כל החבר'ה הצעירים #4
ירח מלא
ראשון, חמישה בספטמבר, 1971
רמוס צלח את שארית השבוע על־ידי התעלמות מהבנים האחרים ככל יכולתו. הייתה זאת טכניקה שרכש בסנט אדמונד – טוב יותר לא להיות מורגש, והכי טוב שאיש לא יידע עליך דבר כלל (עדיין החטיפו לו לפעמים עד שלא הרגיש את ידו, או דחפו את ראשו לאסלה, אך באופן כללי אף אחד לא טרח להציק לו). ג'יימס, סיריוס ופיטר לא היו כמו הבנים בסנט אדמונד, כמובן. הם היו מה שאם־הבית הייתה קוראת לו "מחונכים היטב".
נראה היה שסיריוס וג'יימס, במיוחד, באו מבתים עשירים. רמוס הבין זאת מהדרך שבה שוחחו על בתיהם, בנוסף למבטא שבו דיברו – כל הברה הייתה מעוצרת נכון ונהגתה בבירור. רמוס הקשיב בתשומת לב והחליט להפסיק להשמיט את הגיית האות ה' בדיבורו.
לא היה זה רק מבטאם, אלא גם דבריהם. רמוס גדל עם מבוגרים שאמרו לו שוב ושוב: "היה בשקט!" ועם בנים שהיו מציקים לך על היותך חנון אם אמרת יותר מילים מהנחוץ. ג'יימס וסיריוס דיברו כמו דמויות בספר; שפתם מלאה במטאפורות תיאוריות וציניות חריפה. שנינותם המהירה והחריפה הייתה מאיימת בהרבה מאגרוף בפרצוף, חשב רמוס – לפחות האגרוף נגמר מהר.
עד כה, הוא הצליח לחמוק מהנערים האחרים על ידי סיורים ברחבי הטירה. בסנט אדמונד היה לו מעט מאוד חופש אישי, והוא בילה הרבה מזמנו נעול בחדרים. בהוגוורטס, כך נראה, לא היה מקום שאליו לא יכל ללכת, ורמוס היה נחוש בדעתו לחקור כל סנטימטר מהנוף הייחודי.
סופקו להם מפות כעזר למציאת הכיתות, אך רמוס מצא את שלו חסרה ופשוטה יתר על המידה. המפה לא ציינה, למשל, את הדרך הסודית שמצא שהובילה מהמרתפים לשירותי הבנות שבקומה הראשונה. לא היה לו מושג למה לעזאזל מישהו ירצה לנווט בין שני היעדים, ובפעם הראשונה שהשתמש בה ליוותה אותו רוח רפאים מעצבנת במיוחד שהתיזה עליו סבון ידיים. היה גם יכול להיות מועיל, סבר רמוס, להנפיש את המפה באותה הדרך שבה הנפישו את הדיוקנאות – כך לפחות ניתן יהיה לעקוב אחר כל גרמי המדרגות הזזים המטופשים. הוא היה בטוח שאחד מהחדרים זז גם הוא, נראה היה שהחדר לעולם לא נשאר בדיוק באותו המקום.
כשהגיע יום ראשון בצהריים, חשש רמוס מיום שני, שלא יהיה רק היום הראשון אחרי הירח המלא, אלא גם היום הראשון ללימודים. אחרי ארוחת הערב – שאותה העביר רמוס לבדו, במרחק כמה מושבים מסיריוס, ג'יימס ופיטר – הוא החל להתקדם במהירות לכיוון משרדה של מקגונגל. היא חיכתה לו, יחד עם אחות בית־הספר, שהוכרה לו מבעוד מועד. היא הייתה אישה נדיבה וטובת הליכות; אם־כי לא מעט דאגנית.
"ערב טוב, אדון לופין," חייכה מקגונגל, "תודה לך על הדיוק. בוא איתי."
להפתעתו של רמוס, שתי הנשים הובילו אותו לא למרתפים, כמו שחשב, אלא אל מחוץ לטירה, לכיוון עץ משורג גדול ביותר. הערבה המפליקה הייתה 'תוספת חדשה לאדמות' – כפי שהסביר דמבלדור בנאומו בתחילת השנה, כי היא נתרמה על־ידי תלמיד לשעבר. רמוס חשב שהאדם שתרם אותה וודאי שנא את בית־הספר, משום שהעץ לא היה רק מבעית במראהו, אלא גם אלים ביותר.
כשהתקרבו, פרופסור מקגונגל עשתה דבר כל־כך בלתי ייאמן, שרמוס כמעט זעק בהפתעה. נראה היה שהיא נעלמה – היא התכווצה מטה בפתאומיות, עד שלא נראתה בכלל. במקומה הופיעה חתולה מנומרת צהובת עיניים. מדאם פומפרי לא נראתה מופתעת, בזמן שהחתולה רצה לעבר העץ, שנופף בענפיו כמו ילד בהתקף זעם. החתולה הצליחה לרוץ ללא פגע ישירות אל גזע העץ, ולהצמיד כפה כנגד אחת מהבליטות שבקליפתו. העץ הפסיק לנוע מיד. רמוס ומדאם פומפרי המשיכו הלאה, אל תוך מנהרה תחת העץ, שאליה רמוס מעולם לא שם לב קודם לכן. בפנים חיכתה להם מקגונגל, הפעם בצורת מכשפה.
המעבר הואר קלושות באור לפידים שזהרו בגוון ירקרק, ובקצהו הייתה דלת. היא נפתחה לצריף קטן, שנראה נטוש. החלונות היו חסומים והדלתות נעולות.
"הגענו." מקגונגל ניסתה להשמע עליזה, למרות שהמקום היה קודר במיוחד. "עכשיו, אני מקווה שאתה מבין שלא נוכל להישאר איתך, אבל אם תרצה שמדאם פומפרי תחכה בחוץ עד לאחר… השינוי?"
רמוס משך בכתפיו.
"אני אהיה בסדר. איך אחזור בבוקר?"
"אני אקפוץ לכאן ברגע שהשמש תזרח," הרגיעה אותו מדאם פומפרי. "אחבוש ואשחרר אותך לשיעורים לפני שמישהו בכלל ישים לב שנעלמת." היא חייכה, אך עיניה נראו עצובות. זה גרם לרמוס להרגיש לא בנוח. אך היה זה הזמן הזה בערב, שבו כל דבר גרם לו להרגיש לא בנוח: שערו עקצץ; הוא חש כי עורו מתוח מדי; וחום גופו עלה.
"כדאי שתלכו." הוא אמר בזריזות, נסוג לתוך החדר הריק. הייתה שם מיטה קטנה לצד אחד הקירות, עם סדינים נקיים. נראה היה שהיא מוקמה שם בשבילו.
שתי הנשים עזבו, נועלות את הדלת מאחוריהן בכבדות. הוא שמע את מקגונגל ממלמלת שוב ותהה אילו לחשים היא מטילה על הצריף. מה שהם לא היו, זה היה עדיף על ציפוי הכסף הנורא ההוא.
הוא ישב על מיטתו לרגע, ואז התרומם שוב, חסר מנוחה. הוא צעד בחדר הלוך ושוב.
לפעמים הוא הרגיש כאילו הזאב מתגנב למחשבותיו לפני ההשתלטות על גופו, וכשהחושך החל להעמיק בחוץ הוא הרגיש את חושיו מתחדדים, פעימות חמות של רעב מתחילות בבטנו. רמוס הסיר את בגדיו במהירות, לא רוצה לקרוע אותם. כאב עמום החל במפרקיו והוא נשכב על המיטה. היה זה החלק הנורא ביותר: פעימות לבו הלמו באוזניו, והוא יכול היה להישבע ששמע את גידיו חורקים כשנמתחו; את עצמותיו ושיניו חורקות זו כנגד זו בזמן שהתארכו; ואת גולגולתו מתפצלת ומקבלת צורה חדשה.
הוא נאנק ונאנח עד שהכאב התעצם מדי, ואז צרח. הוא יכול היה רק לקוות שהוא נמצא רחוק מספיק מבית־הספר, כך שאיש לא ישמע אותו. בסך הכול, התהליך לקח כעשרים דקות – למרות שמעולם לא באמת מדד אותו. חושיו הטשטשו לאחר מכן, והוא לא תמיד זכר מה קרה בהיותו זאב. הלילה הראשון ההוא בהוגוורטס עבר בערפול, והוא התעורר עם פחות פציעות מהרגיל. הוא חשד שרחרח סביב השטח הלא מוכר, בוחן את גבולותיו. הוא כנראה זרק את עצמו על הדלת או על אחד החלונות בנקודת זמן כלשהי, משום שהיו לו שְתִּי וָעֵרֶב של חבלות בצד גופו השמאלי במשך ימים לאחר מכן.
השינוי חזרה היה בלתי נעים בדיוק באותה המידה – תחושת ריסוק והתכווצויות בכל מקום, שהשאירה אותו חסר נשימה וכאוב. הוא מחה את הדמעות מעיניו וטיפס לתוך המיטה, מודה על שעת שינה בודדה לפני שהשמש תעלה לגמרי.
מדאם פומפרי חזרה, כמו שהבטיחה. מדברת בקול מרגיע, היא הניחה את ידיה הקרירות על מצחו הקודח.
"אני לא אוהבת את איך שאתה נראה," אמרה, בזמן שפתח את עיניו הישנוניות, "זה שיגעון, לחשוב שאתה יכול להתחיל כך יום לימודים מלא. אתה מותש!"
אף־אחד מעולם לא הביע דאגה כזאת כלפיו, ומילותיה הציקו לו. הוא הדף אותה, לובש את בגדיו.
"אני בסדר. אני רוצה ללכת."
היא הכריחה אותו לשתות דבר־מה לפני שנתנה לו לקום. היה לזה טעם קר ומתכתי, אך לאחר מכן הוא אכן הרגיש הרבה יותר טוב. הנער נחפז למגדל גריפינדור ללבוש את מדיו מהר ככל יכולתו – הוא לא רצה לפספס את ארוחת הבוקר. רמוס היה מורעב.
"איפה היית?!" חקר אותו ג'יימס ברגע שפרץ לחדרם. שלושת הבנים האחרים כבר היו ערים, לבושים, ונראו מסודרים ללא רבב – מלבד שערו של ג'יימס, שתמיד הזדקר מאחור.
"שומקום." רמוס נדחף דרך החדר על מנת להגיע לחפציו.
"אתה בסדר?" שאל סיריוס, מביט על רמוס דרך המראה שמולה הסתרק.
“כן," הוסיף ג'יימס, צופה ברמוס בעין בוחנת, "אתה נראה קצת מוזר."
רמוס הזעיף את פניו,
"ס'תלקו מפה."
"אנחנו רק מנסים להיות נחמדים." אמר פיטר, ידיו על מותניו. שלושתם הסתכלו על רמוס, שבדיוק התכוון להוריד את חולצתו כשנזכר בחבורותיו.
"מה?!" הוא נהם עליהם, "כולכם הולכים לצפות בי מתלבש? חבורת מתרוממים, אתם. סתם ילדי שמנת." הוא צעד לשירותים עם בגדיו וטרק את הדלת. כעבור כמה רגעים הוא שמע את פיטר מיילל שהוא רעב, ושלושתם עזבו.
תגובות (0)