ליפול, עד הסוף.

הוא החזיק בה. כאילו היא האור היחיד בחייו, האור היחיד בכל החשכה העמוקה שאליה הם נופלים במהירות אדירה, נפילה שמתמשכת עד אין שיעור. עיניו היו עצומות בחוזקה, וכל מה ששמע היה את פעימות ליבה המהירות של חברתו האהובה, שמתחילת דרכו ליוותה אותו והייתה שם בשבילו. הוא לא יכל לעזוב אותה באותו סף הצוק, כיצד יעזוב אותה? את חברתו הטובה ביותר, שתמיד חייכה כשהוא לא הצליח? הוא חייך כאשר הרגיש את תחושת הנפילה העמוקה, לא אכפת לו שבקרוב הם ייפלו למקום הכי נורא על פני האדמות – הטרטרוס מלאת המפלצות הכי איומות שהעולם היווני אי פעם ידע. הוא הרגיש את ריחה המוכר העולה באפו, והחל להישאב לתוך הזיכרונות הישנים שלהם ביחד, הרגע בו נפגשו לראשונה במחנה החצויים, המסעות שעברו ביחד, מגניבת הברק עד לקרב נגד קרונוס. את הרגשות שחשו ביחד, את השמחה, העצב והגעגועים כאשר היה חי במחנה הרומי וחיפש אחריה. כל מסעותיו היו קשורים בה, הוא עבר הכל איתה. ולמרות הפחד שהחל להתגנב לראשו, הוא המשיך לחייך בנעימות.
"כל עוד אנחנו ביחד." לחש בקול חרישי ופקח את עיניו, מוצא את עצמו מביט בעיניה האפורות כסערה, מלאות באהבה ותמיכה, כאילו לוחשות את הכינוי אשר המציאה לו, 'מוח אצה'. חיוך נראה על שפתיה, חיוכה האיר בו תקווה עמוקה שלא תעלם. הם התעלמו מכל הצרחות שהחלו להתחזק באוזניהם, והתמקדו רק אחד בשני.
"כל עוד, אנחנו ביחד." חזרה על דבריו, ותפסה בראשו, שפתיהם נפגשו, והחיוך לא מש מפניהם. הוא נישק אותו בלהט, מעביר אליה את כל הרגשות שחש מהפעם הראשונה שהם נפגשו. הם ידעו, שלמרות שיכולה להיות זו נשיקתם האחרונה, הם יעמדו בזה. עד הסוף, ביחד.