כשסאיקי נכנס לעולם הקוסמים :פרק 2

“אתה לא מהאזור נכון? נפלט משפט זה מפיו של טום. סאיקי סימן לו לא עם הראש והתכונן ללכת משם במהרה לפני שיפתח הזקן בשיחה כשהוא המשיך לדבר. :

”האם אתה במקרה מיפן, בחור צעיר?” שאל טום.

“כן" ענה לו סאיקי. מבין כי פספס את ההזדמנות לעזוב

אם כך מה מעשיך במקום כה רחוק משם? אתה לא נראה כמשהו מעל גיל תיכון… אבל זה לא היתכן…..אבל. …האם אתה תלך בראשון בספטמבר לבית הספר הוגוורטס.?,
“מזה הפינוח הזה, הוא קורא מחשבות?”
“כן" ענה לו סאיקי. באתי לקנות את הציון הדרוש לתחילת שנת הלימודים.” אמר. “הווו, אז אתה המקרה המיוחד שכולם מדברים עליו" אמר טום. “מה?!” קוסואו הזדקף במהירות. “מה לא ידעת? אתה הרכילות האחרונה של הנביא היומי" טום הסתובב עם הגב אליו והתחיל למזוג שתיה לשני קוסמים שהזמינו. סאיקי היה מופתע מהעובדה שהתפרסם ללא ידיעתו עוד לפני תחילת שנת הלימודים. היתה לו תחושה מוזרה בקשר לזה. טום הלך נעלם לו בין הלוקוחות והשאיר את סאיקי לחשוב. נשמע קול של דלת נפתחת ודרכה נכנס אדם שמנוני בעל שיער שחור וגלימה שחורה ביותר. האיש שנכנס חיפש בעינייו אחר משהו. "אז זה מי שהיתי אמור לפגוש" חשב סאיקי. הוא הרים את ידו ונופף לבן אדם שנכנס. עינייו של סוורוס סנייפ (לאחר בדיקה קצרה במחשבותיו) התכווצו במהרה ברגע שהבין שקוסואו אותת לו, והוא התקרב והתיישב לידו, מביט בו במבט חלול וחסר הבעה. קוסואו שם לב שהוא לא מצליח לקרוא את מחשבותיו של האיש שתיישב מולו. הוא ניסה להיכנס לראשו אך זה צלא עבד והוא החליט לוותר.
“הערכתי את הקוסמים באופן שגוי, אולי הם חזקים יותר ממה שהם נראים.”
האיש השמנוני היביט בו לשניה נוספת במבט חוקר:
אז, את הוא סאיקי קוסואו?”. סאיקי הנהן. "ומשרד הקסמים באמת לא הבחין בך עד עכשיו?” סאיקי הנהן . הוא רצה כבר לעשות משהו. “אם כך אין לנו מה לעשות פה, בוא נלך" אמר האיש שקרא לעצמו סנייפ והלך משם מסמן לסאיקי לבוא אחריו. הם היגיעו לפינה צדדית ובלתי מורגשת כמעט וסאיקי ראה איך ססנייפ מעביר את מה שהוא כינה "שרביטו?” על הקיר. לפתע הקיר התקפל לתוך עצמו וחשף פתח למקום אחר. סאיקי היביט בזה במבט אדיש, אחרי הכל הוא כבר ראה דברים מדהימים הרבה יותר מזה. הם נכנסו לרחוב סוען מלא בחנויות ואנשים מכל הכיוונים. סאיקי החליט לשים את טבעתו היחודית ולהשתיק את רקולות הרקע הסובבים אותו מכל עבר. הוא חיפש בתוך כיסיו אך לא מצא את הטבעת. הוא הפך את כל שרוול וכיס אפשרי שהטבעת היתה יכולה ליהיות בו. אך היא לא היתה בשום מקום. “מה העיניין סאיקי? למה אתה כל כך מתעכב". קוסואו היביט בסנייפ והרגיע את עצמו-זהו עולם הקוסמים זה רגיל לעשות דברים כאלה. הוא סימן לו לחכות שניה והתעתק משם לתוך חדרו ביפן. "עכשיו איפה הטבעת יכולה ליהיות" הוא סקר את כל חדרו אך היא לא היתה שם. הוא ירד לקומה הראשונה, תוהה אם אימו תדע היכן הטבעת. היה לו רק כמה שניות עד שקלט את הקולות שבתוך הבית מעבר לקיר. אלה היו קולות חבריו. הוא הקשיב לשיחה ושמע את חבריו שואלים את הוריו לאן הלך ואת אימו המסבירה להם כי הוא הלך לפנימייה. הוא חייך בשקט והתגנב למטבח, שם ראה את הטבעת עם פתק כתוב מאימו המסביר כי שכח אותה ולכן שמה את הטבעת במטבח. הוא לקח את הטבעת, והשתגר במהירות לצד סוורוס סנייפ שקפץ בבהלה. “איך ומאיפה אתה יודע להתעתק?” שאל אותו קול רגוע יחסית, אך סאיקי ידע שמוסתר מאחורי הקול הזה גם חרדה גבוהה. הוא ענד את הטבעת אשר לקח “כפי כבר הסברתי לדמבלדור” הוא סידר את מגבילי הכח שלו “אני לא קוסם כמוכם. אני מדיום מחשבתי או נפשי, איך שתעדיף לקרוא לזה ואני מסוגל לבצע בקלות מספר דברים שאתם לא יכולים לעשות ללא “השרביטים” שלכם. הוא סיים לסדר את עצמ. "אני לא היתי צריך בגלל ללכת לבית הספר הזה, אילולא דמבלדור הזה היה משכנע את אמא שלי, ששכנעה אותי."
סאיקי התקדם ובעט באבן מבלי לשים לב "אז אם כל הכבוד לכם. ישנם די הרבה דברים שאני מסוגל לעשות ללא שרביט או משהו כזה. כמו לדוגמא התעתקות." סאיקי נעצר והסתובב לסנייפ "דרך אגב, לא באת בשביל להביא לי את המכתב שבכיסך?" סנייפ הזעיף פנים ונתן לסאיקי את המעטפה. הוא הביט מבט אחרון בילד בחריג בעל השיער הורוד והמשקפיים הירוקים והלך משם