, "את לא לבד." היא הגבירה את האור, ואז ראתה זאת סוף-סוף: הן היו במחסן התת-קרקעי הישן שבחווה. אך היה קשה קצת לזהות אותו, במיוחד מאחר והוא היה מלא עד אפס מקום בננסים עשויי אבן. היא כיסתה את פיה. "הבאת צבא?!"
עוצמה חייכה. "הפתעה?"
הן פתחו את הדלת הגבוהה בכוח, והתבוננו בתמונה המוזרה ביותר: כנראה שמלך החלומות ניסה להגן על זהותו, משום שלבש איזו קסדת-גולגולת מוזרה, עמוד שדרה שנמצא בקדמתה… והוא היה לבדו. הן הסתערו עם כוח קטן של ננסים, היישר אל המטרה. "אני אשים סוף לבעיות שאתה יוצר, מורפיוס. אמי סיפרה לי הכל!"
"מעניין. ננסים. מחוכם; את יודעת שהם חולקים את אותו 'הדם' של יוצרם. אז את יודעת שהם לא מסוגלים-"
"לחלום?" קטעה אותו. "אני עשיתי את שיעורי הבית שלי. וגם הם. ויש לנו חשבון לא סגור. היכנע עכשיו, ונוכל לשכוח מכל העניין הזה!"
"מעניין," ענה בקור, "מה עצר אותך בפעם האחרונה, עוצמה? אני כאן ללקיחה. בזמן שהותך אצל כּוֹשֶר-וחָסִיס האם יצא לך להתאמן על יכולותייך מבעד למעטה?"
היא החמיצה את פניה. "דורות'י," פנתה אל העלמה מקנזס. "געי בנעליים שלי. אצטרך את עזרתך. אני והננסים נעסיק אותו. קחי את הקשת השואבת." המבט המבולבל של האסירה אילץ אותה לתת הסבר ממושך. "את יכולה להרגיש בקרבתה, נכון? הנעליים יוכלו לשגר אותך לשם. קדימה!" היא עשתה כפי שנצטוותה, ונגעה בהם.

היא הגיחה במקום שזיהתה אותו: זה הגן, שהיה חסר בו הכד, והוא היה מלא באנשים. אבל הם ישנו, שינה עמוקה. "זה… זה כאן. אני יכולה להרגיש. ממש כמו שאמרת," מלמלה, לבה פועם בה. מלוכלכת, מותשת, פגועה ומיואשת, היא רק רצתה לחזור הביתה. היא זכרה שהמסעות בעוץ היו כל כך יותר מתגמלים. היא עשתה צעד נוסף, ומאחורי פסל גדול של פיה חשפה את עצמה אישיות לא מוכרת, לובשת מסיכה. איש קטן, במסכת מורטה וכובע שלוש-פינות. "מי אתה?" שאלה דורות'י, מקמצת את אגרופיה. "אתה לא מכיר אותי. אני גדלתי בקנזס, אדוני, ואנחנו לא מקבלים טיפוסים כמוך שם בעין יפה!"
"דורות'י גייל," אמר, קולו מחוספס למדיי. נדמה שעניין הקול קצת הטריד אותו, משום שטרח לערוך הפסקה ולהשתעל. "הוא צדק," כחכח. "לעולם לא תמצאי אותה," השתעל בשנית.
היא ידעה שהקשת כאן, אך היו כאן עשרות אנשים. "מה עשית להם?" שאלה בחשש. "איפה היא?!"
"ותרי. אנחנו נמצא דרך להחזיר אותך לקנזס" השתעל שוב, דבר שאילץ אותו להתקרב על-מנת שדורות'י תבין אותו. "אין צורך במאבק המטופש הזה."
היא רק רצתה לחזור הביתה, זה היה נכון. אך להפקיר כך את העולם הזה? "לא," ענתה. "הקשת. עכשיו." היא לא תוותר. היא לא יודעת מי עומד מולה, והיא כן מכירה את עוצמה. היגיון פשוט: עוצמה אולי עשתה לה עוול בעבר, אך ניתן לכפר על החטאים. מי זה מלך החלומות הזה? אם עוצמה נאלצת להילחם מולו, כנראה שהוא לא טיפוס שניתן לסמוך עליו. "תביא לי את הקשת. עכשיו."
הוא נד בראשו, ושלף שק קטן. דורות'י הסתערה עליו, והוא פשוט בעט בכך הודף אותה אחורה, ופידר בנשיפה את תוכנו. היה זה חול. רק חול. ואם היה זה חול קסום… אז הוא לא עבד. נדמה שזה הפתיע אותו לא פחות מאשר אותה. "חסינה?" תהה, "לא משנה. תמיד יש תכנית ב'," ומיד דקלם "שיניים מאבן…" דורות'י זקרה גבה, "רגליים מכסף… וביצה מברקת." הוא הרים שקיק מבין ידיו. "תנסי לגעת בה, וכל האנשים כאן מתים."
"תהרוג גם את עצמך?" חצי חייכה. "נשמע קצת מטורף בשבילי." הוא שמר על שתיקה. אבל איפה הקשת?… היא חייבת להיות כאן. היא מרגישה בנוכחותה. ואז היא שמה לב: הזר מעד מעט שמאלה. זה הסית את מבטה… והיא הרגישה אותה. הקשת השואבת במזוודה.
ברגע בו הזר העיף את השק באוויר, דורות'י לא הייתה בטוחה בדיוק כיצד הדברים התגלגלו. היא רצה מהר ככל שגופה אפשר לה, בעוד שהשקיק הגיע מעלה-מעלה. כשהגיע לשיאו, ועמד להימשך מטה, תוכנו התפזר: עוד חול. אך החול הזה נצנץ הרבה יותר. היא הרימה את המזוודה- בהימור הגדול ביותר שלה עד היום- ופשוט התנהגה כאילו היא אוחזת בקשת. היא "מתחה" את המיתר הבלתי נראה, לקחה נשימה עמוקה, וכששחררה אותה, אין-ספור כוכבים שאבו את האבקה המסתורית שהזר השתמש בה. התיק נהרס ונקרע לחלוטין, והפעם היא כיוונה את הקשת החשופה כלפי הזר. "ביי ביי מניאק," היא לקחה נשימה עמוקה, ושחררה חוץ נוסף נגדו. לאחר שנפל והתעלף, היא חשבה 'עוצמה' ומיד מיהרה חזרה.

אברולנד החזיק את כולם בתא המעצר, והתבונן בהם בנחת. כששמע את הצעדים, הוא ידע: בדרך קסומה כזו או אחרת האיש הגיע. "שלום לך," קד באצילות, "פלוני אלמוני. באת ליהנות מביבר החיות?" שאל והחווה על אחיו הכלואים. "הייתי בטוח שתהייה עם אחותי."
"מיד אבדוק לשלומה. בינתיים עוצמה עסוקה בלרדוף אחריי חזרה. אני רוצה למשוך אותה הנה, כדי להוציא את אחיך ואחיותיך. בנוסף, האבן… השתמש בה כדי לרדות את כל מי שאפשר בה."
"למה? זה לא יעבוד עליה?" תהה. "היא משהו מיוחד?"
"לא. אבל השריון שלה כן. היא הביאה לקרב את השריון של הג'יני האדום."
"אז חישבת מה הולך לקרות מכאן?" שאל האח הבוגד. "אנחנו הולכים לסיים את היום הזה בניצחון? או ששוב אמצא את עצמי בתא מאסר, מחכה לכסות על הטעויות שלך?"
"תאי מאסר הם אשליה יחסית. שכלך הוא הדבר היחידי שמגביל אותך למקום כזה. ברגע שאשחרר את שכלך, הנסיך אברולנד," הוא התקרב והתבונן בשמונת בני המשפחה הרדומים, "השמיים הם הגבול." הוא פשוט קיבל את התשובה בדממה, ושילב את ידיו… והוציא את האבן מכיסו. הוא שם לב שטבעתו הירוקה של אברדו הבריקה מעט. 'לא. אני בטח מדמיין.'