כל החבר'ה הצעירים #7

הקונדסאים

רביעי, חמישה־עשר בספטמבר, 1971

בבוקר שלאחר מכן, בקושי הצליחו סיריוס וג'יימס להכיל את התלהבותם, וזרזו את חבריהם למטה לארוחת הבוקר לפני כל שאר הגריפינדורים. הם היו התלמידים הראשונים שהגיעו לאולם הגדול, מלבד כמה תלמידי רייבנקלו בודדים, שהיו רכונים מעל ספרי חזרה למבחני הכשיפומטרי שלהם עם ספלים ענקיים של קפה שחור.
"מושלם," קרן סיריוס כשראה את הספסלים הריקים, "מושבים בשורה הראשונה!"
"מתערב שאף־אחד לא יגיע עוד שעות." נאנק פיטר, חצי־ישן, ראשו נתמך במרפקיו.
"היי, תתעודד," מזג ג'יימס לכולם ספלי תה גדולים, "לא רוצה לראות את פירות עמלֵנו?"
"לא בשש בבוקר." ענה פיטר, לוגם את התה שלו ברעש.
סיריוס נרתע מהצליל ודחף צלחת לכוונו.
"קח קצת טוסט ותפסיק ליילל."
רמוס לקח גם הוא טוסט, וחתך אותו לארבע חתיכות. הוא מרח ריבת תפוזים על רבע אחד, ריבת תותים על אחר, חמאה על השלישי ושוקולד על האחרון. הוא התעלם מהמבט המשועשע שקיבל מסיריוס. לרמוס מעולם לא היה מבחר רב כל־כך, והוא היה נחוש להפיק את המיטב מכל ארוחה.

למזלם, לא היה עליהם לחכות זמן רב לפני שהתלמידים האחרים החלו לקלוח לאולם לארוחת הבוקר. הסלית'רינים הראשונים הגיעו בדיוק כשרמוס עמד לסיים את הטוסט שלו. שלושה בנים ושתי בנות, תלמידי השנה השלישית. הם הלכו ישירות לשולחנם, לא באמת מודעים לארבעת תלמידי גריפינדור שצפו בהם בשבע עיניים. במשך כמה רגעים נראה היה כאילו דבר לא השתנה. סיריוס נאנח באכזבה. אבל אז, הגבוה מביניהם נע מעט בכיסאו, משפשף את זרועו. השני נראה כמחפש משהו בכיסו, אך ממקומו של רמוס זה היה ברור שהוא מגרד ברגלו בטירוף. השלישי השתמש בשרביטו ללא הפסק על־מנת לגרד באחורי אוזנו.
"זה עבד!" לחש ג'יימס, חסר נשימה מהתרגשות. אפילו פיטר נראה מעודד עכשיו.
כשעוד ועוד סלית'רינים השתרכו פנימה לאיטם, בעייתם נעשתה ברורה יותר ומצחיקה יותר. עד השעה שבע, שולחן סלית'רין היה מלא בבנים מתפתלים, מתעוותים ומתגרדים, ובנות מזועזעות. אמיקוס קארו, תלמיד שנה שישית חסון, תלש לבסוף את גלימתו, את עליונית בית־הספר ואפילו את עניבתו על־מנת לשרוט בחזהו – שרמוס ראה כי כבר היה אדום. הוא כמעט הצטער בשבילם.

אבל אז נכנס סנייפ. בין אם במזל טהור, ובין אם בשל קארמה, נראה היה שסוורוס הגיב באופן רע במיוחד לפקעות הוורדים. הוא הילך פנימה בראש כפוף, שיערו נופל על פניו, אך אפו עדיין נראה והיה בבירור אדום.
"חי זקנו של מרלין!" התנשם סיריוס, צוחק כל־כך חזק שהיה צריך להחזיק בבטנו. "תגידו לי שתפסנו את הפנים שלו!"
"היי, סברמאוס!^[1]" צעק ג'יימס פתאום, על־מנת לתפוס את תשומת לבו של הנער האחר.
סוורוס הפנה את מבטו. השיער שהסתיר קודם לכן את פניו, חשף עכשיו את מחציתן השמאלית. צד זה – כוסה בפריחה בצבע אדום עז, מרקתו כל הדרך אל צווארו, נעלם תחת מדיו. עינו השמאלית הייתה גם היא אדומה, העפעף נפוח ומגורה.
"נראה טוב!" צהל סיריוס, וארבעת הבנים החלו לצחקק בזמן שסנייפ יצא מהחדר בכעס.

עד שנגמרה ארוחת הבוקר, בכל רחבי הטירה רחשו שמועות על מה בדיוק קרה לכל הבנים מסלית'רין. סיריוס וג'יימס נראו כאילו קיבלו את כל מתנות חג המולד שלהם בבת־אחת. אפילו פיטר התעודד בצורה ניכרת, מזכיר להם שהיה זה הוא ששמר על גבם, אחרי הכל, ובכך איפשר את ההרפתקה כולה.
"כן, אבל כל הרעיון היה של לופין," החזיר סיריוס, טופח על גבו של רמוס בלבביות. "כיצד נחגוג, אה? טאקי מתפוצץ? פשיטה על המטבחים?"
רמוס ניער את סיריוס מעליו, מחייך בנימוס.
"טוב, מה שלא תעשו, תעשו את זה בלעדיי," ענה, "יש לי ריתוק כפול."
"מסלגהורן?"
"כן, ומקגונגל. ופליטוויק, אבל זה מחר. ואז הריתוק מתורת הצמחים בסוף השבוע."
"מה לעזאזל, אחי," זעף ג'יימס, "אתה רוצה לשבור שיא או משהו?"
רמוס משך בכתפיו. הוא תמיד הוענש בסנט־אדמונד – כמו גם כל שאר הבנים. ריתוק לא הפריע לו. למרות שטאקי מתפוצץ דווקא נשמע לו מאוד כיף.
"אולי כדאי שתתחיל לעשות את שיעורי הבית?" אמר סיריוס בעדינות. רמוס גלגל את עיניו, מתרומם מהכיסא.
"יאללה," הוא אמר, "יש 'התגוננות מפני כוחות האופל', חשבתי שאתם מתים על זה."

***

מאוחר יותר באותו היום, כשרמוס היה בדרכו לריתוק עם סלגהורן, הוא נתקל בלילי אוונס. הוא היה שמח ביותר להמשיך ללכת, אך היא חייכה אליו והחלה לצעוד לצידו.
"היי־היי רמוס,"
"היי."
"אתה בדרך למרתפים?"
הוא הנהן.
"גם אני. אני צריכה למסור לסלגהורן שסוורוס לא יוכל להגיע לריתוק שלו."
"אה, נכון."
"שמעת מה קרה לסלית'רינים?"
"כן." כולם כבר שמעו. היה זה הנושא היחיד שדובר עליו במשך כל היום, אפילו בעת השיעורים. למזלם, לאיש לא היה עוד אפילו רמז קלוש לגבי מי שיכול היה לעשות את זה. זה היה רעיון טוב, להתקיף את כל הבית יחד. מי יצליח לנחש מי היה המטרה?
"משוגע, לא?" המשיכה לילי," סוו המסכן היה אלרגי למה שלא השתמשו בו. מדאם פומפרי נתנה לו שיקוי שינה בזמן שהנפיחות יורדת."
רמוס גיחך בלי לחשוב. הוא הביט בלילי, שהסתכלה עליו חזרה בעיניים ירוקות נוזפות. היא נענעה את ראשה.
"תראה, אני יודעת שהוא לא היה מאוד נחמד אליך ביום ההוא בשיקויים – או על הרכבת. הוא… הוא קצת סנוב, בסדר?"
רמוס נחר.
"אבל רציתי לבקש סליחה." לחצה לילי, "אני צריכה קצת יותר להעמיד אותו על מקומו; לא לתת לו להתחמק. הוא באמת נחמד כשמכירים אותו."
"אם את אומרת." רמוס הפסיק ללכת. הם היו מחוץ לדלת משרדו של סלגהורן עכשיו.

הדלת הייתה סגורה, וקולות רמים נשמעו מעברה השני.
"הוראס, מי שהם לא היו, הם בטוח מסלית'רין!" הייתה זאת פרופסור מקגונגל. "למי עוד יש את הסיסמה?"
"למה שסלית'ריני יתקוף את ביתו שלו, מינרווה?!" מומחה השיקויים נשמע מתוסכל ביותר.
"אכן, אמרת שהיו אלו רק חדרי הבנים שהושפעו. אולי הייתה זאת אחת הבנות."
"באמת!"
"ובכן, מי עוד? פּיבס? הוא הרי לעולם לא ייכנס לחדרי המועדון. בכל אופן, למרתפים וודאי לא ייכנס, הוא מבועת דַיו מן הברון המגואל."
"עלינו לאסור על כל המוצרים מ'זונקו'."
"לפי דבריה של פופי לא היה זה מוצר מזונקו, אלא פקעות ורדים. מהחממות."
לופין הרגיש צמרמורת במורד גבו. אם הם ידעו את כל זה, האם יצליחו להבין מי עשה זאת?
"פקעות וורדים, אה? חכם ביותר." סלגהורן באמת נשמע מתרשם. מקגונגל נאנחה,
"אני מניחה שעכשיו תרצה להאשים את תלמידי רייבנקלו?"
"פשוט, הלוואי שידעתי מי עשה את זה!" הוא נאנח בכבדות. "אולי האמת עוד תצוץ. אני מניח שזה אכן הגיוני שאחת מבנות סלית'רין עשתה זאת ולא…"
"ולא חבורה של קונדסאים המתגנבים למעמקי המרתפים תחת גלימת הלילה עם מזימות זדוניות?"
רמוס שמע את צחקוקו של סלגהורן בתגובה לדבריה.
"כן, בדיוק."
"כעת, עלי ללכת." אמרה מקגונגל, צעדיה מתקרבים לדלת. "תודיע לי אם העבריין ייתפס, כן?"

הדלת נפתחה. רמוס ולילי פסעו לאחור באשמה. מקגונגל הסתכלה עליהם מטה דרך עדשות משקפיה, "מה עושים שני תלמידי גריפינדור כל־כך רחוק ממגדלם?"
"בבקשה, פרופסור, אני ורמוס רק-"
"אהא!" קטע סלגהורן את מלמולה החושש של לילי, "לופין, נערי. וגברת אוונס! הגעתְ למסור את התנצלותו של סנייפ, הא? אין בכך צורך, נערה יקרה, אין צורך. עם כל ההתרחשויות היום אני חושב שניתן לבטל את ריתוקו של הנער, לבינתיים." הוא התקרב לדלת והסתכל מטה אל רמוס בחומרה, "אך האם זה מובן שלא יהיו עוד מריבות בשיעוריי? או כל שיעור אחר, בעצם, הא?"
"כן, פרופסור." הנהן רמוס ברצינות, מנסה לא להראות מרוצה מדי.
"נהדר." קרן סלגהורן, נועל את הדלת למשרדו, "אז אם תסלחו לי, עלי לערוך כמה חקירות."
רמוס ולילי הגיעו כמעט לסוף המסדרון כשפרופסור מקגונגל קראה פתאום,
"אדון לופין?"
ליבו של רמוס צנח.
"כן, פרופסור מקגונגל?"
"ביטול הריתוק של סלגהורן לא אומר שגם ריתוקך איתי התבטל. בוא עכשיו, נזכה בהתחלה מוקדמת."

***

מקגונגל הכריחה אותו להעתיק משפטים במשך שעה – לא נורא במיוחד, בהתחשב בכך שהיה רגיל למלקות בסנט־אדמונד. העתקה חזרתית לא הפריעה לו; הוא מצא בזה משהו מרגיע.
אני אשלים את כל המשימות שניתנו לי.
אולי יבלע את גאוותו בפעם הבאה ויעתיק את שיעוריו של ג'יימס. או של פיטר, כדי שהדבר לא יהיה חשוד מדי. אך הוא ידע שבשלב מסוים ג'יימס ירצה לדעת מדוע רמוס מעולם לא קרא טקסט שניתן להם. ואם יסביר לו, הוא ידע באותה המידה, שג'יימס וסיריוס ינסו לגרום לו להסביר זאת למקגונגל – שני הבנים האמינו במורי הוגוורטס באמונה שלמה. רמוס, לעומתם, מעולם לא פגש מבוגר שהיה יכול לבטוח בו. היא תשלח אותו חזרה לסנט־אדמונד מיד. למי יעזור קוסם בור ועם הארץ?

כשריתוקו הסתיים, הוא טיפס דרך הדיוקן ולתוך חדר המועדון כדי למצוא את שלושת חבריו מחכים לו. פיטר וג'יימס היו באמצע משחק שחמט רציני למראה (כמובן שהכלים זזו, חשב רמוס לעצמו. פשוט הכול, לעזאזל, חייב לזוז בטירה הזאת.) וסיריוס הקשיב לאחד מתקליטיו דרך זוג אוזניות חדשות לגמרי ויקרות למראה. רמוס היה מת לשמוע יחד איתו, אך עדיין לא אזר מספיק אומץ לבקש.
הוא התיישב לצד סיריוס בשקט. הנער ארוך השיער הוריד את אוזניותיו מיד.
"זה היה מהיר!"
"הייתי צריך לעשות רק אחד בסוף," הסביר רמוס, "סלגהורן ויתר לי, עסוק מדי בלנסות להסדיר את הקטע עם האבקת גירוד^[2]."
סיריוס חייך חיוך רחב, ונשען לאחור על הספה, כשידיו מקופלות מאחורי ראשו.
"הקונדס הזה הוא פשוט מתנה לא נגמרת."
"סנייפ היה אלרגי והכל," אמר רמוס, מגחך, "הילדת גזר הזאת אמרה שהוא היה במרפאה כל היום."
צחוקו של סיריוס התגבר. עיניו נצצו כשצחק; רמוס מעולם לא ראה מישהו מפגין אושר טהור כל־כך. התנהגות שכזו גורמת לך לרצות להחטיף לו – ולהיות חברו בו בזמן.

“איזו ילדת גזר?" הרים ג'יימס בפתאומיות את מבטו.
"שח…" מלמל פיטר.
"אתה יודע, המעצבנת הזאת. אוונס."
"מט!" קרא בתרועת ניצחון.
"אני לא חושב שהיא מעצבנת."
"אוקיי." משך רמוס בכתפיו.
"בוא לא נדבר על בנות." גלגל סיריוס את עיניו, "זה יכול להיות היום החשוב בחיינו! היום הזה, הפכנו לאגדה; ביום זה, חברותנו נצרבה באש אבקת הגירוד!"
"אבל הם לא יודעים שאלו היו אנחנו, נכון?" שאל פיטר בחשש, מסדר את כלי השחמט. רמוס נענע בראשו.
“סלגהורן חושב שזו ילדה מסלית'רין. או חבורה של קונדסאים."
"קונדסאים!" התיישב סיריוס בפתאומיות, "זהו זה! הרימו את כוסיותכם, חברים!"
"אין לנו כוסיות." ענה ג'יימס, משועשע.
"נו, תעמידו פנים." סיריוס נענע בראשו, מעוצבן, "מיום זה והלאה, אנחנו הקונדסאים!"
הוא אמר זאת בנפנוף כה דרמטי, כך שלוּוה רק בדממה המומה. ג'יימס גיחך, פיטר מסתכל עליו להוראות, לא בדיוק בטוח מה מתרחש. רמוס התפקע מצחוק.
“איזה מין שם מפונפן זה?!"

1. השם "סברמאוס", לפי תרגומה של גילי בר־הלל בספרים המקוריים, לא תופס את עניין האף (משיכה, רחרוח) של המקור "Snivellus", ועל כן השם בעברית לא מתקשר כל־כך לעלילה סביבו. באנגלית, היה זה בגלל שאפו של סנייפ האדים בשל פקעות הוורדים.
2. בעברית נכונה, יש לומר "אבקת הגירוד", וכך גם "ילדת הגזר". משלב השפה של רמוס נמוך, ובשל כך טעות הדיבור.