כל החבר'ה הצעירים #2
שנה ראשונה: הוגוורטס אקספרס.
רמוס שפשף את קרקפתו שוב, ואז את אפו, שהמשיכו לכאוב. זה הפריע לו מאז ארוחת־הערב ערב קודם לכן, כאשר ילד אחר הכה אותו. למען ההגינות, רמוס בעט בו קודם. אבל הילד – מלקולם ווייט – היה בן ארבע־עשרה, וכפול מגודלו של רמוס בן האחת־עשרה. מלקולם לעג לרמוס על־כך שילך לבית־ספר מיוחד, והוא היה צריך להגיב. היה לו פנס בעין, דבר שהתחרט עליו עכשיו. כולם בבית־הספר החדש יחשבו שהוא אידיוט; אבל הוא הניח שהוא באמת היה כזה.
אם־הבית הרחיקה את ידו מראשו בגסות והוא זעף לעברה. הם עמדו באולם ענק בקינגס קרוס ובהו בשני מספרי רציף. האחד היה מספר תשע, והשני – עשר. אם־הבית הביטה שוב במכתב שבידה.
"למען השם." היא מלמלה.
"אנחנו צריכים לרוץ לתוך הקיר," השיב רמוס, "אמרתי לך."
"אל תהיה מגוחך." אמרה אם־הבית, "אני לא רצה לשום קיר."
"אז אני אלך. תשאירי אותי כאן."
רמוס רק חצי האמין לדמבלדור כשהסביר איך לגשת לרציף תשע ושלושה רבעים, אבל אז החלו להגיע אליו חבילות שנמסרו על־ידי ינשופים, שהכילו ספרים מוזרים, בגדים מוזרים וכל מיני מוזרויות כמו קולמוסים וקלף. דמבלדור היה נדיב מאוד בחודש האחרון. הוא הציג לרמוס רשימה של דברים שיצטרך לבית־הספר החדש שלו, והבטיח לשלוח כמה שיותר מהם מציוד היד־שנייה בהוגוורטס. עכשיו רמוס היה מוכן להאמין כמעט לכל מה שהזקן אמר.
מעולם לא היה בבעלותו כל־כך הרבה רכוש לפני כן, והוא דווקא שמח כשאם־הבית נעלה הכול במשרדה, כדי שהבנים האחרים לא יגנבו את הציוד. עכשיו הכל נדחס לתוך מזוודה ישנה וחבוטה מחנות צדקה, שהוא היה צריך להחזיק בצורה מאוד מסוימת כדי שלא תתפרק.
"אני לא עוזבת אותך בשום מקום, לופין. רק חכה לי פה כשאני מוצאת שומר." אם־הבית הלכה לכיוון משרד הכרטיסים, והישבן הגדול שלה התנדנד כשזזה. רמוס הציץ בזריזות, ואז ליקק את שפתיו. זה יכול היה להיות הסיכוי היחיד שלו.
הוא רץ לעבר הקיר, ועצם את עיניו בחוזקה כשהתקרב למחסום הכניסה המסתובב; אבל הוא לא פגע בכלום. האווירה השתנתה. הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו עומד במקום אחר לגמרי, מוקף באנשים. לא אנשים, קוסמים!
הרכבת עצמה הייתה ענקית, מדהימה ומיושנת; שְמהּ היה "הוגוורטס אקספרס". הוא תפס את המזוודה שלו בשתי ידיו, ונשך את שפתו. היו שם עוד הרבה ילדים, בגילו ומעלה, אבל כולם היו עם המשפחות שלהם. חלקם בכו בין ידיהן של אמהות מגוננות. הוא הרגיש קטן מאוד ובודד מאוד, וחשב שעדיף פשוט להזדרז ולעלות על הרכבת.
בפנים, הוא ניסה להגיע אל מדף המזוודות כדי לאחסן את חפציו, אבל לא הצליח. במקום זאת הוא בחר בקרון ריק, והושיב את המזוודה על המושב לידו. הוא צפה באנשים שעל הרציף מבעד לחלון, ולחץ את מצחו אל הזכוכית הקרה. הוא שאל את עצמו אם כולם שם הגיעו ממשפחות קוסמים כמוהו. הוא תהה אם גם להם היו 'התקפים' כמו שלו. הוא לא חשב כך – נראה שלאף־אחד מהם לא היו צלקות. רבים מהם לבשו בגדים רגילים כמוהו (אם כי עם פחות חורים וטלאים), אבל חלקם לבשו גלימות כהות ארוכות וכובעים מחודדים גבוהים. לרבים מהילדים האחרים היו ינשופים, או חתולים שנשאו בסלים. הוא אפילו ראה נערה אחת עם לטאה זעירה מונחת על כתפה.
רמוס התחיל לחשוש עוד יותר, הבטן שלו רעדה כשהבין שלמרות כל מה שדמבלדור אמר על היותו בין "בני מינו", הוא יהיה שונה בהוגוורטס בדיוק כמו שהיה בכל מקום אחר.
בדיוק אז, הוא ראה שמישהו בוהה בו בחזרה מהרציף. זה היה ילד אחר, בערך בגילו. הוא היה גבוה ורזה, אבל לא רזה כמו רמוס. היה לו שיער כהה, הרבה יותר כהה מכל ילד שראה אי פעם, שהסתלסל בחינניות על כתפיו. היו לו גם עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ועיניים כחולות מבהילות. כשראה את רמוס בוהה בו, קימר הילד השני גבה מושלמת, במחווה שאמרה בבירור: "ועל מה אתה מסתכל?"
רמוס דחף את לשונו מתחת לשפתו התחתונה כך שהסנטר שלו בלט, ועשה פנים מגעילות. הילד השני גיחך מעט, ואז הרים לעברו שתי אצבעות. רמוס כמעט צחק.
"סיריוס, מה אתה חושב שאתה עושה?! בוא הנה מיד!" מכשפה חמורת סבר עם אותן גבות זוויתיות כשל הילד הגיעה, ומשכה את בנה הרחק מהחלון. הילד גלגל את עיניו אך ציית, והם נעלמו במעלה הרציף.
רמוס נשען לאחור במושב העור ונאנח. הוא היה רעב, וקיווה שהמסע לא יהיה ארוך מדי. אם־הבית ארזה לו שתי גבינות יבשות, כריכי מלפפון חמוץ ותפוח־עץ, אבל הוא לא חיבב אותם במיוחד.
אחרי כמה דקות, הדלת לתא שלו נפתחה, וילדה נכנסה פנימה במהירות. היא התעלמה מרמוס, רצה אל החלון, לחצה את ידיה אל השמשה ונופפה בקדחתנות לעבר משפחתה שעמדה על הרציף. היא הייתה קטנה וחיוורת, עם שיער אדום בוהק, שהיה משוך לאחור בצמה הדוקה. הפנים שלה היו מוכתמות מבכי.
היא המשיכה לנופף כשהרכבת התרחקה, והוריה נופפו חזרה ושלחו נשיקות. לצידם, שלובת זרועות, עמדה ילדה חמוצת פנים. ברגע שהרכבת עזבה לחלוטין את התחנה, התיישבה הג'ינג'ית מול רמוס, ונאנחה עמוקות. היא הביטה בו בעיניים ירוקות ענקיות, שנצצו מדמעות.
"זה כל־כך נורא להיפרד, לא?" היה לה מבטא בורגני.
"אה, כן, אני מניח." רמוס הנהן, נבוך. הוא לא ממש חיבב בנות. סנט אדמונד היה בית־ספר לבנים, והנשים היחידות שהכיר היו אם הבית ואחות בית־הספר – שתיהן כלבות זקנות ורעות. הילדה הביטה בו בסקרנות.
"גם אתה ממשפחה של מוגלגים? קוראים לי לילי."
"רמוס," הוא ענה במבוכה, "אבא שלי היה קוסם, אבל לא הכרתי אותו… טוב, גדלתי עם מוגלגים."
"לא האמנתי כשקיבלתי את המכתב," היא חייכה בחום, "אני מתה לדעת איך זה ייראה, מה אתך?"
רמוס לא ידע איך לענות לה – אבל הוא לא היה צריך. הדלת נפתחה שוב, וילד דחף את ראשו פנימה. היה לו שיער שחור ארוך, כמו של הילד שרמוס ראה קודם לכן, אבל אפו היה ארוך ומבטו זעף.
"הנה את, לילי, חיפשתי אותך המון זמן." אמר, מעיף ברמוס מבט מלוכלך, מהסוג שרמוס קיבל די הרבה.
"סוו!" קפצה לילי ממושבה וזרקה את זרועותיה סביב הילד השני, "אני כל־כך שמחה לראות אותך!"
הוא ליטף את כתפה בביישנות, לחייו מעט ורודות.
"בואי ושבי בקרון שלי, יש הרבה מקום."
"הו…" לילי הביטה לאחור, "רמוס יכול לבוא? הוא לגמרי לבדו."
"אני לא בטוח," בחן סוו, הילד השני, את רמוס. התספורת הבריונית, הג'ינס השחוק, החולצה הישנה, המזוודה מיד־שנייה. "אולי אין שם כל־כך הרבה מקום."
רמוס התרווח בכיסאו, והניח את רגליו על הספסל שמולו.
"אז לך לעזאזל. אני לא רוצה ללכת לקרון המטופש שלך." הוא הסיט את מבטו לחלון.
לילי והילד השני עזבו. רמוס הניח לרגליו ליפול חזרה לרצפה. הוא נאנח. היה רועש מחוץ לתא הקטן שלו. הוא שמע צווחות, צחוק, ינשופים הומים וכמה תלמידים צעירים יותר עדיין בוכים. שוב הוא מצא את עצמו נעול הרחק מכולם. הוא התחיל לתהות אם זה פשוט היה המקום שלו. אולי ברגע שיגיע להוגוורטס, יכריחו אותו לישון בתא לבדו.
דפיקה פתאומית נשמעה בדלת – מין מנגינה קצרה ועליזה – והיא נפתחה פעם נוספת. רמוס השתופף עוד יותר בכיסאו, כשילד עם פנים ידידותיות, שיער כהה מבולגן ומשקפיים עגולים וגדולים נכנס בחיוך.
"היי," הוא הושיט יד לרמוס, "שנה ראשונה? גם אני. אני ג'יימס," הוא הניד בראשו לכיוונו של ילד נמוך שעקב אחריו פנימה. "וזה פיטר."
רמוס לחץ את ידו של ג'יימס. זה הרגיש קליל ונוח. בפעם הראשונה, הקפיץ הדחוס בבטנו החל לחזור אל מצבו הרפוי.
"רמוס."
"אנחנו יכולים לשבת כאן? שאר הקרונות מלאים ולפיטר יש בחילה מנסיעות."
"לא 'כון." מלמל פיטר, שהתיישב מול רמוס והביט בו בזהירות. הוא באמת נראה קצת ירוק. הוא חיכך את ידיו בחיקו ובהה ברצפה.
"אתה יודע באיזה בית תהיה?" ג'יימס שאל את רמוס ישירות.
רמוס הניד בראשו. הוא לא ידע כלום על בתים. שם הם ישנו?
"באיזה היו ההורים שלך?" התעקש ג'יימס, "הם למדו בהוגוורטס?"
רמוס הנהן באיטיות.
"אבא שלי למד, אבל אני לא יודע באיזה בית. אמא שלי לא. היא הייתה… מוגלגית."
פיטר הרים את מבטו לפתע.
"אתה חצוי־דם?"
רמוס משך בכתפיו בחוסר אונים.
"שתוק, פטיגרו," נזף ג'יימס בילד שלידו, "כאילו שזה בכלל משנה."
רמוס בדיוק עמד לשאול מה זה חצוי־דם, כשהדלת נפתחה שוב. זה היה הילד הנאה מהתחנה. הוא הביט בו בחשאי.
"אף־אחד מכם לא קרוב משפחה שלי, נכון?" שאל הילד לאט. היה לו מבטא אריסטוקרטי, כמו של פיטר וג'יימס. רמוס הפסיק לחבב אותם בבת־אחת, בידיעה שהם יחשבו שהוא המוני. וחצוי דם, מה שזה לא יהיה.
"לא נראה לי." ענה ג'יימס, מחייך. "ג'יימס פוטר." הוא הושיט יד שוב. הילד השני ניער אותה.
"הו, פוטר זה טוב. אבא אמר לי לא לדבר איתך." הוא התיישב ליד רמוס, מחייך, "סיריוס בלק."
תגובות (0)