"כל הקטע הוא שהם רוצים שנמות מרעב, זה כל המשחק." – פרק 1

פרק 1 – "זה הסוף שלי."

"רייצ'ל. רייצ'ל. רייצ'ל, תתעוררי! רייצ'ל." אני שומעת את קולה של אמי, ומרגישה את ידיה מנענעות את גופי במטרה להעיר אותי. אני פוקחת את עיניי, מביטה סביבי, שמחה שחלומי לא התגשם לבסוף, והוא היה רק חלום. לא באמת נבחרתי להשתתף השנה במשחקי הרעב, זה היה רק חלום. זה אמנם לא היה טקס האסיף הראשון שעמדתי להשתתף בו, אך השנה הייתי חתומה על יותר מעשרים אסימונים, כך שהסיכוי שאבחר היה גדול בהרבה מבשנים הקודמות. "את צריכה להתארגן, כבר מאוחר. הטקס מתחיל בעוד שעה ורבע." אומרת אמי, מביטה בי בעת שאני קמה מהמזרן ונעמדת. אני מהנהנת מעט, בזמן שאני יורדת במדרגות הרעועות של ביתנו שנמצא ב"תפר". במטבח אני כבר רואה את ג'יין וקליירי, אחיותיי, שהיו התאומות הצעירות במשפחה, הן היו בסך הכל בנות 12, וזה היה טקס האסיף הראשון שלהן. לידן אני רואה את אחי, לוק בן ה-14, בוהה בצלחת, וחושב, כנראה על האסיף, על הפחד הכי גדול של כל התושבים בפאנם, מלבד אלה שמתגוררים בקפיטול. אני מתיישבת לצידו, לוקחת את צלחתי ונועצת את המזלג שלי בחתיכת הארנבת שאמי קנתה מהקצב במיוחד בשביל הבוקר הזה, בוקר יום האסיף. אני מבחינה בפניו העצובות והקודרות של לוק מביטות בי, ולא מצליחה להגיד שום דבר מלבד "יהיה בסדר." על אף שזה יכול להיות ממש לא נכון. הוא מבין שלא באמת בטוח שכך יהיה, ואני אומרת זאת בכדי להרגיע את אחיותיי. לאחר שארבעתנו מסיימים לאכול את הארנבת, אנו חוזרים כל אחד לחדרו, ומוצאים על המיטה בגדים נקיים ויפהפיים. אני מתלבשת במהירות בשמלת המשי התכולה והדקיקה שלי, ויורדת שוב לכיוון דלת היציאה מהבית. אמא ואבא כבר מחכים לנו בפתח הבית, על פניהם ארשת של עצב וחרדה. השנה כל ילדיהם משתתפים באסיף, מה יכול להיות יותר גרוע מזה? למען האמת… יכול להיות יותר גרוע מזה, אך העדפתי לא לחשוב על זה. כשכולם כבר מוכנים, אנו יוצאים לכיוון הכיכר. פניהם של לוק, ג'יין וקליירי נפולות, ומצב רוחם איום ונורא. "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר. יש כל כך הרבה מועמדים אחרים, אין סיכוי שדווקא אנחנו ניבחר." אני אומרת בניסיון נוסף לעודד אותם, אך לא מצליחה. כולנו יודעים שמחוז 12 לא כל כך גדול כמו מחוזות אחרים, ולכן הטענה שלי לא כל כך נכונה. אנחנו צועדים בשתיקה לכיוון הכיכר, לא מביטים זה בזה, פנינו נפולות לרצפה. אחריי צעידה של כעשר דקות, אנחנו מתייצבים בתור ללקיחת דגימות הדם. אני מתייצבת ראשונה, מאחוריי לוק, אחריו ג'יין ואחרונה חביבה, קליירי. על אף שג'יין וקליירי היו תאומות, ג'יין הייתה מתנהגת כמו הבוגרת. קליירי הייתה בוכה במקרים כאלה של לחץ, עצב וסכנה, וכמובן שגם היום, ברגע שהגענו לכיכר, היא החלה לבכות. אני מנסה להרגיעה, אך לא מצליחה, ומגיע כבר הזמן שכל אחד ילך למתחם של קבוצת הגיל שלו. אני נפרדת מכולם בחיבוק חזק, מחזיקה בכוח את הדמעות בתוכי. אני לא רוצה להתחיל לבכות עכשיו, ולגרום להוריי עוד יותר עצב, ולאחיי עוד יותר דאגה. אני מתרחקת מכולם לאט, נדחפת בין ההמון ומגיעה לבסוף למתחם של גיל 16. אני רואה שם המון נערים ונערות, כולם בגילי, בוכים ומתייפחים, רק בודדים נשארים חזקים ואדישים, לפחות מבחוץ, כמוני. ואז אני רואה אותה, אפי טרינקט, לבושה בשמלת עור כתומה, שאליה מתלווים גרביון דקיק, זוג נעלי עקב כתומות, איפור בגווני כתום, וכמובן, איך אפשר שלא, פאה נפוחה, מתולתלת, קצרה וכתומה. לעיתים חשבתי שהיא ממש דומה לליצנית בקרקס. פניה לא הביעו אפילו לא מעט עצב, וחיוכה הגדול משום מה רק גורם לי להרגיש יותר גרוע. "שלום לכולכם, וברוכים הבאים לטקס האסיף לבחירת המועמדים למשחקי הרעב ה-76!" היא קוראת בקול גדול ועליז. אני מגלגלת את עיניי, מעמידה פנים שזה לא מפחיד אותי, אפילו לא קצת, למרות שזה ממש לא ככה. "בולשיט." אני ממלמלת לעצמי. "נתחיל בצפייה בסרטון קצר לכבוד המשחקים." היא אומרת ומפנה את הבמה. מסך ענק נפתח, ועליו מוקרן הסרטון שמציגים בכל שנה בטקס האסיף. אני כבר זוכרת את כל הסרטון בעל פה מהשנים הקודמות, ולכן אני לא נותנת לזה יותר מידיי תשומת לב. לאחר שהסרטון מסתיים, אפי שוב עולה לבמה, על פנייה עדיין מרוח אותו חיוך טיפשי וילדותי. "וכעת, הגיע הזמן לבחור את המועמדים שיזכו להשתתף השנה במשחקים!" היא קוראת. "יזכו. ממש." אני שוב ממלמלת לעצמי, ואז היא ממשיכה, "קודם כל נבחר את הנער." היא אומרת ומכניסה את ידה לכלי השקוף המלא בפתקים קטנים ועליהם שמותיהם של כל הנערים מגיל 12 עד 18 שחיים במחוז 12. היא מערבבת את כל הפתקים ומוציאה לבסוף פתק אחד. "הנער שישתתף בעונה ה-76 של משחקי הרעב הוא… קאלום ג'ורדן!" היא קוראת בקול חגיגי. אני מביטה בנער בן ה-17 שעולה על הבמה, ומקשיבה לצווחות הנוראות העולות מן הקהל, ובטוחה שזו המשפחה שלו. אני מביטה בו, נער שמעולם לא התייחסתי אליו ממש, שפגשתי רק בכירה מידיי פעם, שאפילו לא ידעתי את שמו. פניו מביעות עצב רב וייסורים, אך הוא מנסה להסתיר את זה כמה שרק אפשר, כדי שייצור לעצמו רושם ראשוני גברי וקשוח. אפי מביטה בו לרגע, ואז חוזרת אל הכלי השני, עם שמותיהן של הנערות. "ועכשיו נבחר את הנערה." היא אומרת ומוציאה מהכלי פתק. "הנערה שתשתתף בעונה ה-76 של משחקי הרעב היא… רייצ'ל דוט!" היא קוראת, ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף, אך עוצרת את עצמי. "זה הסוף שלי." אני לוחשת, וצועדת לכיוון הבמה, מלווה בצווחותיהן של משפחתי ושל חברותיי מבית הספר. לאט לאט אני מגיעה לבמה, מעלה על פניי הבעה רצינית וקשוחה, ומנסה להדחיק הצידה את העצב והפחד. כשאני מגיעה לבמה ונעמדת, אני מבחינה בקליירי בוכה ובג'יין שמנסה להרגיע אותה. אני מרגישה נורא, אך מסתירה זאת. אפי מסמנת לי להתקרב לקאלום, ואני עושה זאת בציות, משום שאין לי ברירה. קטניס ופיטה, המדריכים החדשים השנה, נועצים בנו מבטים עצובים, ואני בטוחה שהם מרחמים עלינו. ראיתי אותם הרבה במשחקים, הרי הם השתתפו בשתי עונות, ואני יודעת שהם יעשו הכל כדי שננצח ונחזור הביתה בשלום, על אף שאני כמעט בטוחה שאני לפחות לא אחזור. הדבר היחידי שריגש אותי מעט בקשר להשתתפות שלי במשחקים היה שאזכה לפגוש אותם. קאלום מושיט לי את ידו, ואני משלבת את בה את שלי, זה היה אחד המנהגים שהיו מקיימים באסיף. "משחקי רעב מוצלחים, ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" אפי קוראת, ואז הדלתות מאחורינו נפתחות, וחמשתנו צועדים לתוך היכל הצדק.