כל החבר'ה הצעירים #6

הנקמה

"אז," פתח ג'יימס בערב יום ראשון, "איך נחזיר להם?"
"נחזיר למי?" שאל פיטר מבלי להרים את ראשו, מחפש דבר־מה בין גיליונות הקלף שמולו.
הם ישבו בחדר המועדון של גריפינדור, מנסים לעשות את שיעורי הבית שנתנה מקגונגל: ארבעה־עשר אינץ' על חוקי היסוד של שינוי צורה. סיריוס וג'יימס כבר סיימו; פיטר כתב לפחות שישה אינצ'ים; ורמוס עדיין לא התחיל.
"לסלית'רינים," סינן ג'יימס, "עמוד בקצב, פיט."
"לא לכל הסלית'רינים," שאל פיטר בדאגה. "רק לסנייפ ומולסיבר, נכון?"
"לכולם." אישר סיריוס. הוא בדיוק הופיע מתחת לשולחן שחלקו, והציג פיסת קלף, "זה מה שחיפשת?"
"תודה!" פיטר תפס אותה בהקלה, "כמעט סיימתי…"

"עשית את זה, לופין?" סיריוס הביט לעברו. רמוס פתח את ספרו, אבל לא עשה יותר מלהסתכל. הוא שקל להסתגר בספרייה ערב אחד ולקרוא כמו שצריך – הוא היה יכול לקרוא אם ממש־ממש התרכז. אבל שעת הכושר לא הופיעה; ובכנות, הוא פשוט לא רצה. מאז שיעור השיקויים ארבעתם הפכו לחברים אמיתיים, ורמוס לא רצה לפספס דבר.
"לא," הוא משך בכתפיו בתגובה לסיריוס. "אין לי כוח."
"תגיד לנו אם אתה צריך עזרה."
"אתה יכול להעתיק את שלי אם תרצה." ג'יימס דחף את עבודתו לעברו השני של השולחן. רמוס דחף אותה חזרה בחריקת שיניים.
"אני בסדר. אני לא מטומטם."
"אף־אחד לא אמר את זה," ענה ג'יימס כלאחר יד. למרות זאת, סיריוס הביט בו. רמוס רצה להכות אותו, אבל השתדל שלא להתפרץ – ג'יימס וסיריוס התגוששו לפעמים, אך מעולם לא ניסו לפגוע זה בזה, כמו שהוא פגע בסנייפ. מכריח את עצמו לבלוע את זעמו, בחר רמוס לשנות את הנושא.

"אנחנו יכולים לשים אבקת גירוד במיטות שלהם." הוא הציע. מישהו עשה לו את זה פעם. הייתה לו פריחה במשך שבוע שלם, ובליל הירח המלא עורו נקרע יותר מבדרך כלל. "או על הבגדים שלהם… אם נצליח להבין מי עושה את הכביסה, בכל אופן."
זו הייתה סוגייה שהטרידה את רמוס – נדמה היה שהכביסה המלוכלכת שלהם פשוט נעלמת, ואז צצה מחדש, נקייה ומקופלת בארונותיהם. הוא מעולם לא תפס מישהו אחר בחדרם, ולא הצליח להבין זאת.
"אני אוהב את זה," ענה ג'יימס, לועס את עט הנוצה שלו, "אבל… למישהו יש בכלל אבקת גירוד?"
שלושת הבנים נדו בראשם.
"אפשר להזמין קצת מזונקו," אמר סיריוס, "אם תשאיל לי את הינשוף שלך, ג'יימס. אמא החרימה את שלי אחרי המיון."
"אפשר," השיב ג'יימס, "אבל הלוואי שיכולנו לעשות את זה מוקדם יותר. אתם יודעים, להכות בברזל בעודו חם."
"לא צריך לקנות שום אבקת גירוד," אמר רמוס פתאום כשעלתה לו השראה, "אתם חושבים שיש פקעות ורדים בחממה?"
"כן," ענה פיטר, ראשו עדיין רכון מעל שיעורי הבית שלו, "לשיקויי ריפוי – בשביל דלקת מפרקים, נראה לי."
"השערות בפנים מגרדות אש" הסביר רמוס, נרגש. "אם־הבית – האישה שמנהלת את בית הילדים – היא מגדלת אותם, ואם אתה מסתבך בצרות היא מכריחה אותך לגרען אותם בלי כפפות." קצות אצבעותיו גירדו רק מהמחשבה.
"זה נורא." אמר ג'יימס.
"אבל רעיון טוב!" חייך סיריוס, "בהפסקה הבאה נלך להסתכל ולקחת כמה. אחר־כך אפשר לגרען אותם -עם כפפות- ולשים את השערות במצעים של סלית׳רין. מעולה!"
"ואיך אנחנו הולכים להיכנס למעונות של סלית'רין?" שאל פיטר, סוף־סוף מסיים את העבודה שלו.
"השאירו את זה לי," אמר ג'יימס.

***

היה קל להשיג את הוורדים. הם שלחו את פיטר, שהיה היחיד מביניהם שעוד לא רותק, ולכן היה תחת הכי פחות השגחה. פיטר היה קטן, וטוב בלהיות בלתי נראה; הוא התגנב לחממה מבלי שמישהו ישים אליו לב בזמן הפסקת הבוקר, וחזר בפנים אדומות ושמחות, עם צנצנת מלאה וורדים מתחת לגלימתו.
לאחר מכן, נעלו הארבעה את עצמם במקלחת המשותפת כדי לגרען את כל הניצנים. תחת הוראותיו של רמוס, עטו כולם כפפות עור־דרקון, נזהרים שלא לגעת בזרעים או בשערות הקטנות והעדינות.
"אני לא יכול לחכות לראות את המבט על הפנים שלהם," חייך סיריוס, יושב בשיכול רגליים על הרצפה ליד ג'יימס.
רמוס ישב על קצה האמבטיה, צופה בראשיהם כהי השיער של סיריוס וג'יימס, רכונים מעל העבודה. הוא קינא מעט בחברות שלהם. היה להם כל־כך הרבה במשותף – שניהם גדלו במשפחות קסומות, כך שהקסם היה טבעי עבורם; בתיהם היו אמידים; ושניהם היו לגמרי מטורפים על קווידיץ׳. בנוסף, היה ניכר שאחרי שלושה שבועות בלבד, הצליחו ג'יימס וסיריוס ליצור לעצמם מוניטין כצמד מלכי השנה הראשונה. כולם הקשיבו להם כשדיברו; כולם צחקו מבדיחותיהם; ואף־אחד לא כעס עליהם כשהפסידו נקודות בית.
"אני עדיין לא יודע איך אנחנו הולכים להיכנס למעונות של סלית'רין – אפילו פיטר לא כזה חמקמק." סיריוס הביט בג'יימס. הוא ניסה לגרום לו לחשוף את תוכניתו מאז שהילד הממושקף ציין אותה.
"תן לי לדאוג לגבי זה," היה כל מה שג'יימס אמר.
השערות והזרעים הועברו לצנצנת אחרת, ואת עלי הכותרת של הוורדים אכלו הבנים בהמשך השבוע.

היה זה ערב יום שלישי כשהם סוף־סוף קיבלו את ההזדמנות שלהם. ג'יימס החליט שהם יהיו חייבים לעשות זאת לפני שכולם הולכים למיטות. הוא גם החליט שעליהם ללכת למעונות של סלית׳רין בנפרד, כדי להימנע מלהיראות יחד ולהיחשף. רמוס אישית חשב שזה מוגזם, אבל שיתף פעולה, לא רוצה להרוס לשאר הבנים את הכיף.
הם אכלו ארוחת ערב הרבה יותר מהר מהרגיל באותו הערב, לפני שקמו מהשולחן כל אחד בתורו ועזבו את האולם. פיטר נראה כל־כך לחוץ שרמוס חשב שהוא עלול להיבהל ברגע האחרון ולהסגיר אותם. הוא ווידא שהוא נשאר קרוב לילד הקטן יותר, רק למקרה שיצטרך לכסות את פיו או לדחוף אותו מתישהו.
סיריוס וג'יימס הלכו ראשונים, כמובן, לכיוון חדר שירותי הבנות בקומה השנייה, זה שלדברי רמוס מוביל אל המרתפים. הוא חשב לשמור את המעבר המסוים הזה לעצמו, אבל מכיוון שכבר מצא כמה מקומות מסתור טובים אחרים מאז, החליט שלא יזיק לגלות להם על המעבר האחד הזה. אחרי הכול, באיזו תדירות הוא ירצה לרדת למרתפים?

רוח הרפאים שרדפה את השירותים הייתה, למרבה המזל, במצב־רוח שקט, למרות שרמוס יכול היה לשמוע אותה מתייפחת חרישית בתא האחרון.
"הובל את הדרך, לופין," החווה ג'יימס בתנועה תיאטרלית רחבה כשרמוס ופיטר הגיעו. סיריוס תפס את ידו, "רגע, הראה לנו מה אתה מתכנן, קודם."
ג'יימס חייך את החיוך המעצבן הזה שאימץ כבר מן היום הראשון.
"הו… אז בסדר, הנה, תחזיק את זה," הוא הפקיד את הצנצנת של פקעות הוורדים בידיו של סיריוס, והפשיל את שרווליו.
הוא פרש גלימה ארוכה מאוד ורחבה, ארוגה מהבד המוזר ביותר שרמוס ראה בחייו – בגוון אפור-כסוף-מנצנץ.
"לא נכון!" פער סיריוס את פיו, "אין לך, פוטר, אין לך לעזאזל…"
חיוכו של ג'יימס היה כל־כך רחב עכשיו, שרמוס חשב שהפנים שלו עלולות להיקרע לשניים. הילד הגבוה קרץ אליהם, ואז, בנפנוף דרמטי, התעטף בגלימה עד מעל לראשו. הוא נעלם, מכף רגל ועד ראש.
"יא חתיכת חלאה ממוזל!" קרא סיריוס, "איך אף־פעם לא סיפרת לי?!"
"אף־פעם גם לא סיפרת לי!" צפצף פיטר, "ואני מכיר אותך כבר שנים. מאיפה השגת אותה?"
ג'יימס משך את ברדס גלימתו מטה, כך שראשו נראה מרחף בחלל האוויר. מראה זה גרם לרמוס לחוש בחילה קלה.
"הסתובבה במשפחה שלי כבר שנים." הוא אמר בניצחון, "אבא הרשה לי לקחת אותה, כל עוד אני לא מספר לאמא."
"אידיוט ממוזל." אמר סיריוס, אוחז חלק מהחומר הבלתי נראה ומשפשף אותו בין אצבעותיו, "ההורים שלי יעשו הכל בשביל גלימת היעלמות."
"אני חושב שכולנו יכולים להיכנס תחתיה," הדגים ג'יימס, אוחז בקצה אחר בכל יד ומנופף בזרועותיו כעטלף, "יאללה, בואו נתמקם…"
הם הצטופפו תחת הגלימה, ואז ניסו לדדות בין קצוות החדר כמה פעמים עד שהצליחו ללכת יחד בנוחות. לבסוף, מנסים לא ללחוש או לצחקק יותר מדי, ארבעת הבנים הבלתי־נראים החלו ללכת לכוון המרתפים. רמוס הראה להם על אילו אריחים עליהם לטפוח, על־מנת לגרום לרצפה להיפתח בתא השירותים השלישי משמאל.

“איך 'תה מצאת את זה, רמוס?" לחש ג'יימס, "זה גאוני."
"יוצאים מאחורי אחד מהאריגים האלו שהם תלו על הקירות במרתפים," ענה רמוס, "פשוט הסתכלתי מאחוריו."
“אתה מתכוון לשטיח־קיר?" שאל פיטר.
"אה… כנראה?" רמוס שמח שהם לא יכלו לראות את פניו.
"שתוק, פטיגרו." גער סיריוס. רמוס הרגיש בעיטה חדה באחורי עקבו.
"היי," הוא לחשש, בועט חזרה חזק כפליים, "תתחפף."
"סליחה!" זעק סיריוס, "התכוונתי לפגוע בפיט, לא בך."
"תהיו בשקט, כולכם," התעצבן ג'יימס, "אנחנו כמעט שם."
הם חיכו בשקט בצידו השני של שטיח הקיר, מאזינים לצעדים במסדרון בחוץ. ברגע שג'יימס שוכנע שהוא שקט, ארבעתם קרטעו אל מחוץ למעבר. המרתפים היו קרירים, מוארים חלושות וקודרים. צליל נטיפה מוזר הגיע מקרבת מקום, אולי מהצנרת.
"איפה הכניסה?" מלמל סיריוס.
"מאחורי הקיר הזה," הצביע רמוס, מקווה שיוכלו לראות לאן כיווֵן. זה היה קיר לבנים רגיל.
"איך 'תה יודע?"
"ראיתי אותם נכנסים בעבר," אמר רמוס במהירות. הוא לא התכוון להגיד להם שהוא ידע שהיו כמאתיים סלית'רינים בצדו השני של הקיר בגלל שריח הדם שלהם, ואווירת הקסם שלהם, היו כל־כך חזקים שהוא כמעט הצליח לטעום אותם.

"אתה יודע ת'סיסמא?"
"לא."
"לעזאזל."
"עדיין לא כיבוי אורות, בוא פשוט נחכה."
באי־נוחות מסויימת, כך אכן עשו. למרות שהמסדרון היה לח, היה חם ביותר תחת הגלימה, במיוחד לאור העובדה שארבעתם היו כה קרובים.
התמזל מזלם, ושתי תלמידות שנה שביעית התקרבו במהירות כעבור כמה דקות.
איתרע מזלם, שכּן סיריוס הכיר אותן.

"הראי לי את הטבעת עוד פעם, בלה!" התחננה נרקיסה בלק בפני אחותה הגדולה. רמוס הרגיש את סיריוס מתקשח לצידו, מצמיד את עצמו לקיר מאחוריהם.
בלטריקס ניפחה את חזהּ, מושיטה יד ארוכה ולבנה כשנהב. על אצבעה הדקיקה הייתה טבעת נישואין ענקית ומכוערת, בצבעי כסף וּבַרֶקֶת, שבה השוויצה מאז תחילת הסמסטר. כל בית־הספר ידע שהיא תתחתן עם רודולפוס לסטריינג', קוסם ופוליטיקאי, ברגע שתסיים את מבחני הכשפומטרי שלה. סיריוס היה חייב ללכת לחתונה.
נרקיסה צווחה למראה הטבעת, למרות שזו כנראה נחשפה לעיניה יותר מכל אחד אחר.
"מהממת!" היא הללה, "אוי, אני כבר לא יכולה לחכות להתחתן…"
"חכי לתורך," ענתה בלטריקס, קולה נשמע כרעש מסמרים המגרדים לוח. "כשלוציוס יהיה ביחסים טובים יותר עם משרד הקסמים אני בטוחה שאמא ואבא יסכימו לשידוך."
שתי הנשים הצעירות עמדו לפני קיר הלבנים עכשיו. בלטריקס הייתה הגבוהה מבין השתיים, אך הן היו דומות מאוד. היה להן את אותו השיער הארוך, השחור והמקורזל -בדומה מאוד לסיריוס עצמו- ואת אותו מבנה הגוף המושלם שאפיין את משפחת בלק.

"מאנדוס סאנגווין^[1]," הכריזה בלטריקס. הקיר החליק הצידה כדי לתת להן להיכנס, וארבעת הבנים מיהרו להשתחל אחריהן פנימה, לפני שהדלת תיסגר.
בפעם הראשונה מאז הגעתו להוגוורטס, רמוס באמת שמח שמויין לגריפינדור. ההבדלים בין חדר המועדון החמים והנעים שלהם לבין זה של סלית'רין היו בולטים. חדר המועדון של סלית'רין נבנה כאולם משתאות ענקי, ולא כחדר מגורים ביתי. הקירות קושטו אף בעוד שטיחי־קיר מרהיבים. האח הייתה גדולה מאוד וחצובה בכבדות, ודוק ערפילי ירקרק אפף את החדר. אף יותר מזאת, המקום הרגיש מרושע, איכשהו. רמוס ניסה לא לרעוד.
הבנים האחרים נראו חסרי־מנוחה בדיוק כמוהו, וארבעתם עמדו קפואים במקומם עד שג'יימס דרבן אותם הלאה, במעלה גרם מדרגות שהם קיוו שיוביל אותם אל חדרי הבנים. בדרכם הם חלפו על פני סוורוס, שישב לבדו בפינה, רכון מעל ספר השיקויים שלו. משהגיעו לסוף המדרגות, נכנסו בדלת הראשונה שהייתה פתוחה, ולמזלם הייתה של חדר שינה.

ג'יימס הסיר מעליהם את הגלימה.
"שים עין, אה פיטי?" הוא אמר, ממהר לתוך החדר, "חושבים שאחת מאלו היא המיטה של סנייפ?"
"אולי האחת שפה," הצביע סיריוס, "הסדינים נראים שמנוניים מספיק." ארבעת הבנים גיחכו.
"אז יאללה, חבר'ה, שימו כפפות," לחש ג'יימס, פותח את הצנצנת. רמוס וסיריוס עטו את כפפות עור־הדרקון שלהם, חפנו מלוא ידם זרעים והחלו לפזר אותם מתחת למצעים.
"הם יראו אותם!" אמר ג'יימס, נשמע מאוכזב. זה היה נכון; הזרעים האדומים הבוהקים בלטו בבירור כנגד הסדינים הלבנים, אפילו בחשיכה.
"אממ… הם עדיין יגעו בהם כשינסו להעיף אותם," הציע סיריוס.
"חכו שנייה…" היה לרמוס רעיון פתאום. הוא לא ידע מהיכן הוא צץ, או למה, אך איכשהו היה פשוט בטוח שהוא יעבוד. הוא שלף את שרביטו, נשך את שפתו התחתונה ונופף בשרביט בזהירות מעל המיטה שעליה בדיוק פיזר את הזרעים. "אבפוסקייט." הוא לחש.
הזרעים נעלמו. טוב, הוא ידע שהם עדיין שם; אך איש לא היה מצליח לראותם עכשיו.

"וואו!" בהה בו ג'יימס בהשתאות, "איך 'תה עשית את זה? פליטוויק עדיין לא לימד אותנו את הלחש הזה, נכון? זה היה בקריאה?"
"לַאא," רמוס משך בכתפיו, "פשוט ראיתי כמה תלמידי שנה חמישית עושים את זה אתמול לממתקים שקנו בעיירה. ז'לא קשה להעתיק."
סיריוס וג'יימס מיד ניסו זאת בעצמם, על הזרעים שבדיוק פזרו. זה לא עבד בפעם הראשונה. או השנייה. אך לאחר השלישית, ג'יימס הצליח להעלים חלק מזרעיו.
“כדאי שאתה תעשה את זה, לופין, או שנתָּקע פה כל הלילה." הוא החליט.
“כן, בבקשה תמהרו!" סינן פיטר ממשקוף הדלת, חיוור מפחד.
סיריוס ‏ניסה עוד כמה פעמים לפני שהתייאש, ונתן לרמוס לעשות את העבודה.
"אתה הולך להראות לי בדיוק איך עשית את זה ברגע שנחזור לשטח ניטרלי." הוא אמר.
רמוס הנהן, למרות שלא היה בטוח שיצליח להסביר כיצד ביצע את הלחש. הוא באמת עשה זאת רק בגלל שחשב שיוכל.

"החדר הבא," הכריז ג'יימס, מושך אותם אחורנית לכוון היציאה מהחדר.
"אנחנו חייבים?" שאל פיטר, מקפצץ מרגל לרגל, "זה לא מספיק?"
"אפילו לא קרוב!" ענה סיריוס וצחק, זורק את ראשו לאחור, "מה אם אפילו לא הגענו למיטה של סנייפ עדיין? אנחנו חייבים לפזר מעל כולם, פיט. אתה איתנו או לא?"
"כל המיטות של הבנים, בכל מקרה," אמר ג'יימס, כשנכנסו לחדר השינה הבא, "אני מעדיף לא לנסות להיכנס לחדרי הבנות – זוכרים מה קרה לדֶרֶק קרסוול בשבוע שעבר?"
הם עבדו בזריזות והצליחו לפזר זרעים מעל המיטות בכל חדרי הבנים. אפילו בחדר האחרון, שבו ישנו שלושה תלמידי השנה השישית. אפילו סיריוס התחנן לוותר על החדר הזה, אך רמוס כבר היה שיכור מהתרגשות כתוצאה מהתעלול, וזרק על עצמו את גלימת ההיעלמות על מנת להיכנס לבד. הוא אפילו פיזר פקעות ורדים על כריות הנערים הישנים.

עד שסיימו היה כבר מאוחר, וְעוד וָעוד סלית'רינים עלו מעלה למיטותיהם. בקושי מצליחים להכיל את אושרם, ארבעת הגריפינדורים התחבאו תחת הגלימה והתגנבו אט־אט במורד המדרגות, משטחים את עצמם כנגד הקיר בכל פעם שמישהו עובר, ואז חלפו דרך חדר המועדון המהודר והעצום – ויצאו דרך הקיר שממנו נכנסו.
נאמנים להוראותיו של ג'יימס, הם היו שקטים ככל יכולתם עד שהגיעו למרחק־יריקה ממגדל גריפינדור, והיה זה סוף־סוף בטוח להסיר את הגלימה שוב.
"נגד כיוון השעון!" הם קראו לעבר האישה השמנה, שפינתה עבורם את הדרך.
רמוס חש אושר עילאי כששבו לחדר המועדון החמים והצבעוני של גריפינדור, וארבעתם השליכו את עצמם על הספה הפנוייה הקרובה ביותר, מחייכים זה אל זה בהתרגשות.

פרנק לונגבוטום קרא להם משולחנו, היכן שסידר בדיוק פתקיות חזרה למבחן.
"מגיעים על חוט השערה, חבר'ה, הייתם באיזשהו מקום מעניין?"
פיטר נראה לא בטוח, אך ג'יימס רק נופף בידו.
"ספרייה, כמובן."
פרנק הנהן לעברם, מחייך בחוסר אמון.
"אני בטוח שאשמע על זה בקרוב מאוד."
"הייתי רוצה להיות שם כשכל העסק יתחיל לעבוד!" לחש סיריוס, עיניו בוהקות באושר, "והייתי רוצה אפילו יותר – לפזר מעל מיטות הדודניות שלי."
"זוהי רק ההתחלה, סיריוס חברי," ענה ג'יימס, טופח על ברך הנער השני, "בינינו, אני מניח שנוכל לעשות משהו גדול יותר בפעם הבאה. משימה ראשונה נהדרת, אחיי!"
פיטר ייבב.
"משימה ראשונה?"

---

[1] "מאנדוס סאנגווין" – "שליט צמא־דם" בספרדית.