לעולם לא עוץ | חלק מיוחד: חלום אנוכי

אם היה מתבונן מקרוב מספיק, החדר היה הגיוני, ישר ומופתי. כאשר היה מתרחק, החדר התעגל והתעקם, יוצר מעגלים גליים בתורות, בכל פעם קיר, ארון או מיטה אחרים. זה היה מעניין מאוד, והזכיר לו במידת מה את הדרך בה עובדת עבורו הראייה מבעד למעטה.
כדור הבדולח היה זיכרון ישן, שהעדיף לשכוח ממנו לחלוטין. הוא לא ציין זאת לאף אחד, ודאג שלא לדבר מעולם על עברו. אך עדיין ככל הנראה מישהו ידע, ובדרך כלשהי, על-אף חישוביו המורכבים וניסיונותיו הנואשים לאחוז בכל קצוות החוטים, נותר אחד בחוץ, שלא הצליח לדעת על קיומו. עתה הוא ידע: גם התכנית הזאת דינה להיכשל, גם אם ינסה אותה שוב. הוא לכוד כאן לנצח, בעולם שאינו סובל, נגד רצונו. ביתו מעולם לא הרגיש רחוק כל כך.
מלכת ארץ עוץ, עוּצְמָה, העדיפה להחזיק אותו לא בתא המאסר ולא בשום בית כלא. לא. היא החליטה להחזיק אותו בחדרה שלה, ממש על השידה הסמוכה למיטתה. מביטה בו בכל פעם שהיא הולכת לישון, בכל פעם שהיא מתאפרת או קוראת. היא שם, מתבוננת בו, רואה כל תנועה שהוא עושה, מודעת למהלכיו. השומרת המושלמת.
שבוע עבר מאז החגיגות, וכשחזרה לחדרה, הוא ישב מחוסר אונים, בודד בתוך הבדולח. היא התיישבה על מיטתה, פולטת עוד אנחת עייפות מיום עמוס בפעולה. הוא היה סקרן, ותהה בקול "מה עשית עם חפציי?" גם בפעם הקודמת שנלכד איבד אותם. למעשה הוא ערך חתיכת מסע עם שחרורו, ותהה עד כמה מסעו יהיה מפרך. "לא ראיתי אותם פה."
"נתתי את אבן החלומות ליחידי שאני יודעת שמעריך אבנים יקרות, מלך-אל-הננסים. את החול נתתי לקוסם שלי, למטרות מחקר. בנוגע לקסדתך, הענקתי אותה לאברדו, זיכרון על היום בו הוא היה הפיכח ביותר בין כולנו."
"הגיוני," הנהן, והתבונן בה משעינה את שרביטה על השידה. "את בוודאי גאה על ניצחונך."
"לא ניצחוני," חצי-חייכה. "ניצחונה של דורות'י. היא זאת שהביסה אותך, והצילה אותי."
"נכון," הרהר בכך לרגע. "את לא תוהה כיצד אני מרגיש?" שאל, והיא נדה בראשה. "אני יודעת איך אתה מרגיש. אתה בהחלט לא מושפל, אבל אתה נואש. אני מצטערת, הייתי משחררת אותך לו הייתי יכולה לבטוח בך, אך זה בלתי נמנע. אל תדאג; יש צוות שלם של קוסמים נבחרים שיעשו הכל כדי למצוא דרך להחזיר אותך הביתה."
"אין דרך כזו. הקדשתי אלף שנים כדי לנסות למצוא אחת. השלמתי עם העובדה שזהו ביתי החדש."
"זה קצת עגמומי," השיבה, וקמה. המלכה ניגשה אל שולחן האיפור, והברישה את שיערה. "הצלחת לעבור מפה בדרך אחת, חייבת להיות דרך נוספת."
"ייתכן," ענה, מתבונן בדמותה המרוחקת והמעוותת מבעד לכלאו האליפטי. "אחותי יכולה לעבור לעולם הזה. כששאלתי אותה כיצד היא עשתה זאת, היא ענתה שזאת משימתי שלי, ולא שלה."
"היא לא נשמעת כמו אחות תומכת במיוחד."
"היא נפלאה," השיב, "והייתה אמירה מאוד עמוקה בדבריה. אולי התכוונה שבעייתי אינה תלויה במה שמעבר למעטה. מאז שנלכדתי כאן, יצא לי להרהר בדבריה רבות. ייתכן שהבעיה היא בי." מאחר וראה שלא ענתה, המשיך "משהו שהוא תלוי בי. השינוי צריך להגיע ממני."
"כן, הבנתי," ענתה כבדרך אגב. "על מה חשבת? יש דרך להחזיר אותך?"
"אני עדיין לא בטוח. עליי להמשיך לחשוב על כך."
לאחר שעבר דיי זמן, עוצמה תלתה בארונה את שרביטה, כיבתה את מנורות הנפט, וצללה היישר אל מיטתה הרכה. "לילה טוב, מורפיוס."
"לילה טוב, הוד מעלתך." לאחר שעצמה את עיניה, הוא רק היה כמהה לדעת מה עובר בראשה. אך אין זה משנה: הוא לא יכול. הוא לכוד בתוך עולם קטן משלו, בעוד שהעולם הגדול יותר מסתובב על צירו.

היה זה אישון ליל, מורפיוס היה בטוח. היה קשה לראות את הירח משידתה של עוצמה, במיוחד עם הגשם הנוטף והרעמים, אך הוא היה בטוח בכך. משום שאינו מסוגל לישון, הלילות הפכו עבורו למשעממים למדיי. אם כי לא משעממים מספיק: מחשבותיו היוו לו את עיקר החברה לה היה זקוק כדי להנעים את זמנו. הוא חשב על הדרך בה נכשל, ותהה עד כמה דבריה של דורות'י היו נכונים. על כך שניבא את הזמן לא מספיק רחוק. שהוא ראה את עצמו מנצח, וחשב שזוהי תהייה התמונה האחרונה. הוא באמת לא הסתכל מעבר לכך, משום שחישוביו הרבים של כל הגורמים הביאו לאותה התוצאה. לכאורה לא היה צורך להסתכל מעבר לעתיד בו כל ארץ עוץ בחלומותיה.
הוא גם הרהר בדבריה של אחותו, בכך שזוהי משימתו האמתית בעולם הזה: למצוא את הדרך חזרה. משימה בלתי אפשרית; הוא ניסה כל כך הרבה דרכים, ואף נעזר בלוּרְלָיין וכּוֹשֶר וְחָסִיס, שהגיעו לעולם הזה בדיוק כמותו. 'ייתכן שטעיתי? ייתכן שהם טעו, וישנה דרך שלא למדנו אודותיה?' או שאחותו פשוט החליטה לאמץ חוש הומור שחור למדיי, רק כדי לראות אותו מתחבט יתר-על-המידה במחשבה חסרת משקל או חשיבות. ואם זאת הייתה משימתה האמתית: היא הצליחה. הוא בהחלט התחבט בה. לא היה לו דבר יותר טוב לעשות מאשר להתבונן במלכת ארץ עוץ ישנה, ולחשוב על היכן טעה.

ברק אדיר שטף את החדר באור לבן, ושלוש שניות אחר-כך, רעם אדיר הרעים בעמימות מבעד לבדולח. הטיפוס האחרון עליו חשב הופיע כאן: אחותו. לבושה כנערה גותית צעירה, לבנת עור, בעלת שיער פרוע ואיפור עין מצרית, עונדת שרשרת-אנך על צווארה. "היי אח קטן," היא ניגשה אל השולחן, וניסתה להרים את הכדור. "זה… תקוע…" היא ניסתה בכל מעודה, ומורפיוס נד בראשו.
"רק עוצמה יכולה להרים אותו."
"מעצבן," היא עזבה. "אז מה שלומך, חלום? איך עבר השבוע מאז הפעם האחרונה שדיברנו? עדיין חושב שהעולם הזה צריך להשתנות בשבילך?"
"המשכתי בתכניותיי, ובצער רב נכשלתי. ככל הנראה הגאווה שלי עיוורה אותי, תרתי משמע."
"אני רואה," היא תופפה על הכדור. "זאת ישנה חזק," הצביעה על עוצמה. "היא לא שומעת אותי," צחקה.
הוא הנהן. "מעניין."
"אני בטוחה שהיית גאה בדניאל. הוא עובד כל-כך יפה. הוא ממש ממשיך אותך במלוא מובן המילה. אפילו אימץ משפטים שלך, התנהגות כמו שלך. כולם רואים בו באמת בתור אספקט של ממש."
"אני כבר גאה בו."
"אתה בטח מרגיש בודד פה."
"התרגלתי," השיב. "ובניגוד לפעם קודמת, אני בספק אם מישהו ישחרר אותי. בפעם הקודמת הופקרתי לחלוטין; כאן ילדה אל-מותית בעלת כוחות קסם משגיחה עליי."
"כן, זה נכון. עוצמה, לא?"
"מעניין. בניסיוני להחליש את כל יריביי, הם דווקא התחזקו פי כמה וכמה. עוצמה עברה מסע רוחני מרתק, ובו היא למדה את האמת על משפחתה, על אמה, והצליחה להביא שלום לעולם דיי קר."
"באמת מעניין," השיבה, "אתה מבין שהשאלה היא לא האם עוצמה נאבקה בך, אלא אתה בה? אתה מבין את זה, נכון? התנהגת באנוכיות, בעוד שהיא התנהגה באצילות."
זה השתיק אותו. הוא לא חשב על כך כלל. "את חושבת שאם לא הייתי מתנהג באנוכיות, לא הייתי כאן עכשיו? אבל הדברים שראיתי בחול-"
"יצא לך פעם להתבונן במדבר?"
"יותר מפעם אחת."
"המדבר הפכפך, הוא משתנה ללא הרף. אף דיונה לא עומדת על תילה; מבני ענק יכולים להיקבר תחת מעטה החול, ולמחרת להתגלות. אף מקום אינו נראה אותו הדבר. אני חושבת שמה שראית הייתה תופעה שדומה לְפָאטָה מוֹרְגָנָה. מה שראית היה יכול להיות שם, ויכול להיות שלא. אתה גרמת לעתיד להיות שם, ולכן ראית אותו."
הייתה בזה אמת מסוימת. "אבל הכל עבד בצורה מדויקת…"
"זה מוכיח לך כמה טוב אתה במה שאתה עושה!" ענתה בחיוך, וקרבה את פניה לכלאו הכדורי. "אבל אתה חייב לחזור כבר. אלף שנים עברו, אפילו יותר. אתה חייב למצוא את הדרך חזרה, אח קטן."
"אני רוצה, אבל אני לא מצליח. למה אני לא מצליח? עזרי לי, בבקשה!"
"אני לא יכולה, וגם לו הייתי רוצה, זה בלתי אפשרי." היא משכה את שיערה בכוח. "כל אחד מאיתנו, האֶינְקֶצִים, עובר הנה אחרת. הדרך שבה אני עוברת שונה משלך. אתה חייב למצוא אותה!"
"אני ניסיתי. זה לא קיים."
"זה חייב להיות קיים. אתה חייב לנסות. חייבים אותך בבית."
"אמרת שאני אנוכי. את חושבת שאולי אם אתנהג באצילות, אני אמצא את הפתרון?"
"שווה בדיקה. אבל אתה זה שחייב למצוא אותה. אתה יכול לעשות את זה," היא ליטפה כדור הבדולח. "אני מאמינה בך. עשית ועברת כל כך הרבה. אין דבר שלא תוכל להשיג."
"דברייך מחממים אותי. תודה."
"אני חייבת לחזור. להתראות, חלום."
"להתראות, מוות," נפרד מאחותו, וכאשר הברק הכה בשנית: דמותה נגוזה לחלוטין.

עוצמה התעוררה יחסית מאוחר. היא התביישה מכך שמלך החלומות מביט בה במערומיה, ולכן לפני שפשטה את הנַמְנֶמֶת היא כסתה את הכדור במטפחת. ככל הנראה היא חיפשה דבר-מה שלא הצליחה למצוא, והזמן המתקתק לא בדיוק הרגיע את רוחה. "החזייה שלך לא בארון, הוד מעלתך. מסיבה שלא הייתה לי ברורה, השארת אותה במגירה."
"אתה יכול לראות דרך זה?! זה מה שעשית אתמול?!" נלחצה.
"לא, עד עכשיו אני מסוגל לראות מהשידה את הגומי שלה מבצבץ החוצה."
היא הרגישה מטופשת, ומיהרה להתלבש. לאחר שלבשה אותה, התבוננה בו מקרוב. "ולמה שתנסה להיות נחמד היום?" שאלה. "מה קרה?"
"אני לא מנסה להיות נחמד. אני מנסה לעזור. אני חושב שזה אולי קשור לבעיה שלי."
"אתה חושב?" היא צחקה, וענדה את כתרה המפורסם. לאחר מכן הרימה את שרביטה החדש. "ומה גרם לך לחשוב על זה?"
"כל אחד מבני משפחתי מסוגל לעבור הנה, אך הוא צריך לעשות זאת בדרכו שלו. אחותי הציעה שאולי על-ידי ניסיון לדכא את אנוכיותי לטובת אצילותי, אני אוכל למצוא את הדרך שלי."
"עמוק," היא הניפה בשרביט כמה פעמים, בהתלהבות. "אתה יודע, אם משעמם לך כאן בלילה, אני מוכנה למצוא דרך לתת לך תעסוקה."
"אין צורך בינתיים." היא עמדה לצאת מהחדר, והתבוננה בו. "אתה בטוח? אפילו לא עכשיו? לא לקרוא למישהו שיישב איתך? סר טיקטוק דיי משועמם, הוא ישמח לארח לך חברה."
"לא," התעקש, "אבל תודה על ההצעה. רק הייתי רוצה לשאול אותך שאלה אחרונה, לפני שתצאי, הוד מעלתך: איך ישנת הלילה?"
היא חייכה. "מדהים. חלמתי שאני עפה מעל האוקיינוס הנונסטי, וכל פיות המים, שדוני המים והימאים מנופפים לי לשלום. אחר כך אמי אספה אותי, ולקחה אותי הביתה, וסיפרתי לה על הטיסה."
"נשמע מאוד מהנה ונחמד."
"תודה," היא התבוננה בו בחשד. "אם אתה רוצה טיפ ממני, מורפיוס, אל תאמץ את ההרגלים האלו מהר מדיי. תן להם קצת לשקוע. שינויים שמתחילים מהר נגמרים מהר. אני חושבת שאם אתה צריך למצוא את הדרך שלך, זה צריך לקחת את הזמן המתאים. אם אתה מרגיש שזה מהיר מדיי, קח את הזמן; אם אתה מרגיש שזה איטי מדיי, כדאי להזדרז."
"יש אמת בדברייך," הוא הסכים. "הוד מעלתך, אין צורך לקרוא לי מורפיוס. כך קוראים לי אחיי והאלים שאינם בדיוק מחבבים אותי. אעדיף אם תקראי לי… חלום."
"בסדר גמור, חלום. להתראות!" היא סגרה את הדלת, ושוב הוא נותר לבדו בחדר, שוקע במחשבותיו. אולי בכל זאת ישנה דרך עבורו לחזור הביתה. אולי הוא לא יהיה לכוד כאן לנצח. אולי הוא לא צריך לשנות את העולם… ויהיה מספיק רק בלשנות את עצמו.