לעולם לא עוץ | חלק 11: אשפת הכוכבים

שיעול היה תופעת לוואי שכיחה במקום ממנה דוֹרוֹתִ'י הגיעה. מאז שעברה לעיר הגדולה, זיהום בלט בכל דרך אפשרית; רעש המכוניות, העשן מהמפעלים והריח המצחין של דלק ופחם. אך הפעם היא השתעלה מסיבה שונה לחלוטין. היא הייתה במקום מחניק, היכן שהאוויר הרגיש בן מאות שנים. היא חשה ששיערה סתוּר, ואבק שהצטבר על כפות ידיה ופניה התלווה למחנק. "מי?…"
הדבר האחרון שזכרה היה ירידתה למכרה. היא החליפה את חברתהּ, שחשה ברע אותו בוקר. אילו לא הייתה עושה זאת, ידידתה הטובה הייתה מאבדת את עבודתה. היא רק זכרה רעש חזק, הלם עוצמתי באוזניה, ומהלומה אדירה שהדהדה בראשה. לאחר מכן, הכל היה חשוך למדיי. "יש כאן מישהו?" שאלה תוך כדי כחכוך מיתרי קולה. "האאללוו?"
היא שמעה נשיפה עמומה, כשריקת בריזה בין סלעים. אור קלוש בגוון אזמרגד האיר את החשיכה. מאחוריה, השתרעו פנים חקוקות על פני קיר שלם. אבנים יקרות וזורחות ברקו בחשיכה, כמנורות גז ירקרקות. היא התמלאה סקרנות, והושיטה את ידיה בחשד אל החריטה. "לא," הקיר השיב. היא נבהלה ומעדה אחורה על סלע בולט. למזלה, עמוד-נקרה טבעי המתין לה כדי לתמוך בה. "אתה… זה…"
"מלך-אל הננסים," השיב. "ואת?…"
'אני בוודאי הוזה'. "דורות'י" ענתה כבדרך אגב, וצבטה את עצמה. "אני… אני לא חולמת?"
"את ברת מזל. אלו הם זמנים קשים לחלום בהם."
'איזה משפט מוזר להגיד,' חשבה בלבה. "מה קורה כאן? צוות החילוץ צריך להגיע בקרוב, אני מקווה."
"צוות חילוץ?" תבליט הקלסתר שאל. "חילוץ ממה בדיוק?"
כנראה שהמכה שחטפה הייתה קשה במיוחד. "מכאן. זאת בטח רק שאלה של זמן."
"אשמח אם תישארי מעט," הקיר השיב. "זמן רב חלף מאז שדבר חי ביקר אותי."
"כן-כן," היא התיישבה, מתבוננת בפנים הגדולות. "אני רק מדמיינת."
"אני לא פרי דמיונך. אני ממשי, ואני בר-שיח. את נראית מבולבלת, ואבודה."
"מה אתה יודע," היא משכה באפה והשתעלה. "האר את עיניי: איפה אני נמצאת?"
"בתוכי. ובאשר למיקומי: במעמקי האדמה, מתחת לחישוק שמקיף את המדבר הקטלני, מחוברים לממלכת הננסים."
עכשיו היא בוודאות הוזה. "ומי… אתה?"
"כפי שאמרתי, מלך-אל הננסים. או לפחות כך קראו לי. כּוֹשֶר וְחָסִיס הוא שמי."
"אז בוודאי ראית איך הגעתי הנה."
"כמובן. את עברת מבעד למעטה."
מסיבה שלא ברורה לה, דורות'י הייתה בטוחה שככל שתשאל יותר שאלות כך תקבל יותר תשובות. במקום היא קיבלה רק יותר כאב ראש, ועוד-יותר שאלות. היא השתעלה, ועצמה את עיניה. היא כנראה התעלפה, ומחכה להצלה. אם כי המילים 'ממלכת הננסים' ו-'המדבר הקטלני' העלו בה הגיגים על איזה חלום נשכח, זיכרון טבוע. הדבר היחידי שצף חזרה אל תודעתה, הייתה המילה… "עוץ," אמרה.
"זאת ארץ, כן," הודה מלך-אל הננסים. "ארץ עתיקה ממש כמוני."
"אני חזרתי לארץ עוץ?" פניה קפאו. שנים של הכחשה לא עזרו במיוחד. זה הרבה לעכל… אך פרה-פרה. כל דבר בעתו. כעת עליה להיות מפוקסת, ולמצוא את דרכה הביתה. "אני לא משערת שאתה מסוגל להחזיר אותי?"
"אין בכוחי לעשות זאת. אם כי אולי נעלי הכסף יוכלו לעשות את העבודה."
'כמובן. ממש כמו פעם קודמת.' היא פידרה את האבק שהצטבר על בגדי הכורה שלה, והשתעלה. "אז אני רק צריכה למצוא אותן. חבריי מחכים לי, ואני בוודאי מדאיגה אותם. איפה אוכל למצוא אותן? בפעם האחרונה שהשתמשתי בהן, אני, אה…"
"אינני יודע."
"בוודאי יש דרכים אחרות. הייתי כאן יותר מפעם אחת. בפעם האחרונה שהייתי כאן, חזרתי בעזרת חגורת הקסמים. זאת אומרת, עוצמה החזירה אותי. אצטרך למצוא אותה ולסדר את כל העניין. ואוו, לא שמעתי או ראיתי אותה במשך זמן רב. אז איך אני יוצאת ממך?"
הוא נהם. "זה אפשרי, כן. הבעיה היא שבני נעל אותי בעצמי. גופי הפך לקבר של עצמי. אך את יכולה לצאת." האדמה סביבה החלה לשקשק ולפזר אבק וחצץ מאנה לאנה. דורות'י מצאה את עצמה נאחזת בעמוד שעל-ידה. רגעים ספורים לאחר שהפסיקה לרטוט, היא ניסתה להסדיר את נשימתה, אך הבחינה בעננת האבק שהתפזרה. היא חשפה כלי ארוך ומבריק, בעל צורת קשת. זה דמה לקשת קרב, אך היא הייתה עשויה ממתכת! מתכת כהה מאוד, שמחפה על צבעה בברקה. ועל-אף שלא היה לה מיתר, היא הייתה מתוחה באורח קסום. "אני… אני לא מבינה," היא הרימה את הקשת. "אתה רוצה שאשתמש בזה?" לכלי היה משקל בהחלט. ממה שזכרה, כמעט כל הכלים שהחזיקה בעוץ היו דווקא קלים, על-אף מראם המכביד. לעומתם, הקשת, שלכאורה הצטיירה ככלי מתכתי קליל, הייתה כבדה כמו שני רובי ציד מאוחדים. "מה עליי לעשות?"
"שחררי את עצמך מכלאי, ילדתי."
היא עצמה את עיניה, ומיששה בזהירות את המקום בו המיתר היה צריך להיות. היא חשה בדבר דקיק ומתוח. היא הציצה, ולא ראתה דבר, אך הקשת נדרכה. היא לקחה נשימה עמוקה, ועמדה לשחרר חץ, שהניחה שהיה שם. היא שחררה את נשימתה לאחר שהתירה את המיתר, ולפתע, אור בוהק ולבן מילא את החדר. כל האבנים הירוקות זרחו בנוגה אדירה, ונפער חור בקיר בצדה השני של המערה החשוכה. "מה… מה קרה עכשיו?"
"אבניי מחזירים את אור הכוכבים," הסביר. "זוהי הקשת השואבת, פרי עבודתי הקדושה. היא מתעלת את כוחם. יצרתי את הנשק הזה ליום בו בני יצטרך להגן על עצמו מפני מלך החלומות. כל מי שמחזיק את קשתי, הופך להיות מחסנית תחמושתו. את הפכת לאשפת הכוכבים."
'אני מבינה שבחרתי זמן מצוין להגיח בארץ עוץ. האם יש זמן שהוא טוב להגיח בארץ עוץ?' הרהרה בחוסר רצון. "אני מבינה שיש איום חדש?"
"האיום ישן. אך עתה, כשכל האיומים האחרים בזמן הקרוב הוסרו, הוא החליט לסיים מלחמה שהתחילה לפני מאות שנים."
"חשבתי שאתה קבור כאן. איך אתה יודע את כל זה? ננסים מחלקים כאן עיתונים?"
"לא," גיחך. "אני משתמש באבנים כדי לראות בעזרת הכוכבים. הקסם הזה הוא נתיב דו-סטרי."
"תודה לך. אני אדאג לזרוק עליך מילה טובה לעוצמה." היא רצה הרחק משם, ומיהרה החוצה. היא לקחה נשימה עמוקה, ודרכה את נשקה. מבלי לשחרר, היא גילתה שכאשר היא משחררת את האוויר מחזה, ניצוץ עז מבהיק מאוד בתאורה החשוכה. כל עוד לא תתיר את המיתר, הניצוץ יישאר על קשתה. היא השתמשה בקשת כפנס, ומיהרה במעלה הפרוזדור הארוך.

עוצמה מיהרה. הזמן דוחק. כולם משלים את עצמם באופוריה: ממש כפי שמוֹרְפִיוּס היה רוצה. היא היחידה שיכולה לעצור אותו, כך זה נראה. רק היא מבינה את כובד הבעיה, את חשיבותה. אם הם פשוט יאפשרו לכל האירועים שיתרחשו מכאן ואילך להתגלגל… העולם עשוי להתהפך בין-לילה.
כשהגיעה למלך הננסים הנוכחי, קָאלִיקוֹ, הוא המתין לה על כס המלכות עשוי האבן. הוא היה ספקן למדיי. היה בו דבר-מה שהזכיר את רוּגֶדוֹ, אך בו-בזמן, נבדל ממנו לחלוטין. כמו צאצא לא מוצלח, או אולי חקיין חובב. "אני חייבת את המגל. אני חייבת להגיע למלך אל-הננסים."
"אני הוא מלך-אל הננסים!" התרגז. "ואת תפני אליי בהתאם, המלכה עוצמה!"
"אין לי זמן לזה. אני יודעת שאתה לא-הוא. אני יודעת שמלך הננסים שלפניך חתם את אביו עמוק בנבכי האדמה, תחת מערכת מחילות עמוקה. הוא הפך אותו לקבר של עצמו. כּוֹשֶר וְחָסִיס, אני טועה?"
הוא התפתל על כס מלכותו. "אני מכחיש כל קשר לנאמר."
"אני יודעת למה הסתתרת כאן. אתם יודעים יותר ממה שאתם מראים, אתם הננסים. אתם ידעתם מי הוא מלך החלומות כל הזמן הזה. מי הוא באמת. הסתתרתם כאן כי חששתם מפניו. יוצריכם, מלך-אל הננסים הזהיר אתכם. זאת גם הסיבה בגינה לא התלוננתם כשלכדתי את רוגודו," היא חייכה. "ידעתם שהוא היה טיפש בניסיונו לקחת את עוץ ממני. הרבה יותר בטוח כאן בתוך האדמה, בהרים, אני טועה?"
חריצי עיניו של קאליקו חשפו הודאה באשמה. "כן…" התמרמר. "זה נכון. וכל זה על סמך מלכנו הקודם?"
"לא רק. קיבלתי עזרה נוספת. אני יכולה להציל את נונסטיקה וגם אתכם. אני רק צריכה גישה למלך אל הננסים."
"הוא קבור בתוך עצמו. זהו קסם של רוגדו, שאפילו אני אינני יודע איך להסיר."
"בשביל זה המגל," הסבירה. "הוא חשב להשתמש בו כדי להילחם בי, כנראה. להשתמש בו נגד הקסם שלי. אני אשמח להשתמש בו כדי לפתוח את חור המערה, ולקחת את הקשת השואבת."
"כרצונך, המלכה עוצמה. רק נעשה זאת בליוויי. איננו משרטטים מפות כמותכם, אלו שהולכים על הקרקע. אנחנו מעדיפים לדמיין אותן בראשנו כקו מתמשך, כמערכת מחילות. לכן לא תוכלי לדמיין את המיקום שלו כמוני. תצטרכי להיעזר בי."
"אשמח, הוד מעלתך," השיבה בקידה, ומשם מסעה ארך זמן אותו לא הצליחה לאמוד. מכיוון שמתחת לאדמה לא היו שמש או ירח, הזמן עמד במקום. היה תמיד חשוך. לכן חשבה שאולי נדדה כמות שעות מסוימות, אך בפועל ייתכן וזה ארך יום. אולי פחות, אולי יותר.
מותשים ולאים, הם הגיעו למקום… והפלא-ופלא, חור נפער בקברו. "זה… זה בלתי אפשרי!" קאליקו נלחץ. "מי התגנב תחת אפי, והצליח לחשוף את הסוד הנוראי ביותר שלנו?!"
עוצמה נכנסה, והשתמשה בקצות אצבעותיה כמאורות קטנים. מערה קטנה התגלתה, ובקיר לנגדה, היו חרוטים פנים אדירות. "הו, אל-מלך הננסים!" קאליקו השתחווה אפיים. "סלח לנו על חוצפתנו! היינו יהירים!"
"תם ונסלח," ענה במתיקות. "טעויותיכם הן שהופכות אתכם למושלמים."
"כושר וחסיס?…" שאלה עוצמה מושיטה את ידה לגעת על לחיו הסלעית. "אני בתה של לוּרְלָיין. אין בי כל כוונת זדון. רק הגעתי הנה כדי לדבר."
"אמך אינה אישה רעה, אך היא חמדנית בדרכה שלה, עוצמה. אולי לבתה יהיו מעלות אחרות."
"מי היה כאן? מה קרה?"
"לפני כמה ימים, העלמה דוֹרוֹתִ'י גֶיְיל הגיעה הנה. היא חיפשה אותך, למען האמת. היא רצתה שתעזרי לה לחזור הביתה."
"היא שכחה," עוצמה הבינה. "היא שכחה הכל. אני מבינה. אולי זאת הסיבה שלא חזרה אליי." עוצמה שילבה את ידיה.
"מדוע המלווה השלישי שלכם מסרב להיכנס?" שאל אותם מלך-אל הננסים.
"המלווה השלישי?" עוצמה שאלה.
רעש מהדהד ומחריש הלם באוזניהם של קאליקו ועוצמה. החור שנפער במערה נסתם על-ידי מערום אבנים. קאליקו שלף במהירות את המגל, וחצב בכוח בתערובת הסלעית. עם זאת, המחסום לא מש ולא זע. "אנחנו כלואים כאן איתך!"
"מלך החלומות," עוצמה קמצה את אגרופיה. "ידעתי שזו תהייה מלכודת."
"ידעת?!" עוד רגע התפרק בו במקום.
"שום דבר שלא נצליח לגבור עליו. אזור אומץ, מלך הננסים. מלך-אל הננסים, הואיל בטובך להעניק לי את הקשת השואבת?…"
"צר לי, בתה של לורליין. את הקשת הענקתי לדורות'י, משום שהיא רצתה לצאת מפה, כדי לחפש אותך."
פניה של עוצמה הלבינו כסיד. "אתה… מה?"
"או המגל, או הקשת. אני מצטער."
מלך הננסים זינק על עוצמה, והידק את הלהב החד של המגל על צווארה. "את תשלמי על זה!"
"מה קרה לך?!" היא ניסתה להדוף אותו, אך גופה בן הארבע-עשרה לא הגן עליה באורח מוצלח במיוחד. "תפסיק, קאליקו! השתגעת?! אני מבינה, אתה מפחד! גם אני מפחדת!"
הוא גרגר וחרחר, וכתש בפיו עשוי האבן את החול הדק ביותר. זה צרב בעיניה, והיא עצמה אותן בניגוד לרצונה. היא חשה את המגל קורע את עורה, עד שרעידה עזה טלטלה אותם, ורעש חבטה אדיר הדהד. היא פקחה את עיניה, וראתה את גופו הסלעי של קאליקו מעולף, לצדו אבן אדירה ומנופצת. "מישהו היה צריך לעשות משהו," מלך-אל הננסים הרהר בקול. "מה בכוונתך לעשות עכשיו?"
"ללמוד," ענתה. "בנוסף, אני יודעת שזה בתזמון קצר… אבל תוכל ליצור חפץ, ממה שיש לך כאן, כדי לשחרר אותנו?"
"אֵת חפירה?"
"מדהים. לא הייתי מבקשת דבר אחר במצב כזה." היא התיישבה, וסידרה את שמלתה. "עד שתסיים… מה אתה יכול לספר לי על מלך החלומות? אמא סיפרה לי על מלחמת הבריאה. חשבתי שאולי תוכל להאיר את עיניי. מי הוא באמת? ואולי תוכל לעזור לי בנושא אחר… ראייה מעבר למעטה?"
"קחי נשימה עמוקה, התיישבי בנוחות, ופתחי את ראשך: יהיה זה שיעור ארוך ומיוחד." היא אפשרה לכושר וחסיס לדבר ולהאיר את עצמו באור האבנים הירקרקות. הפעם היא תבוא מוכנה. היא לא תאפשר למלך החלומות לעצור אותה. ועתה, משימה חדשה התווספה לרשימה: להתעמת מול דורות'י.

דורות'י אפילו לא ידעה איפה היא הייתה. היא הצליחה להתגנב מחוץ לממלכת הננסים בשקט, כאשר הקשת השואבת נמשכת לגבה מרצונה החופשי. מערכת מחילות ארוכה מאוד התישה אותה, וכשנשמה לשם שינוי אוויר צח בפעם הראשונה, היא רצתה לצעוק. היא לא חשבה שתתגעגע עד כדי כך לאור שמש ואוויר.
מערכת המערות של הננסים הסתיימה על צלעו של הר, בראשו של שביל מאוד ארוך ופתלתל. ההר היה חלק משרשרת הרים שהשתרעה עד נקודת הנגוז. לפי מיקומה של השמש והשעה, היא הניחה שזאת הייתה שעת בוקר. משבי הרוח הקפואים חדרו עד לשד עצמותיה, והיא מיהרה להתחכך בעצמה על מנת להתחמם. "לא היה מזיק איזה בן לוויה שהולך על ארבע. או מנוּצה." היא לקחה נשימה עמוקה נוספת, ועשתה את הצעד הראשון… עד ששמעה רעש אדיר ומהדהד בין הפסגות. היא הסיתה את מבטה אל עבר האפלה המנוגדת לזריחה, והבחינה בצללית ענקית, שהזכירה… "טירה?"
זה השמיע רעש שנשמע כמו הכלאה של עצים נופלים, מפולת שלגים ומים גועשים. היא עמדה על מקומה. היא לא זכרה שארץ עוץ הייתה מקום כל כך מוזר ומפחיד. הוא היה מוזר, אך מפחיד? "אין ספק שהמקום הזה לא מפסיק להפתיע אותי."
הצללית הענקית התקרבה, ונחשפה אל אור הזריחה הנעים. הצללית התקרבה… אליה? היא גמעה את רוקה, משום שידעה שיהיה זה חסר טעם לברוח. לפתע, מתוך הצללית, צללית ארוכה ומתמתחת עשתה את דרכה לעברה. נדמה שהיה זה אחד הצריחים שהתאמץ והתמתח כמו טופי. "יהא אשר יהא," היא שלפה את קשתה, "אני חייבת להגיע לעוצמה," ודרכה אותה, לוקחת נשימה עמוקה, ומבחינה בכוכב הקטן שבקצה נשקה. מחלונו של הצריח הגיח איש קטן וחום, שהזכיר לה חוּמִית במידת מה. היא התכוננה לנורא מכל. "אני לא מפחדת להשתמש בזה!" איימה.
הוא שפשף את עיניו הקטנות והשקדיות. "את לא עוּצמה מעוּץ."
"כן, גם אתה לא."
הוא נתן מבט ארוך וקפץ את שפתיו. "אז מי את אמורה להיות, בדיוק?"
"אני חברה שלה. דורות'י גייל."
הוא השתנק. "בפעם האחרונה שבדקתי, עוצמה חזרה לאֶבְנָה, אם זכרוני אינו מטעני."
"אם אתה אומר. אז איך זה עובד?" היא הושיטה את ידה, והאיש הנמוך והחום אסף אותה והכניסה לחדר בצריח, שהחל לחזור אל הטירה עצמה. "אז למי עליי להודות? ואם ידעת שהיא באבנה, למה חשבת שאני זאת היא? אל תדאג; אזרוק עליך מילה נחמדה למלכה עוצמה."
"ניבאתי שאפגוש כאן את עוצמה. לפי החישובים שלי זה היה צריך להיות היום. נו טוב. בכל מקרה אני לא צריך שתזרקי מילה טובה עליי בשביל הילדה הקטנה והאגוצנטרית הזו. ושמי הוא קטוֹנְתִי קָטָן, דרך-אגב. נביא ברוב הזמן, משועמם בשאר."
"נעים להכיר," הושיטה את ידה ללחיצה. 'זאת הולכת להיות עוד הרפתקה מוזרה, לא כך?'

אֶבֶלָה עברה מחשכה אחת לאחרת, כשיצאה מהכניסה לממלכת הננסים. הכל התממש, בדיוק כפי שהורה לה מלך החלומות. והריי, הנה הוא, מחכה לה סמוך לפתח המערה. הירח והכוכבים כבר זהרו בנוגה אדירה, מה שהותיר את צלע ההר עליה שניהם עמדו בחשיכה בולענית. היא קדה לכבודו. בצער רב היא לא הספיקה לשתות מהמשקה, והסתפקה במחוות ופתקים מוכנים מראש. היא הגישה לו את הראשון: המעשה נעשה; מלך הננסים והמלכה עוּצמה לכודים בתוך מלך-אל הננסים. הוא הנהן, והתבונן אל האופק: אל גבול האופק החשוך עם אֶב. היא חשה לעברו, מסירה את מסיכתה, כאשר על פניה סקרנות באשר לבאות.
"היא עדיין בחוץ. היכן-שהוא. מסיבה שאינה מובנת לי, חלומותיה מעורפלים ואינם חדים. אינני מצליח לאתר אותה; האלופה של כּוֹשֶר וְחָסִיס. האם היא ממתינה לתקוף? האם היא ממתינה שאני אתקוף? מה תכליתה? האם ראית מישהי יוצאת מהממלכה?" היא נדה בראשה. "כמה חבל. אין זה משנה; כושר וחסיס יידע אותה באשר לאלופתו. עלינו למצוא אותה."
"עוץ," לחשה בחנק. "מה עלה בדעתך, הנסיכה אֶבֶלָה?" שאל מורפיוס.
היא שרבטה דבר מה על דף, אותו הגישה לו: בעבר דודה ודודתה של דורות'י חיו בשלווה בחווה על-יד עיר הברקת. אם אשרוף את המקום זה ימשוך את תשומת לבה.
"רעיון מעולה. בינתיים השיגי לך מעט מנוחה… פעלת היטב."
היא קדה, והתקדמה במורד השביל. מלך החלומות נשאב אל הצללים והפך לאחד יחד איתם, עד שכל שנותר היו שתי עיניים נוצצות ככוכבים, עד שגם הם דעכו.

היא הצליחה להבחין בארמון המרוחק של אֶבְנָה. "למה שלא תיקח אותי לעוץ? שם נמצאת חגורת הקסמים. זה מה שיעזור לי לחזור הביתה."
שניהם התבוננו בנוף המתקרב, דרך חלון חדר לימודיו של קטונתי. "זמן קצר אחריי שעלית אמרת לי בעצמך שאת רוצה להפסיק את מה שמלך החלומות עושה. אני טועה?"
"טוב, כן, אבל אני גם רוצה לדעת שהוא לא מקדים אותי וגונב את החגורה."
"גיבורה משכמה ומעלה," מלמל. "עד כמה שקורץ לי להפיל את המגדל של עוצמה, הטירה שלי לא מסוגלת לדרוך על המדבר הקטלני. את מבינה, על אף תכונותיה הקסומות, היא עדיין לבנים ורעפים. אם היא תיגע במדבר היא תיהרס. תצטרכי להסתפק בינתיים בבירת אֶב."
כמעט יום חלף מאז שמצא אותה. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. בשביל טירה ענקית שיודעת ללכת, היא נעה יחסית מהר. היא נתנה למשב הרוח לבדר את שיערה, ולדאגות לכרסם את תאיה האפורים. הכל חזר אליה אט-אט, פרט אחריי פרט. ולמה היא חזרה הנה, במיוחד בזמן שכזה- נחסך ממנה לדעת. "חייתי פה פעם, אתה יודע."
"באֶבְנָה?"
"בעולם הזה. נונסטיקה? נכון? חייתי כאן. בארץ עוץ. החווה בה גדלתי, בקנזס, הכניסה את דודי הֶנְרִי לחובות. מתוך דאגה לדודתי אֶם ולי הוא לקח הלוואה במטרה לכסות אותה. אך לא הצלחנו להרוויח מספיק מהחווה ולהחזיר לנוֹשִים. לכן החלטתי להביא את שניהם איתי הנה, לעוץ. קיבלנו יחס אישי מעוצמה, ועברנו לגור בחווה על פרוורי עיר הברקת. חיינו שם במשך זמן רב…" היא עצרה לרגע, מתבוננת בארמון המפואר הקרב ובא.
"מה קרה אז? למה עזבת?"
"אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לפני כמה שנים הגיעה לעיר הברקת נסיכה מארץ אב. אֶבָנָה נדמה לי ששמה. עכשיו כשאני חושבת על זה, הכל מסתדר: היא באמת הגיעה מאב. אני חושבת שראיתי אותה במסעותיי. היא אחת הנסיכות. אולי זאת הסיבה להפתעתי, משום שהיא חשבה שאני מזייפת את כוונותיי הטובות? מנסיכה לעיתונאית. היא זכתה לתשומת לב רבה ולאהדת הקהל. היא הפכה לידועה בזכות השמעת האמת, לטענתה. היא הוכיחה שהעשירים גונבים מהעניים, ושהקדושים שלנו אינם קדושים כפי שאחד היה חושב."
"היא עדיין חיה," התוודה הנביא החום. "היא חזרה ממש לאחרונה לביתה באב, לאחר שמלך הננסים תקף את הארמון באירועי הפורום."
"יש לי הרבה על מה להתעדכן," התרכזה בנוף. "היא הפיצה לכלוך בעיתון על משפחתי. היא כתבה שדודי קיבל שוחד וריגל עבור ממלכות אחרות. זמן קצר לאחר מכן הוא נכנס למעצר במגדל, ועוצמה הבטיחה לי שיטפלו בזה. עד שניקו את שמו, מישהו התחזה לשומר, אדם מאוד מסוכן ומעורער, וירה בדודי בשנתו. מאז גם הבנתי שנתנו לסר טיק-טוק להשגיח על העצורים. דודתי לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הכאב, וביקשה מעוצמה לחזור לעולם שלנו. המשכנו לחיות בקנזס עד היום. דודתי נפטרה לפני שנתיים בערך. מאז עזבתי לעיר הגדולה, ולאחרונה התחלתי לעבוד בכריית פחם. למקרה שתהית מה משמעות הבגדים."
"שאני אבין: החלטת לעזוב את עוץ יחד עם דודתך?"
"עוץ הייתה סמל של טוּב ותקווה. ברגע שקרה מה שקרה, הבנו שזאת הייתה רק אשליה, והעדפנו לחזור לגור בחווה בעולם שלנו. בנוסף לא הייתי רוצה לראות שוב את הפנים של האישה האיומה הזו."
"אולי כדאי שתחשבי על זה שוב." אחריי זמן קצר, טירתו הגמישה של הרואה של שיא-סתם הגיעה ליעדה, ומשם דורות'י ירדה, ועברה בעד שערי הכניסה לארמון המלכותי של אב.

אֶבָרְדוֹ מלכה של ארץ אב היה חסר מנוח לאחר שקיבל את החדשות המרעישות. כמובן שלא שכח להעיר את אחותו באמצע הלילה, רק כדי שתתלווה לצדו ברגע המכונן. "בכבודה ובעצמה," מלמלה אבנה תוך-כדי שפשוף עיניה הדלוחות. הם פסעו חצי-רדומים אל עבר ההיכל, שם דורות'י המתינה בשילוב ידיים, עם קשת גדולה על גבה. לאחר שהגיעו, המלך החליט לפצוח במשפט הראשון. "שנים רבות עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, דורות'י גייל האגדית. זהו כבוד גדול-"
"את," היא הצביעה על אחותו. למה שום דבר לא יכול לעבוד כמו שצריך עם העוּצים האלה? "זאת היא," אושש עבורה. "אחותי הנסיכה, אליה תפני בתואר 'הנסיכה'-"
"מצדי שתהייה הנשיאה," היא התקרבה, ונעמדה מצח אל מצח מנגדה. אברדו היה בטוח שזאת הפעם הראשונה שמישהי מעיזה להתחרות באבנה כך. "זה הגמול, הא? את הורגת מישהו, ומקדמים אותך? לא רחוק מקנזס אם תשאלי אותי. הארץ הזאת לא שונה בכלל מהבית שלי."
"תשמרי על הלשון שלך בפניי. ואני לא צריכה את המעמד שלי בשביל שתתייחסי אליי בכבוד, אריסטוקרטית מזויפת!" היא דחפה את דורות'י ממנה. היא רצתה להעיר משפט נוסף, והנערה מקנזס העניקה לה קבלת פנים כפי שיודעים זאת במדינות הדרום. האגרוף ששיגרה לעברה אילץ את אברדו לחוש אל שתיהן ולחצוץ ביניהן. "זה מספיק." השומרים לא חיכו רגע נוסף, וארבעה איש כתרו את השלושה, מוכנים להרגיע את הרוחות.
"אתה אחיה והכל, אבל מה שעשיתְ היה בלתי נסלח, אבנה!"
"למדתי את הלקח מאז. אני מוודאת טוב מאוד את המקור שלי לפני שאני מאשימה מישהו בדבר. מה שקרה לדודך, היה מצער מאוד-"
"הנה עוד משהו מצער מאוד!" היא הדפה הצידה את המלך והפילה את הנסיכה כדי לקבל יתרון מעליה. השומרים זינקו על דורות'י במטרה לאזוק אותה, אך קשתה קרנה באור חזק ועילפה אותם. היא הפעילה את משקלה כדי שלא תקום וחנקה אותה. אבנה השתעלה, חובטת בכל מעודה בגופה של דורות'י. "החיים שלי הפכו לגיהינום מאז שהרגת אותו. לא חשבתי שתזדמן לי הפעם הבאה לראות אותך. מי יודע, אולי זאת הסיבה שאני פה?"
"דורות'י!" התחנן אברדו, ושלף את חרב הסיף, תוהה בלבו עד כמה תבוא לידי שימוש לאחר הדרך בה הקשת המסתורית נטרלה ארבעה מאנשיו. "את הגיבורה שהצילה את עוץ פעמים רבות. הצלת גם את ממלכתנו. אני זוכר שאת ועוצמה הצלתן אותנו. בבקשה, תמצאי לנכון לסלוח לאחותי!"
"בעבר הייתי בוכה ברגעים כמו אלו, אך עם הזמן גידלתי עור של פיל." היא המשיכה לחנוק את הנסיכה, עד שאברדו הידק את חרב הסיף על צווארה. "שחררי אותה נא." דורות'י התבוננה בו. "אני הדחקתי את כל הזיכרון שלי מעוץ, ואני מבינה היום למה, ומצטערת שלא נשאר דחוק בזיכרוני."
"להרוג אותה לא יחזיר את משפחתך לחיים," התפרצה אֶבִירִין בכותונת הלילה אל ההיכל. דורות'י שחררה את גרונה, וקמה. "את בטח לא מתחרטת על דבר. את יצור חצוף, מטונף וגועלי. את הדבר הכי לא נסיכתי שראיתי מעודי. צריך להכניס אנשים כמוך לחדר סגור, היכן שאי אפשר לשמוע אותך צועקת, ולהצליף בך עד שתלמדי ענווה. את מה שלא בסדר בחברה האנושית."
אבנה שפשפה את הסימנים של גרונה, ונעזרה באחיה לקום. "את לא הראשונה שאומרת את זה," השתעלה, "כן, אני מודה; אני לא מתחרטת. מה שקרה – קרה. ומי את לדבר? גם את לא מושלמת!"
"אני לא הוצאתי דיבה. לא הפצתי שקרים. לא גרמתי לאנשים להאמין שמישהו אשם במשהו. אני כיבדתי אחרים, וידעתי שלכל אחד יש ערך, גם אם הוא פעוט בעיניי. ומה את למדת, אני תוהה? בוודאי למדת שהדעה שלך הכי חשובה, ושכולם נחותים, וזה מצדיק את ההתנהגות הבוהמית שלך."
בפעם הראשונה שאברדו רואה את אבנה זועמת כל כך. "את מה שלא בסדר בחברה, דורות'י. את חושבת שאת מושלמת, וכשמישהו עושה משהו לא בדרך שלך, את דורכת עליו."
דורות'י סתרה על פניה. "חתיכת נבלה סרוחה," זעפה את גבותיה. "רעל. מה שיוצא מהפה שלך זה רעל, ותו לא. ואם כבר תסתכלי על עצמך: מה שתיארת זה בדיוק את."
"אולי," שפשפה את מקום הפגיעה, "אז מה מבדיל אותך ממני? הא?"
"שאני לא הורגת אנשים!" צעקה עליה, והרגישה את אבירין מחזיקה את ידה מלהעניק סתירה נוספת. "אני מתייחסת להחלטותיי בכבדות ראש! במיוחד כשהן עשויות להשפיע על שמו הטוב של מישהו!"
אבנה קפצה את שפתיה. "מהמידע שקיבלתי אי אפשר היה לחכות. אם דודך היה בוגד, ייתכן והיה חושף עוד סודות. איך אמרת? 'דוד שלך והכל', אבל זה לא פוסל את זה שהוא בוגד. וכן, אני מצטערת שאני לא נחמדה ומנומסת כמוך. מצטערת שאני מעדיפה לחסוך בזמן ולחתוך ישר ולעניין!"
"את חותכת יותר מאשר עניין," דורות'י קימצה את אגרופיה. "אין לי דבר להגיד לך. הלוואי שתחנקי בשנתך, כלבה מטומטמת."
"אבנה…" אברדו פנה אליה, "חזרי לחדר, אני אטפל בשאר. גם את, אבירין. תודה אגב." שתי הבנות פנו חזרה, והותירו את שניהם לבד. דורות'י רעדה בזעם אדיר. "אין הצדקה למה שקרה," נאנח והתיישב על כס המלכות, "אך כמו שאמרה אבירין: אני לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה. אם כי אני מקווה שלא באת הנה בשביל לסגור חשבונות, גיבורה אגדית."
"לא…" היא התיישבה מולו. "אני זקוקה למקום לנוח. מחר אני רוצה להגיע לארץ עוץ. משם אני יכולה לחזור הביתה. מישהו הביא אותי הנה בטעות, ואני צריכה את חגורת הקסם בשביל לחזור."
"והקשת?…" שאל, מסוקרן לגביה כבר מהרגע שראה אותה. היה לה מראה מאוד… מיוחד.
"זה? אה, זאת מתנה ממלך-אל הננסים. זה מישהו, שהוא בעצם חדר, ממש מתחת לממלכת הננסים. הוא נתן לי אותה במטרה לצאת, ולהגן על עצמי מפני מישהו שנקרא 'מלך החלומות'."
מלך אב חש את לבו פועם בחוזקה. "ולמה… למה שיגיד דבר כזה?"
"בחרת את מי לשאול," היא התמתחה, ופיהקה. "אשמח למקום לישון?…"
"אדאג שמשרתיי יטפלו בזה," השיב וליטף את סנטרו. 'היא לא הייתה יכולה להמציא משהו כזה סתם. היא גם אמרה זאת בדרך אגב, ללא ידע על המצב של הפורום. האמנם?…' הוא צלצל בפעמון יד שהיה מונח על-ידו, וקם. "מה את יודעת על פורום הגוש המערבי?"
"קטונתי קטן, מי שהביא אותי הנה, אמר על זה משהו. שמלך הננסים תקף את הפורום או משהו כזה?"
"ואת לא יודעת מי זה מלך החלומות?" היא הרימה את כתפיה, והמשרתים נכנסו להיכל. "אני מניחה שזה מלך. ואני מניחה שהוא קשור לחלומות. למה? מה כל כך מוזר בזה?"
"שום דבר. משרתים, דאגו לה לחדר וללינה טובה. מחר עליה להיות חזקה ומוכנה למסעה לארץ עוץ."
הם נענו בשתיקה והיא התלוותה אליהם אל מחוץ להיכל. הוא ידע שהופעתו של מורפיוס לא הייתה מקרית. כנראה שהמלך הזה זומם דבר מה, ממש מתחת לאפו ולאפה של אבנה. עליו לכנס את האחים והאחיות הנותרים לשם דיון בנושא. הם חייבים לגלות מה ניתן לעשות בנידון.