לעולם לא עוץ | חלק 12: חזרה לארץ עוץ

על-אף שדורות'י שחזרה אט-אט את רוב זיכרונותיה אודות התקופה בעוץ, היו דברים רבים שלא עשו היגיון. נסיכה שמחליפה ראשים? פיות אבן? או אפילו פיות בכללי? איזו מן ארץ זאת? והעניין המוזר ביותר הוא… שהיא זכרה שהיא לא הזדקנה. כולם בעוץ לא הזדקנו. פרט לנסיכים והנסיכות של אב, אם כי כשחשבה על כך… הם מאב, לא מעוץ. היא לא רצתה להאמין לשום דבר מזה, אך לא הייתה לה ברירה. במיוחד כשהדרכים היו ארוכות, ובני לווייתה היו אנשים שהכירו רק את האגדות אודותיה.
המיטה שהייתה לה בדירתה הבוהמית והקטנה בקנזס לא השתוותה כלל למיטה הזוגית והרכה שקיבלה בחדרה. היא ישנה בסמוך לקשת השואבת, בדומה לחייל הישן קרוב לנשקו. היא לא רצתה לאבד אותה רק כי עצמה את עיניה לכמה שעות טובות. לאחר שהתעוררה והסתדרה, היא והאחים סעדו ארוחת בוקר קלילה, וכבר היו מוכנים ליציאה. דורות'י עמדה לחזור אל ארץ עוץ.
הבעיה עם המסע אל ארץ עוץ הוא שיש מדבר מסוכן שחוצץ בינה לבין אב: "המדבר הקטלני". לכן המסע מאֶבְנָה לעיר הברקת לא יכול להתבצע ברגל, או ברכיבה על סוס. "מלך הננסים ניסה פעם לחפור מנהרה ממש מתחת למדבר, עמוק בנבכי האדמה, עד לעיר הברקת עצמה," סיפר לה אברדו במהלך נדידתם. "את לא זוכרת? את היית שם. גם זכור לי שעוצמה הפכה את העיר לבלתי נראית, כדי למנוע פלישות נוספות. היא נתנה את האפשרות רק ליחידי סגולה, ביניהם אני ובני משפחתי. באותו זמן עברת לגור עם משפחתך באופן תמידי בעוץ, ממה שזכור לי."
"הוא באמת חשב שהתכנית שלו תעבוד?" שאלה בתמיהה. "זאת עוצמה."
"שלא תזלזלי במלך הננסים," החמיר עמה, "לא את כל קרבותיו הפסיד. הוא נכשל בפורום, נכון, אבל אנשיו, ובמיוחד הוא, בעלי תכונות קסם שיכולות להשוות אותו למלכה שלך."
"היא לא המלכה שלי," התמרמרה והחמיצה את פניה. "גם לא חברה. היא לא עשתה כלום כשדודי נרצח." כמובן שאֶבָנָה התעלמה.
דורות'י חשבה שאת המעבר מעל המדבר הם יעשו בטירה הגמישה של קטונתי קטן, אך הכלי בהם השתמשו היה צנוע ממנו במידת מה. היה זה אותו כלי בו השתמשה אֶבָנָה כשנסעה למפגש הפורום: ספינת מפרש קלה. משבי הרוח היו עזים במדבר, מספיק כדי להפיח את מפרשיה הסגולים. בבסיסה הייתה מרוחה אבקה ירוקה ומנצנצת. כששאלה, אֶבְרוֹז אדומת השיער הייתה זו שהסבירה, במקום אחותה. "משהו שהקוסם של עוץ רקח. תערובת אזמרגד עם אבקת פיות. זה מבודד את החומר מהחול הקטלני… אבל לפרק זמן מוגבל, עד עשר שעות."
"אז איך זה שרד עד לאֶבְנָה?"
"זה לא. אנשינו מרחו מחדש את התערובת לפני שיצאנו."
וכך, מתבוננת בנוף המדברי-קטלני, מצאה את עצמה דורות'י בדרכה לעבר מקום שהעדיפה לשכוח. היא הייתה בנוכחות חלק מהאחים: אברדו החמש-עשרה, מלכה של אב; אֶבָנָה, האישה שחרצה את דינו של דודה הנרי; אבירין, עלמה מתוקה שדורות'י לעולם לא הייתה מקשרת למשפחה הנוראית הזו; אברוב, שנראה כמו חייל במדים שלבש; ואחרונה חביבה, אברוז אדומת השיער, טיפוס פראי שדורות'י העדיפה שלא לדבר עמה במיוחד. "למה לא הבאת איתך את פוליכרום, אברוז?" שאלה אחותה העיתונאית.
"תשאלי אותה" הרימה את כתפיה. "כשניסיתי לשכנע אותה לבוא, היא פשוט אמרה 'נמאס לי' והלכה. פיות גם כן. לכי תביני. אני לא אהבתי אותה מההתחלה, אם תשאלי אותי." ובכך תמו כל המשפטים שקשורים לאבָנה במהלך "ההפלגה", לפחות מאלו שדורות'י שמעה. משהנערה מקנזס התקרבה אל המלך, שעמד מאחורי תורן-חרטום הספינה, היא שמה לב לפרט קטן שלא היה לו אמש. טבעת קטנה וירוקה על אצבעו, עם סמל של עוץ עליה. "מה זה?" שאלה, מתבוננת בה.
"מתנה מעוּצמה. עד לאחרונה מצאתי אותה מחשידה עד-מאוד ומוזרה. אך לאחרונה, במיוחד אחריי שכל העניינים הסתדרו לי ולמשפחתי… אני חש בטוח יותר. לכן החלטתי לשים את הטבעת. היא אמרה שזה אולי יעזור לי באירועים שעתידים לבוא. הבנתי שאולי עשיתי טעות באירועי הפורום… ולכן במסע לעוץ לא אחזור על אותה השגיאה."
"זאת ארץ עוץ," היא קפצה את שפתיה, "מה כבר יכול לקרות?"

בזמן שהנסיכים והנסיכות של אב ישנו עת ליל, אֶבֶלָה "הזר" במסכת המוֹרֶטָה הספיקה לערוך מסע קטן משלה אל עיר הברקת. עוד לפני שיצאה אל המשימה במערכת המחילות, היא השאירה פתק עבור בני משפחתה החשדניים: בדרכי לארמון הזכוכית האדומה. משימה בהולה. אדווח בהמשך.
היא שיקרה כמובן; היא הלכה לחסום את עוצמה. ועכשיו, היא ידעה, עליה להגיע לעוץ כדי למשוך החוצה את דורות'י. חציית המדבר הקטלני עשויה להיות… ובכן, קטלנית, למי שחושב שיוכל לדרוך את רגליו על החול. אך במסעותיה השונים ברחבי העולם היא למדה תרגיל אחד או שתיים, והגיעה מוכנה: אדרת המסעות שלה הייתה עשויה מחומר שהיה אף חסין לחול המדבר הקטלני, כמו השקיק שלה. חומר שקשה מאוד להשיגו, והיא הייתה ברת מזל למדיי. בית גדול נפל על המכשפה, וגופתה הירוקה פשוט שכבה שם ללקיחה. מסיבה שאינה ברורה לה, אף אחד מעולם לא חשב על זה לפניה.
אם כן, החלק הראשון היה פשוט; בזכות ראייתה המיוחדת, קסם ההסתרה של עוץ לא תפס. היא חזרה אל המסבאה "אֶבָיוֹלֶט" שם בעלת המקום זכרה אותה. היא השאילה ממנה סוס, ודהרה בין-ליל אל יעדה, מרפדת את פרסותיו ורגליו בקרעי אדרתה.
לכן החלק היחידי בתכניתה שהקשה עליה היה למצוא את החווה. 'היא בוודאי תהייה נטושה,' הרהרה בלבה. 'או שאולי אוכלסה מחדש, על-ידי עוצים אחרים.' היא זכרה שתושבי עיר הברקת לא היו חקלאיים במיוחד, פרט למשפחתה של דורות'י, שהתעקשה לחיות כך. 'ייתכן שאולי זה ישחק לטובתי.' אך האמת הייתה… שלא. היא רק סיימה לחצות בדחיקות את ארץ הווינקים- חלקה המערבי של ארץ עוץ- והיא מצאה את עצמה עומדת מול נוף ארוך שבנקודת נגוזו התנשא קו הרקיע של גורדי שחקיה… בעוד שהיא מוקפת בדונמים ובבתים כפריים. היא התמרמרה מאחורי מסכתה. 'כנראה שהם אימצו את דרך חייה של דורות'י.'
אך היא ידעה שכאן בעוץ, ישנה אופוריה, ושימוש בכוח יהיה מיותר. היא רק הייתה צריכה לשחד את האדם הנכון. אחריי שעברה בין כמה חוות, היא מצאה חקלאי. "כן, בוודאי, הגֶיְילים?" שאל, ועל הטיפ היא שילמה לו בכמה מטבעות, וסיימה את המלאכה.
היא לא שיקרה, כשאמרה למלך החלומות שהיא יודעת את הנוסחה לאבקת שריפה; היא גרמה לביתה לשעבר של דורות'י להתפזר לכל עבר.

אמנם חלפו שנים רבות, אך התדמית של דורות'י מתבגרת? זה דבר שייקח לו שנים נוספות לעכל. אברדו זכר אותה בשמלת הכפרית הפשוטה, נערה טובת-לב ועדינה, שפותרת את בעיותיה בדרכים מאוד אצילות. ואילו אמש… היה זה נראה יותר כמו מופע אימים. כאילו מישהו תפס את דורות'י גייל, ניער אותה וסתר לה וקרע את בגדיה. כנראה שקנזס אינה מקום כה אידיאלי, אם היא חוזרת ממנו כל-כך שבר כלי.
הספינה עגנה על אדמת עוץ, אם כי לא בצד המערבי, שקרוב לארץ אב. כנראה שעוצמה החליטה שהמצאה שכזו צריכה להיות מתוחזקת בארץ הגִילִיקִינים, הרְבִיע הצפוני של עוץ. בוודאי הייתה לכך סיבה. עם עוצמה, לכל דבר הייתה סיבה.
בעודו מלטף את הטבעת, הוא הרהר באירועי אמש. על מה שקרה לאחר שדורות'י הלכה להניח את ראשה. אותה שעה, היה בחדרו, מתבונן במשרתים אורזים את התיקים. 'הייתי חייב ליידע את השאר. מסוכן מדיי, לטעמי, לקיים ישיבה כזאת בביתי.' הוא התנדב לעזור לנערה מקנזס לא רק מטעמים אציליים. מה שאמרה… לגביי מלך החלומות, והקשת… הוא לא צריך להיות אבָנה כדי לזהות פער בין העובדות. "זה לא בלתי ניתן להפרכה," אוששה עבורו, מעשנת עוצון בפיה, בעודם מתבוננים במשרתים עומלים. "כדאי להתייעץ עם החצי-פיה הזאת, עוצמה, לפני. החושים שלך לא מוטעים, גם אני רואה שמשהו כאן אינו קשורה. מי זה בכלל מלך החלומות הזה? הפעמים היחידות ששמעתי עליו זה רק בשיעורים ובספרים. שום דבר נוסף. קצת מושלם מדיי בשביל מישהו שמגיח בזמנים מאוד קשים, אתה לא חושב? אם כי מצד שני, יכול להיות שזה עניין של מזל, ואנחנו מחפשים שעיר לעזאזל."
"את חייבת להסכים איתי: צריך את כולם על זה." אבנה הנהנה בשקט, מבינה את כובד הבעיה.
לאחר שהספינה עגנה על רציף-הארץ שלה, החבורה ירדה מהסיפון, רק כדי לראות ירכתיים משופשפות ומחוררות. "החבר'ה באב היו צריכים למרוח יותר," אבחן מנהל הנמל, אדם קטן לבוש בסגול מהודר. "ברוך הבא הוד מעלתך," קד, ושאר אנשי הצוות ברכו בנימוס את שאר היורדים. "זיהינו את המפרשים מהמגדלור. הכנו לכם כרכרה מראש, הוד מעלתך. היא תיקח אתכם לאן שאתם צריכים."
"עיר הברקת," אבָנה דחקה בחוסר נימוס והתקדמה, מאפרת על המדרכה המרוצפת.
"מצטער על גסותה. נשתדל לצמצם את זה למינימום," ענה בעגמומיות, ושאר החבורה מצאה את עצמה בכרכרה הירוקה.

המסע התקדם חלק. חלק מדיי. דורות'י זכרה שהמעברים והמסעות שעשתה בימיה המהוללים בעוץ היו הרבה יותר מסוכנים ומטלטלים. מצד שני, היא אכן הייתה מגיעה בעתות משבר. ובכן, לא שזוהי עת מצוינת, אך כנראה שאין בה דיי משבר כדי להפוך מסע רגיל לחלוטין ליוצא דופן. 'ותודה לאל על כך,' נאנחה, מלטפת את קצה קשתה המחודד. מדהים שהיא והאחים הצליחו להידחס בפנים הכרכרה. מכאן זוהי רק שאלה של זמן עד שהם יגיעו לעיר הברקת. "אני זכרתי עכבישי ענק, קופים מעופפים, ענקים ודרקונים. איפה כל זה? עוצמה עד-כדי כך הצליחה לשעמם את התושבים שלה להסתתר?"
אבנה נחרה. היא הייתה מעדיפה לו לא הייתה צריכה לחלוק הומור עם האישה הנוראית. לכן אבירין הזדרזה לענות, במקום אחותה העיתונאית. "ממה שהבנתי כשעבדתי אצל המלכה זִיקְסִי, זה שרוב מה שחווית כאן בביקורייך היו צירופי מקרים. הפעם אנחנו באמת ובתמים נמצאים ביום שגרתי לחלוטין, דורות'י. כך זה נראה עבור כולנו, לחיות כאן. כל אותם מפלצות… נתינים, לא יותר."
"הא," היה הדבר היחידי שנפלט מפיה, בעודה נוקשת באצבעותיה על אדן חלון הכרכרה.
לכן הנסיעה אל עיר הברקת הייתה מאוד משעממת, ויכולה להיות תולשת שיער עם חבורת האחים האיומה. היא שמעה מבין דבריהם שגם השאר צריכים להגיע, כאילו שהנוכחות שלה הייתה עילה למפגש משפחתי. היא העדיפה להתעלם ולא להעיר על ניסיונו של אברדו להיות נחמד כלפיה, וקיבלה את האופי המשונה שלו כמו שהוא. היא החליטה לעצום את עיניה, ולתת לכרכרה להמשיך בדרכה. אם יתקוף אותם איזה דרקון- מה טוב. לא יזיק לה להתרוצץ.

חבטה לא נעימה אילצה את דורות'י לגנוח והיא התעוררה כשהדרך עדיין מלאה ביערות וגבעות. היא שפשפה את המקום הכואב. "מה?…" שאלה בנמנום, בעוד שאבנה החזיקה בידה הרועדת סיגריה קטנה וירוקה, לא דולקת. "הגענו," ענתה בקוצר-רוח. "אני חייבת סיגריה," היה הדבר הבודד שיצא ממנה. כאשר דורות'י הציצה החוצה, היא לא האמינה למראה עיניה: מגדלים גבוהים, כאשר מעליהם מתנשא אחד גדול במיוחד, במרכז. שבילים צהובים, שלטים מתנפנפים בכל מקום, המון אנושי מסתובב בביגוד ירוק ומשקפות ירוקות, מזרקות וגנים. הזיכרונות החלו להציף אותה מחדש, ועוד יותר מאשר קודם. "עיר הברקת…" היא חייכה. "בחיי ששכחתי."
"כן-כן מרתק," מלמלה אבנה. "מתי אתה חושב שיגיעו אבֱל והשאר?"
"אבל?" שאלה דורות'י. "אני לא זוכרת אחות כזו. אני לא זוכרת את כל השמות, אבל את השם הזה אני לא זוכרת."
"היא… זה מוזר," השיב אברדו. "כשתפגשי אותה תוכלי לשאול את מלוא הפרטים. ולדעתי בקרוב. בינתיים צריך למצוא את עוצמה, ולתת לך את החגורה הקסומה הזו?"
היא הנהנה, והכרכרה המשיכה את דרכה חלקות עד הכניסה למגדל הגבוה ביותר, שמכאן דורות'י זיהתה רק את בסיסו הרחב. "זה מוזר," הרהרה בלבה, "זכרתי שהיה שם כד," הצביעה על עמוד שיש נמוך, באחד הגנים הקרובים. "כד גדול כזה."
מסיבה שלא הייתה לה ברורה, אברדו ואבנה החליפו מבטים תחילה מופתעים, ולאחר מכן משועשעים. "זה מסביר," אמר המלך ונשען אחורה. כשירדו, המתין להם משמר ערוך ודרוך. "לקבלת הוד מעלתו, אברדו החמש-עשרה ונסיכי אב, והגיבורה האגדית דורות'י: הצג 'שק!" הם קראו, וגג של קני רובים הוביל אותם מכניסת הכרכרה, ועד למגדל. "מה זה?" שאלה דורות'י. "איפה אנחנו?"
"קבלת פנים ראויה. ואם את לא מזהה: זה הארמון של עוץ. הבית של עוצמה?"

הם המשיכו פנימה. דורות'י החלה להיזכר: המגדל הוא לא רק מגורי המלכה, אלא גם בית הסוהר. אמירה שמעידה על שקיפות. כאן החזיקו את דודה הנרי. כאן הוא גם נהרג. היא העדיפה להתרכז במה שחשוב: החזרה הביתה. משהגיעו להיכל הכניסה, מכשפת הדרום הטובה גלינדה המתינה להם, חייכנית וקורנת. "דורות'י גייל!" קראה באושר, ונאלצה להסתפק בהערה עוקצנית מאת אזרחית אב המחודשת, "אוי רק לא את. הייתי מעדיפה את סר טיק-טוק."
"מי… את?" הנערה מקנזס חשה מבוכה קלה.
"גלינדה?" השיבה בשאלה. "מכשפת הדרום הטובה? עזרתי לך בפעם הראשונה שהגעת לעוץ?"
זה פרט מאוד חשוב. היא הייתה צריכה לזכור את זה. "אבל… הדחליל? איש הפח? האריה?"
"הם כולם כאן, כמובן, פשוט עסוקים בעניינים אחרים. הדחליל הלך לנאום, איש הפח במשימה במפעלים, והאריה… הוא ישן. הודעתי לו שאתם צריכים להגיע, והוא העדיף לישון על כך."
"אם החזרת אותי בעבר… את תוכלי להחזיר אותי שוב, נכון?"
"כבר?" התפלאה גלינדה, במבט מעט מאוכזב. "לא תרצי להישאר קצת?"
"עוץ מבאסת, גברת אקונומיקה," הכריזה אבנה, מדליקה עוצון נוסף. "חוקי העישון שלכם לא חלים עליי. חסינות דיפלומטית. אם הייתי יכולה הייתי חורצת לך לשון תוך כדי."
"תכבי את זה כבר!" היא נקשה באצבעותיה, והסיגריה התפוררה. "את צריכה לבקש אישור, עם ה-'חסינות הדיפלומטית' שלך, גברת. ואין לך. כי את מרגיזה. היה לי כל כך טוב כשהלכת." היא נופפה בידיה. "הייתי שמחה לעזור לך עם כל בעיותייך, דורות'י, אבל כדי לחזור את צריכה את חגורת הקסם."
'אוי לא,' הפחד לבלב בה ניצן ראשון. "החגורה לא נהרסה במקרה, נכון?"
"הו לא," השיבה בענווה, שומעת פליטת אנחה מהגיבורה. "עוצמה החביאה את זה היכן-שהוא. היא הפכה אותה לבלתי נראית לפני שנים כדי שלא נמצא אותה."
"ו… את לא יכולה לבטל את זה? את לא פיה או משהו?" שאלה דורות'י בסתמיות.
אבנה נחרה. "זה אחד טוב דורות'י. לא יודעת למה חשבתי שלא נסתדר."
"הוד מעלתךָ" פנתה מכשפת הדרום הטובה למלך, "הואיל בטובך להראות לאחותך הנסיכה המקסימה היכן יהיו מגוריכם בזמן הקרוב? אולי לכולכם, למעשה?" דורות'י הייתה מסוגלת לשמוע את שיניה חושקות במשמעת קשוחה. המלך הסכים, וגרר את בני משפחתו הרחק. לאחר שהיו במרחק אי-שמיעה, גלינדה נאנחה קלות. "האישה הזאת עושה לי סרטן, ולא רק בגלל המנהג הלא בריא שלה. עכשיו, לענייננו: אני מבינה את התסכול. את רוצה לחזור הביתה. אך עוצמה עובדת בדרכים שונות ממני. אני לא יודעת היכן היא שמה אותן. קיוויתי שתרצי לפחות לבלות כמה ימים, עד שהיא תחזור."
עכשיו היא הבינה מה הבעיה. "היא לא כאן?" התפלאה. "היא לא תמיד כאן? משתמשת במראה שלה לרגל אחריי אנשים או משהו?"
"בחיי אתם האנשים מקנזס," היא שפשפה את מצחה. "היא… אני לא יודעת איפה היא, למען האמת. מאז הפורום היא נשארה באב. תחילה, כששמעתי שהספינה עגנה, הייתי בטוחה שהיא אתכם. ואז כשהרץ אמר שהיא חסרה, הנחתי שהיא בוודאי יצאה למסע קטן."
הנערה לקחה נשימה עמוקה, ועצמה את עיניה. היא לא רצתה להתפרץ. 'שום דבר לא הולך כפי שמתוכנן בארץ עוץ.' מה היא חשבה לעצמה? הטיול באמת היה חלק מדיי. "אני מבינה," ענתה בגמיעה. "זה… זה בהחלט לא מה שחשבתי שיקרה."
"דורות'י…"
"לא!" היא התרחקה, מביטה בה בטירוף. "שום דבר לא יכול להיות פשוט בחור הירוק הזה, נכון?! שום דבר?!" היא עשתה אתנחתא בדבריה, וכששמה לב שהמכשפה רצתה להעיר, היא התפרצה "חסר לך שאת אומרת 'אני מבינה את התסכול'!"
נדמה שהיא בחרה את מילותיה אף-יותר בקפידה. "אני מצטערת… את צודקת. אין לי מה להגיד." לפתע נדמה היה לדורות'י שהמכשפה הפכה מחייכנית ונמרצת למיואשת ולחוצה. "את צודקת. היא הייתה צריכה לחזור. אני גם צריכה לחזור לארמוני שנמצא מדרום לכאן. אבל אני כאן בכל מקרה. אני מחכה שהיא תחזור. ואני גם דואגת. היא לא שלחה שום מכתב, שום הודעה."
היא לא חשבה אפילו. "אני… גלינדה," דורות'י הושיטה את ידה ללחיצה. "ככה זה אצלנו," חייכה. "לא התכוונתי להיות תוקפנית. כנראה שכבר הייתי צריכה ללמוד לא לשים את כל הביצים בסלסלה אחת. התנהגתי בצורה מאוד לא בוגרת. מה דעתך? התחלה חדשה?"
היא לחצה את ידה. "ברוכה השבה לעוץ, דורות'י גייל!" חייכה ולאחר חיבקה אותה. "היית חסרה," לחשה המכשפה. "במיוחד לאחרונה. במיוחד-במיוחד לאחרונה." לאחר שהפרידו את החיבוק, שומר נכנס בבעטה פנימה. "הגיבורה האגדית. מכשפת הדרום הטובה." הוא הצדיע, והמכשפה הנהנה בראשה כדי שיחדל. "בשורות רעות; מישהו פגע בחוות גייל הישנה!"
דורות'י פצחה משם בריצת אמוק אל עבר היציאה, בעוד שהמכשפה ניסתה לקרוא אליה חזרה. היא נכנעה לבסוף, ואחריי דקה-שתיים של ניסיון לחשוב על הצעד הבא, אבָנה נכנסה להיכל כקטר על מסילה. "תשובות, אקונומיקה!" היא נשפה עננה בפניה. "איפה-עוצמה?"
"אוי לוּרְלָיְין, תצילי אותי." היא שפשפה את עיניה, והטתה את ראשה הצידה.

אבֱל רצתה להאמין שהאנשים סביבה הם אחיה. אך המשימה הייתה קשה מנשוא. אֶבֶדְנָה הייתה אדישה מאוד ולא אהבה לדון בדברים במיוחד. היא גם לא הייתה מהסוג החושב, בניגוד מוחלט לה עצמה. היה את אֶבִינְגְטוֹן, אך האיש הוא שבר כלי, והשיחות איתו הסתכמו בעיקר על היטהרות הדעת. ואחרון חביב, נשאר אברולנד. ממה ששמעה, המוניטין שלו הוא של נוכל ערמומי ובוגדני. הוא היה איש השיח שלה רוב הזמן, אך היא חששה ממנו במיוחד. ובתור שקרן פתולוגי- כך הניחה- היא חששה שיידע על הסוד שהסתירה. על כך שהשאילה לעוצמה את צנצנת הזנגביל.
כשקיבלה את המברק מאחיה המלך, היא הייתה בטוחה שכבר היה בדרכו, ועל-כן עליה להזדרז. היא הסבירה את המצב לשאר האחים, ובמפתיע, לא הייתה להם התנגדות כלשהי. כששאלה, אברולנד ענה "משעמם פה ואדום. לא יזיק לנו קצת מהירוק של עיר הברקת." היא ידעה ששיקר וניסה להסתיר אמת אחרת… מה שגרם לה להבין לאיזה משחק מסוכן היא נכנסה. כל רצונה היה למדוד ולערוך ניסויים; לא להפוך לכלי משחק בידיהם של אריסטוקרטים.
עוד לפני שחזרו לארמון הזכוכית, אבל מצאה את הג'ינריקשה: כרכרה שנופחה מזכוכית אדומה, על שילדת כסף-מְכָשפים. ואם מה שעוצמה חושבת נכון, זה צריך לעבור את המדבר בשלום. רק ג'יניקי האדום, הקוסם לשעבר של ארץ אב ידע להפעיל אותה. היא נעה על קסם, ואחד שאבל לא הייתה בטוחה כיצד להפעילו, ולכן רתמו אותה לסוסים כשעשו את דרכם בפעם הראשונה אל הארמון. אחר-כך, כאשר הייתה נינוחה ושלווה, היא מצאה את הרשימות והתכנונים לכלי המפואר, והבינה כיצד להפעילו. עדיין, זה דרש את הבנתו של קוסם בכיר. לא דבר שהוא בלתי אפשרי עבורה.
"אז איך זה עובד?" שאל בתמיהה אברולנד. "מה הסוד?" בזמן שהתמקמה במושב הנהג.
"אבקת החיים," ענתה. היא ציפתה שישאל על מה היא מדברת, והוא הפתיע אותה בשתיקתו. זה לא היה חומר מוכר במיוחד, למה שהתשובה תספק אותו? היא חרדה בעצמה לדעת, ופשוט חיברה את תוכן הצנצנת הראשונה אל המכל. "אנחנו בדרך!" הכריזה, והג'ינריקשה עשתה את דרכה אל עבר עיר הברקת.

למזלה, נתיני ארץ עוץ, במיוחד תושבי עיר הברקת, היו סבלניים ונחמדים. הם סיפרו לה על איזו עגלה לעלות כדי להגיע לאיזה צד של העיר. היא זכרה היכן החווה הייתה, ועשתה את דרכה לשם. יחסית לא-רחוק מהעיר, בית קטן שקשה לשכוח. אבנים ישנות היו מפוזרות בשדות מסביב. גזרי חפצים שאולי היו בעבר שולחנות, כסאות או ארונות ננעצו באדמה כיתדות. המבנה הבסיסי, של מה שנשאר ממנו, עדיין העלה עשן. היא התקרבה בזהירות, ודרכה את נשקה. "חיכיתי לרגע הזה," אמרה בקול. "אני יודעת שאתה פה!" היא קראה. "מלך החלומות! מלך מה שלא יהיה!" היא לקחה נשימה עמוקה, וניצוץ כוכב הופיע בקצה הקשת, בוהק אף באור יום. אם כי… היה שקט. שקט מדיי. ציפורים אמנם צייצו מכאן ולשם, ואולי נביחה מרוחקת, לא יותר. משהו כאן היה מחשיד. היא שחררה נשימתה, והכוכב נגוז. "צא!" קראה, חשה אף יותר, מזהה מה שבעבר היה בית קט מזיכרון דחוק. "אני יודעת שאתה כאן! מה קרה, מפחד מאישה אחת?"
היא כבר עמדה בתוך הריסות הבית, והתבוננה סביב. "אני לא טיפשה, וזה לא צירוף מקרים; אף אחד לא היה חושב בכלל על הבית הזה לו לא הייתי פה. עובדה שאף אחד לא נגע בו כבר מעל לעשור. אז זה לא מקרי! צא כבר החוצה, נגמור עם זה, אני אחזור הביתה, ו-"
משהו באמת הגיח. צללית רמה, בעלת קסדה משונה, עשוית גולגולת גדולה… והפוכה? עמוד השדרה נראה כמו חדק. אם זה מלך החלומות, היא לא באמת חשבה שיצוץ סתם-כך. היא דרכה את קשתה בנשימתה, ולפני שהספיקה לשחרר את החץ- מהלומה קשה הכתה על ראשה, והיא אבדה את הכרתה.