כל החבר'ה הצעירים #13

לקטיונקולה מגנה

חמישי, עשרים־ושבעה בדצמבר, 1971

משנגמר חג־המולד, מצאו את עצמם רמוס וסיריוס כלואים בימים המוזרים, הסתמיים מעט, שבין חג־המולד לערב השנה החדשה, בעת המתנתם לחזרת חבריהם. סיריוס היה להוט לתכנן את נקמתם בסנייפ – למען האמת, הוא כבר לא רצה להתקיף את כל הסלית'רינים כקבוצה, אלא למקד את מאמציהם כנגד אויב מושבע אחד בלבד.
רמוס היה חייב להסכים. הוא כל־כך כעס על סנייפ, עד שלא הצליח לחשוב על כך בבהירות לאורך השבועות האחרונים. הוא לא הצליח להתנער מהתחושה שסוורוס הצליח איכשהו לקלוע בדיוק ללחש שיגרום לרמוס להרגיש הכי מוּטרד. הוא לא ידע בדיוק כיצד הנער הסלית'ריני הצליח בכך -וככל הנראה היה זה פשוט ניחוש מוצלח- אך לא היה לו אכפת.

"אנחנו צריכים פשוט לקחת את הגלימה של ג'יימס, לעקוב אחריו כמה זמן עד שיהיה לבד, ואז להתחרע עליו." נהם רמוס כשישבו בחדר המועדון הריק ערב אחד. הוא תפס בידית מִסְעַד הספה כשאמר זאת, מרגיש את העור חורק תחת אחיזתו. הם התקרבו לירח המלא, ומזגו היה אף קצר מבדרך־כלל.
"רגע, רגע, לופין," ביקר אותו סיריוס בקלילות, נושא בידיו ערימת ספרים שהביא מהספריה. "אתה חושב כמו מוגל. אם אנחנו רוצים להחזיר לו, אנחנו הולכים להחזיר לו עם קסם."
"לא עוד ספרים." יילל רמוס כשסיריוס צנח על הספה לצידו, ספר עב־כרס ענק בידו. כשפתח אותו, הוא היה כה גדול שהכריכה נחה לאורך שני זוגות רגליהם הרזות וכיסתה אותם לגמרי.
"כן עוד ספרים." ענה סיריוס באופטימיות. "אתה תאהב אותם ברגע שתכיר אותם, אני מבטיח."
רמוס לא היה מאוד בטוח לגבי זה. זה היה נכון: הוא התרגל לאהוב יחסית את מפגשי הלימוד הסודיים שלהם, והיה מופתע בסתר לבו מכמות החומר שלמד. אך להאזין לסיריוס היה עניין אחד; לשבת בשקט לבד ולבהות בגוש מֶלֶל חסר־פשר היה עניין אחר לגמרי. למרות זאת, סיריוס כל הזמן הבטיח שהוא מתקרב למציאת הפתרון.

"אז על מה הוא?" שאל רמוס, משלים עם תבוסתו. אם סיריוס רצה לעשות משהו, מעט מאוד דברים יכלו לעצור בעדו. היה עליך פשוט להחזיק חזק עד שהעניין ייגמר.
"לחשים וקללות. אבל הרבה מהם ממש מסובכים. כלומר, אנחנו טובים -אתה, אני וג'יימס, בכל אופן- אבל אני עדיין חושב שעלינו להיצמד לבסיס. פשטות היא מילת־המפתח."
"או־קיי." ענה רמוס בכבדות. הוא עדיין העדיף את רעיון ההכאה בהפתעה.
"אז חשבתי שנוכל להעלות יחד רעיונות על כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות, ולראות אם זה מוביל אותנו לכמה קללות טובות." המשיך סיריוס, לא נרתע מחוסר שיתוף־הפעולה של רמוס, "אז, אני ממש טוב בשינוי־צורה – קיבלתי את הציונים הכי טובים אפילו אחרי שאתה התחלת להדביק את הקצב."
"נכון," הסכים רמוס.
"וג'יימס קצת יותר טוב ממני בהתגוננות מפני כוחות האופל – דבר שניתן לחשוב שיהיה חשוב בהתמודדות עם שרץ חלקלק כמו סברמאוס, אך עדיין לא באמת למדנו לחשים טובים, מלבד כמה של נטרול, ואלו חסרי־תועלת."
הוא לעס את קצה עט־הנוצה שלו, מתחבט בינו לבין עצמו. זה לא היה עט חדש, והוא השאיר כתם כהה על שפתו התחתונה של סיריוס.
רמוס לא אמר דבר.
סיריוס המשיך.
"ג'יימס טוב גם בתעופה, מן הסתם, אבל אין לי מושג איך זה יכול לעזור. ואז יש את פיט… טוב בהתגנבויות חשאיות ועבודה שחורה, אני מניח…"
רמוס חשב שזה מעט לא־הוגן. פיטר מעולם לא היה תלמיד מצטיין כמו סיריוס וג'יימס, אך באופן כללי היה כשיר בהחלט, מקבל לרוב ציונים משביעי רצון. חסַר לו היצר התחרותי שלג'יימס ולסיריוס היה בשפע; הרצון להוכיח את עצמו. רמוס הכיר זאת בעצמו – לעיתים, דַי היה להתחבר עם האנשים החכמים יותר, בעלי הביטחון העצמי הרב. קיבלת מעט מתהילתם ומאום מלחצם.
"פיט טוב בתורת הצמחים," ציין רמוס, "וגם בשיקויים."
"שניהם חסרי־תועלת." משך סיריוס בכתפיו, "אתה זה שחשב על הקטע עם פקעות־הוורדים, ואנחנו לעולם לא נהיה טובים יותר מסנייפ בשיקויים – אני שונא להודות בכך, אבל הממזר טוב מדי. בכל מקרה, אחר־כך יש לנו אותך; אתה כנראה הכי טוב בלחשים."
"לא הכי טוב," אמר רמוס במהירות, "אני בסדר בהרחפה, אני מניח, אבל זה הכל."
"אוי תסתום, זה לא הזמן להצטנע, לופין," הניף סיריוס יד בחוסר־סבלנות, "אתה רוכש לחשים מהר יותר מכל הכיתה. אם נמצא פה קללה מבעיתה מספיק, אני סומך עליך שתבין איך לבצע אותה."

רמוס זע בחוסר־נוחות. הוא שנא כשסיריוס דיבר כך – כאילו רמוס חכם, או כאילו היה מוכשר כמוהו וכמו ג'יימס. הוא ידע שזה לא נכון, וזה הביך אותו. הוא נלחם בדחף פתאומי להדוף את הספר הגדול והכבד מעל רגליהם וללכת בלי להגיד מילה.
זהו רק הירח המלא, אמר לעצמו. הוא הרגיש חסר־נחת וחם מדי על־יד האש; קרוב מדי לסיריוס, שאת דמו יכול היה להריח, מעורב בניחוח המיוחד של קסם. הוא קיווה קלושות שבארוחת הערב יוגש בשר טרי – משהו שיוכל לטעום בו את הברזל.

"זה חייב להיות משהו גדול," מלמל סיריוס, מדפדף כל הדרך לסוף הספר – רמוס שחרר זעקה לא־רצוייה כשמשקלו המלא של הספר חבט בירכו. סיריוס התעלם ממנו, מריץ את אצבעו לאורך המפתח. "משהו גרוע בהרבה מהקטע עם השיער."
רמוס נרעד מהמחשבה על תעלולו של סנייפ. זעם צף ועלה בו שוב. או שהיה זה רעב? הוא נענע בראשו, דוחף מעליו את הספר ונעמד, מעמיד פנים שהוא פשוט חייב להתמתח. מפרקיו כבר כאבו כאילו גופו החל להכין את עצמו לשינוי הקרב ובא.
"אין לי שמץ למה אתה חושב שאני אוכל לעזור." נאנח רמוס, מפהק.
"תובנה מוגלגית." חייך סיירוס. "כמו אבקת־הגירוד. אתה יכול לחשוב על דברים שסנייפ לא יצפה להם לעולם."
רמוס גירד בראשו, מנסה להניע את מוחו לחשוב מהר יותר.
"לא מצליח לחשוב על משהו רע מספיק," הוא אמר," פעם לקחנו דלי מלא מים והשענו אותו למעלה על דלת – שאתה חייב להשאיר טיפה פתוחה, ת'דֵעַ, ואז אם־הבית הייתה אמורה להיכנס והמים היו צריכים להישפך עליה. אבל אם־הבית לא נכנסה; הטבחית נכנסה, ואנחנו קיבלנו אוכל חרא במשך חודש." בטנו נהמה בהִזָכר אוכל. "זו מתיחה יחסית מתורבתת, למען האמת. אתה רעב? אנחנו יכולים לרדת כבר לארוחת הערב?"
"כֵּה, 'ני מניח," סגר סיריוס את הספר. "נצליח להשיג דלי יחסית בקלות, אך נראה כאילו יכולות לצוץ הרבה בעיות. אבל אנ'לא יודע אם זה באמת יחדיר פחד ללבו כמו שאנחנו רוצים. אנחנו קונדסאים, אנחנו צריכים להציב כמה סטנדרטים."

רמוס צחקק בזמן שטיפסו החוצה דרך התמונה, "כֵּה, אמרתי לך שזו שטות. באסה, כי שטיפה טובה הייתה 'כולה לעזור לסברמאוס."
סיריוס צחק בתגובה; ואז הוא קפא, תופס בכתפו של רמוס, "הו, גאון שכמותך! חתיכת גאון!"
"מה?!" ענה רמוס, מופתע וקצת מעוצבן מהדרך שבה נענע אותו סיריוס.
"שטיפה טובה! זה מה שנעשה! זה קל, אני מניח, זה יהיה באחד מהספרים האלו… חכה כאן!" הוא נעלם חזרה מאחורי הדיוקן. רמוס נאנח, רעב, וחיכה.

* * *

"אז רגע, תסביר לי את זה שוב?" לחש רמוס לקראת סיום הארוחה. הוא השתמש באחרוני תפוחי־האדמה הקלויים שלו כדי לגרוף שאריות רוטב־בשר. אולי ייקח לעצמו מנה שנייה – הוא אכל כמו סוס בלילות שלפני הירח המלא. "זה נשמע מסובך."
"זה לא," נענע סיריוס בראשו, "אני מניח שזה קל אפילו. לחשי מזג־אוויר קשים בקנה מידה אדיר, אך זה צריך להיות רק ענן בגודל הזה." הוא נקש באצבעו על צלחת הפורצלן שלפניו.
"זה יהיה כמו התקרה?" שאל רמוס, מחווה בראשו בחדות כלפי הקורות המכושפות. מזג־האוויר היה גשום, כמו שהיה במשך כל החופשה, אך המבול נעלם לפני שהגיע אליהם.
"קצת," ענה סיריוס, "אך קטן יותר. ובלי הלחשים האלו שגורמים לנו לא להירטב."
"אבל… הוא לא יוכל פשוט להתחמק ממנו?"
"לא אם נשלב אותו עם לחש מקשר!"
"אבל… אנחנו עדיין לא יכולים לשלב לחשים. טוב, אני לא. אתה כן?" הוא הרים את מבטו אל סיריוס, שהנהן נחרצות.
"כֵּה, ניסיתי את זה, בשביל הקטע שלך עם קריאה. האמת שזה לא כזה קשה; אתה פשוט צריך להתרכז."
"זה מה שאומרים על קריאה," נאנח רמוס.
"אנחנו נתאמן." אמר סיריוס בביטחון, "נתאמן המון, לפני שג'יימס ופיט יחזרו. הם יתרשמו מוות."

לא היה זמן למנה שנייה אחרי זה, כך שרמוס נאלץ להסתפק בשאריות עוגיות חג־המולד שלו בזמן שסיריוס חיפש קסמי מזג־אוויר. כשמצא את מבוקשו, ניסו שניהם לבצע את הלחש בתורות, כשסיריוס קורא את ההוראות מספר פעמים לפני שהבינו אותם.
הייתה זו הפעם הראשונה שבה ניסה רמוס להטיל קסם בלי הדגמה של מישהו אחר לפני כן. זה היה מבהיל בתחילה, אך הוא הבין במהירות כיצד היה על שרביטו לזרום ולהתפתל, בעוד שסיריוס היה טוב יותר בהגייה. הפעולה אכן דרשה ריכוז רב, והייתה זאת כמעט שעת חצות עד שאחד מהם הצליח להוציא משהו בכלל. לבסוף, רמוס הפיק ענן אפרפר קטן. הוא היתמר משרביטו כמו עשן, ואז התנודד ביניהם במשך כמה רגעים עד שהתפוצץ כבועה, משאיר אחריו רק שביל חלוש של התעבות.
סיריוס חייך חיוך רחב. "זה הולך לעבוד!"

שבת, שלושים־ואחד בדצמבר, 1971

היה קשה לנער מעליו את סיריוס בליל הירח־המלא. רמוס אפילו אמר לו שהוא לא מרגיש טוב, אך הנער השני רצה ללוות אותו למרפאה. לבסוף הוא הצליח לשכנע אותו שעליו להישאר מאחור ולהתאמן על לחש ענן־הגשם.
"אבל כבר די קלטנו את זה." התלונן סיריוס. הוא צדק, שניהם הצליחו להוציא סופות־גשם קטנות אך מספקות – חדר השירותים כמעט הוצף בתהליך. היה זה רק עניין של החזקת הריכוז והשלמת הלחש־המקשר כעת.
"אז תמצא לעצמך משהו אחר לעשות." התפרץ רמוס, כבר בדרכו לדלת, עורו מתפתל מבפנים ובטנו נוהמת. "ניפגש מחר."
"איך 'תה יודע שהיא תשאיר אותך בליל–?!"
רמוס ברח לפני שיהיה חייב לענות על שאלות נוספות. הוא נהיה חסר־זהירות, חשב לעצמו כשדפק על דלת משרדה של הפרופסור מקגונגל. בשלב מסוים יהיה חייב לחשוב על תירוץ מספק לכל היעלמויותיו. מתישהו, הם יהיו חייבים לקשר את הלילות שבהם נעלם ללילות הירח־המלא – ארבעתם למדו אסטרונומיה יחד, אחרי הכל.

הצריף היה קר, הקירות לחים מהגשם הבלתי־פוסק. רמוס התחרט שלא לקח את שרביטו; הוא למד לאחרונה להטיל לחש אש בצורה טובה. מצד שני, הוא הניח שלא יועיל אם תהיה אש בוערת כשישתנה. הוא עלול להבעיר את המקום לגמרי.
השינוי הגיע בפתאומיות לא־צפויה. מאז שמדאם פומפרי אמרה לו שהשינויים ילכו ויהיו גרועים יותר ויותר, הוא התחיל להרגיש אותם יותר. הוא עדיין נאבק לא לצרוח, מודאג מכך שמקגונגל או פומפרי תשמענה אותו בעת יציאתן מן המערה. הוא לא היה זקוק לרחמים נוספים.

ראשון, אחד בינואר, 1972

בבוקר הבא, רמוס בקושי הצליח להתרומם לאחר שהשתנה חזרה. הוא עטף סביבו שמיכה במקום זאת ונשכב על הרצפה, מחכה להגעתה של מדאם פומפרי. כל סנטימטר בגופו כאב – יותר מהרגיל. ראשו הלם כאילו נבטש על ידי טרול. כל שן בלסתו דאבה, והוא חש כאילו הגידים בכתפיו נמתחו כל־כך עד שהתפקעו. הוא שבר את כל ציפורניו. סימני טפרים ענקיים היו חרוצים בקירות.
"רמוס?" קולה הרך של מדאם פומפרי בקע מבעד הדלת הסגורה. "אני נכנסת עכשיו, יקירי."
הוא עצם את עיניו, לא מסוגל אפילו להיאנח.
"אוי," היא אמרה כשנכנסה לחדר ומצאה אותו על הרצפה, "זה היה גרוע הפעם, הלא כך? אולי הייתה זאת נקודת ההיפוך^[1], אהיה חייבת להיוועץ בִּסְפָרַיי. אתה יכול להתרומם, רמוס?" היא נגעה במצחו בגב ידה.
הוא פקח את עיניו והנהן חלושות, לוקח את ידה ומושך את עצמו מעלה. זאת הייתה טעות. ברגע שהיה על רגליו ראשו הסתחרר ובטנו התכווצה. הוא התכופף לפנים והקיא על הרצפה.
"אין דבר," אמרה מדאם פומפרי בחביבות, זרועה סביב כתפו הרועדת. היא הצביעה בשרביטה על הלכלוך והוא נעלם בשניות אחדות. "שום נזק לא נגרם. בוא אקח אותך למקום חמים עכשיו, בסדר?"
היא רצתה לזמן אלונקה שתישא אותו חזרה אל הטירה, אך הוא לא הצליח לסבול את הבושה שבדבר, למרות שעת הבוקר המוקדמת. הם עלו חזרה, לאט מאוד, בדרך למרפאה, שם לבסוף התמוטט לתוך מיטה נקייה ורכה. האחות המשיכה לכרכר סביבו, אך הוא כבר נסחף לשינה עמוקה.

כשהתעורר, הרגיש מעט יותר טוב. כאב־הראש שלו חלף, בכל אופן. הוא מצמץ בטשטוש, מושיט את ידו אל כוס המים שלידו. מישהו הרים אותה והגישהּ אליו. הוא לגם לגימה עמוקה ואז הניח אותה חזרה, מביט מעלה בציפייה לראות את מדאם פומפרי. הוא קפץ.
"סיריוס!" הוא קרקר, גרונו עדיין כואב. אלוהים, האם באמת יילל? כמה מביך.
"שנה טובה," אמר סיריוס בעליזות. הוא ישב על שרפרף עץ קטן שהונח שם למבקרים, אוחז בספר כנגד חזהו. "חשבתי לחפש אותך כשלא הגעת לארוחת־הבוקר. הכל טוב?"
"בסדר," אמר רמוס, מתיישב במהירות ומשפשף את ראשו. "אני אה… יש לי מיגרנות לפעמים. אני מרגיש יותר טוב."
"יופי." הנהן סיריוס, "כי מתנת חג־המולד שלך מוכנה."
"ה… מה?" רמוס בהה בסיריוס בזהירות. עיניו הכחולות ברקו בשובבות.
"סליחה שזה באיחור," הוא אמר, "היו לי כמה שיפצורים קטנים אחרונים. הנה." הוא הושיט לו את הספר. היה זה עותק 'תולדות הכישוף' של רמוס.
"מה…?" רמוס לא היה בטוח שהוא לא פשוט חולם חלום מוזר ביותר. למה סיריוס נותן לו את עותקו שלו של ספר ההיסטוריה?
"פתח אותו!"
רמוס נענה. הוא בקושי פתח את הספר כל השנה, והדפים עדיין היו קשיחים ונקיים ללא רבב, מלבד העמוד הראשון ביותר. מתחת לכותרת, סיריוס כתב משהו בכתב ידו המסולסל והמסודר. רמוס כיווץ את עיניו אל עבר הכתב, פיו מתעוות במאמץ. הוא כבר היה תשוש, ולא היה לו כוח לחידות.
"סיריוס," הוא נאנח, "אתה יודע שאני לא יכול-"
"שים עליו את היד שלך!" אמר סיריוס בהתלהבות, צועד קדימה, "כף־היד שטוחה על הדף – כֵּה, ככה. עכשיו, תן לי רגע…"
הוא שלף את שרביטו מכיסו ומיקם את קצהו ברכּוּת כנגד רקתו של רמוס.
"סיריוס, מה אתה עושה?!" נרעש רמוס – איש מעולם לא כיוון כלפיו שרביט לפני כן, והוא כבר צפה בעבר בסיריוס מפוצץ דברים יותר גדולים מראשו.
"סמוך עלי!" הִסה אותו סיריוס. מבט מרוכז החליף את הבעת פניו הצוהלת. הוא לקח נשימה עמוקה.
רמוס עצם את עיניו חזק ככל יכולתו, מכין את עצמו לגרוע מכל. לפחות כבר היה במרפאה.
"לֶקְטיוּנְקוּלָה מַגְנָה^[2]!" אמר סיריוס בביטחון.
רמוס חש זעזוע מוזר, כאילו פספס את המדרגה האחרונה בגרם. זה לא כאב, לא בדיוק, ולפחות ראשו עדיין היה מחובר. הוא פתח את עיניו והביט בסיריוס.
"מה זה היה?"
"תסתכל על הספר!" הצביע סיריוס, כבר פחות־או־יותר רוקד במקומו מהתרגשות, "תגיד לי מה כתוב בו!"
רמוס נאנח, והסתכל מטה אל הספר שבחיקו. הוא נראה זהה לחלוטין; דף לבן ריק עם כתב־ידו העבה, הנטוי מעט והשחור של סיריוס. הוא בהה בו, לא בטוח מה עליו לעשות.
"קרא אותו!" המריץ סיריוס.
"אני…" רמוס הביט מטה, והסתכל על המילה הראשונה.
'שמח'.
קול בראשו אמר זאת. רמוס מצמץ בתדהמה – הוא מעולם לא שמע את הקול לפני כן, למרות שהוא נשמע כמוהו. כמעט כמו מצנפת המיון, רק יותר מוכר ופחות פולשני. הוא הסתכל שוב.

'חג־מולד שמח,' נכתב; 'עכשיו תוכל לעשות את שיעורי הבית הארורים שלך בעצמך. מעמיתך הקונדסאי וחברך, סיריוס בלק.'
רמוס צחק. הוא הביט בסיריוס, ואז שוב על הדף. הוא פתח את הספר בחציו, מביט במילים שהודפסו שם:
'במשך שנות המאה השש־עשרה המאוחרות, קורנליוס אגריפה ביצע את התקדמותו המרשימה ביותר בתחום הקסם הטבעי…'
"הו אלוהים!" קרא רמוס. הוא דפדף שוב, וקרא עוד. הקול המשיך, בטוח. הוא הצליח לקרוא. "הו אלוהים!"
"זה עבד?!" קרן סיריוס.
"סיריוס! זה… אתה!… אני לא מ… איך?!"
"אוי לא," צחקק סיריוס, "אל תגיד לי שבלגנתי לך את המוח כל־כך שאתה לא מצליח להוציא משפט עקבי אחד?"
"תודה." היה כל מה שהצליח רמוס להגיד. הוא הרגיש את עיניו מעקצצות מדמעות, ומיד שפשף אותם בחזקה עם אגרופיו. סיריוס הפנה את מבטו בנימוס.
"ז'בסדר," ענה, "עכשיו תוכל לעזור לי לחפש חומר לתעלול הגדול הבא שלנו."
"אבל אפילו את הראשון עוד לא השלמנו!" ענה רמוס, מושך באפו בכוח, מנסה להתגבר על רגשותיו. "אתה חייב להראות לי איך עשית את זה… זה… כלומר, זה בטח קסם ממש מתקדם."
"סוג־של," משך סיריוס בכתפיו, "הרעיון עלה לי אחרי הצרחן של אמא, האמת. חשבתי שאם ביכולתך לגרום למכתב לצרוח על מישהו, תוכל גם לגרום לספר לקרוא למישהו. לדאוג שהקול יישאר בראש היה החלק הכי קשה – לא הצלחתי להבין אם הלחש עובד עלי או שאני פשוט קורא רגיל. עובד על כל ספר, בכל מקרה. אני חושב. לא בטוח לגבי דברים אחרים עדיין, כמו טבלות שיקויים או סימנים, אבל אנחנו יכולים להמשיך לעבוד על זה…"
רמוס לא הצליח לגרום לעצמו להפסיק לבהות בספר, קורא שורות אקראיות ומחייך לעצמו. הוא לא חשב שהיה אי־פעם כל־כך שמח בחייו.

[1] נקודת היפוך החורף – הזמן בשנה שבו ציר כדור הארץ נמצא במרחק הקרוב ביותר לשמש. נטייתו ביחס למישור המילקֶה היא המירבית, כך שהצפון נוטה כלפי חוץ (חורף), והדרום נוטה אל השמש (קיץ).
בהיפוך הקיץ, הנטיה זהה אך כדור־הארץ בצד הרחוק ביותר מהשמש. התוצאה היא שבצפון הנטיה היא אל השמש, ובדרום – כלפי חוץ. הלילה שבין ה־21 בדצמבר ל־22, הוא הארוך ביותר (בצפון). בלילה שמתחיל ב־3 בינואר, השקיעה היא המוקדמת ביותר.
כיוון שאורך היממה משתנה לאורך השנה בשתי תנודות מחזוריות נפרדות – מצד אחד, אורך היממה בין נובמבר לפברואר מתקצר; מצד שני, אחרי ה־3 בינואר השקיעה מתאחרת – התוצאה היא שבמשך עשרה ימים, ה־3 עד ה־13 בינואר, זמן השקיעה לפי שעוננו לא משתנה.
משום כך, הלילה מתארך, והזמן בין שינויו של רמוס מאדם לזאב עד ההחלפה חזרה מתארך גם הוא – כך שהוא היה "זאב" במשך זמן רב יותר מהלילות הקודמים. זהו עקרון הסברה של פופי פומפרי.

[2] 'לקטיונקולה מגנה' – בלטינית. 'לקטיונקולה' = קריאה קצרה; 'מגנה' = נהדרת, אדירה.