כל החבר'ה הצעירים #12

חג המולד 1971

"לופין, אולי תוכל להגיד לי – מָהן יכולות שינוי הצורה של לֵפִּיס פִילוֹסוֹפֵרוּם?" קראה מקגונגל יום אחד, כששיעורם כבר התקרב לסיומו. היא העניקה לו מבט חודר ביותר – בפעם האחרונה שבה ביקשה ממנו לענות על שאלה מול הכיתה, הוא משך בכתפיו והביט הצידה.
"אה…" אימץ רמוס את מוחו, "טוב, אני חושב שזו האבן שהופכת דברים לזהב? אם משתמשים בה נכון… וקליאופטרה האלכימאית השתמשה בה כדי להפוך עופרת לכסף, אני חושב."
"נכון." מקגונגל נשמעה כמנסה להסתיר את הפתעתה. "חמש נקודות לגריפינדור. ועוד חמש על הקישור לקליאופטרה האלכימאית – היא לא מאוזכרת במדריך שינוי־צורה למתחילים, האם קראת זאת בספר ההיסטוריה שלכם?"
רמוס הנהן, מודע לכך שכולם מסתכלים עליו.
"טוב, מצויין. כמה מתלמידֵי השנה השלישית שלי עדיין אינם מסוגלים לחבר בין ספרי הלימוד שלהם כך, אני שמחה לראות שביכולתך לעשות זאת כבר עכשיו." היא פנתה לכיתה, "ואנחנו נתחיל לדון באלכימיה אחרי חג־המולד. מה שמזכיר לי – עם חופשת החג המתקרבת, אבקש מכל תלמידה או תלמיד שמתכננים להישאר בהוגוורטס במשך החופשה, להודיע לי עד סוף השבוע הבא. תודה לכם, משוחררים."

הכיתה החלה לעזוב. כמה אנשים טפחו לרמוס על גבו כשעברו.
"אדון לופין, אם יש לך רגע?" אמרה מקגונגל כשחלף על־פני שולחן העבודה שלה. לבו צנח. הוא עבר שבועיים ללא קבלת ריתוק ממנה; היה עליו לדעת שמשהו מתקרב. הוא עמד במקום, ידיו מתחפרות עמוק בכיסיו, ובהה ברגליו בזמן ששאר הכיתה השתרכה החוצה.
לבסוף, כשהכיתה התרוקנה, היא נעמדה, טרקה את הדלת (הישר בפרצופו של ג'יימס), ופנתה חזרה לתוך החדר.
"כל הכבוד היום, רמוס," אמרה מקגונגל בנדיבות, "אתה מצליח מאוד לאחרונה."
הוא הרים אליה את מבטו, המום.
היא צחקה. "אל תֵּראה מופתע כל־כך! התרשמתי מאוד. פרופסור סלגהורן ופרופסור פליטוויק אמרו גם הם את אותו הדבר. רציתי שיחה קטנה איתך על חג־המולד. דיברתי עם גברת אורוול-"
"מי?!"
"הגברת שמנהלת את סנט אדמונד."
"אה, כן, אם־הבית."
"אכן. כמו שידוע לך, הירח המלא יתרחש פעמיים החודש: בַּשניים בדצמבר," (כלומר בשבוע הבא) "וּבַשלושים־ואחד. ערב השנה החדשה. נראה שגברת אורוול מחזיקה בדעה שיהיה טוב יותר עבורך אם תשאר בהוגוורטס למשך חג־המולד השנה. אני מקווה שזה לא מאכזב אותך יתר על המידה."
רמוס משך בכתפיו. "לא אכפת לי בכל מקרה."
פרופסור מקגונגל הנהנה ברצינות תהומית. "אוסיף את שמך לרשימה, אם כך. נתראה בשבוע הבא, רמוס."

* * *

ג'יימס הזמין את סיריוס ורמוס לבקר אותו במהלך חופשת חג־המולד, בידיעה שממילא אף־אחד מהם לא הולך ליהנות ממנה במיוחד. רמוס היה חייב לסרב – גם לולא היה נבוך מאוד לגבי ביקור בביתו של ג'יימס ומפגישה עם הוריו, הוא עדיין היה תחת השגחתם של הסמכות המקומית בסנט אדמונד על פי החוק, והיה זקוק לאישור בכתב מאם־הבית על־מנת לעזוב את הוגוורטס.
סיריוס, שהיה אוהב מאוד את ההזדמנות לבזבז שבועיים שלמים בשיטוטים לכאן ולשם עם ג'יימס, עריכת מרוצי מטאטאים ואכילת שוקולדים, חויב גם הוא לסרב. משפחתו הפכה לבהיר כשמש את העניין, שהיא בשום מצב לא מאפשרת לו לבקר אצל משפחת פוטר.

"בלטריקס, הכלבה הזאת, יידעה את ההורים שלי." הוא הסביר בקדרות, "ככל הנראה, כבר ביישתי אותם מספיק. אם אהיה אצלך זה רק יהיה יותר גרוע. סליחה, אחי."
רמוס ליווה את שאר הקונדסאים אל קצה האדמות על־מנת לנופף להם לשלום ביומו האחרון של השליש.
"נשלח לך ינשופים!" הבטיח ג'יימס, "תראה אם תוכל לחשוב על תוכנית התקיפה הבאה שלנו על סנייפ!"
רמוס חייך והבטיח שינסה. הוא קיווה שהמכתבים שישלח ג'יימס לא יהיו ארוכים מדי. הוא היה תלמיד השנה הראשונה היחיד מגריפינדור שנשאר מאחור בחופשה, והלך בכבדות במעלֶה הדרך חזרה אל הטירה.

ביום הבא הוא נהנה מהשכמה מאוחרת – דבר שמעולם לא הורשה בסנט אדמונד. הוא ישן עד עשר בבוקר, אז בצבץ ראשו של פרנק לונגבוטום מבעד לדלת.
"יאללה לופין, אתה תפספס את ארוחת הבוקר בקצב הזה!"
רמוס חיבב את פרנק – היה לו פרצוף רחב וחברותי והוא השרה אווירה נעימה. הוא נראה בסך־הכל אחראי ומהימן, כמו אח גדול. הוא הבין שרמוס רגיל להיות ה'שונה', וניסה לשתף אותו מתי שהתאפשר בלי ללחוץ יותר מדי.

אחרי ארוחת הבוקר נעלם פרנק לינשופייה, ורמוס ישב בקדרות בחדר המועדון, מרגיש את השבועיים הקרובים נמתחים לפניו, ריקים ובודדים. הוא שקל שיטוט באדמות, אך התחיל לרדת גשם כבד. הוא הניח כמה מהתקליטים של סיריוס על הפטיפון, ודפדף בערימת מגזינים שתלמיד שנה רביעית לא מוכר השאיר מאחור, רק מסתכל בתמונות. רובן היו של מכשפות מצודדות וקוסמים נאים – הוא הניח שהיה זה עלון אופנה.
הימים שלאחר מכן חלפו בערך באותה הצורה: פרנק היה מעיר אותו בבוקר, הוא היה אוכל את כל ארוחותיו יחד עם הגריפינדורים הנותרים באולם הגדול, אך מלבד זאת נותר ברשות עצמו.

הוא היה כל־כך משועמם בנקודה מסויימת שאפילו חשב על הכנת כמה משיעורי הבית שניתנו לו. זה זמן מה הוא ניסה לשפר את כתב־ידו, אך היה זה כמעט בלתי אפשרי עם עטי־הנוצה המגוחכים שניתנו להם. אף־אחד לא הסכים לענות לו ישירות כששאל מדוע הם לא יכולים פשוט להשתמש בעטים כדוריים. אפילו עפרון^[3] היה יכול להיות טוב יותר. הוא גם ניסה לקרוא במשך זמן־מה, אך אחרי התנסות עם פסקה בודדה מסֵפר תורת הצמחים – התייאש בתסכול. הוא העתיק כמה דיאגרמות במקום זאת – לרמוס לא הייתה בעיה עם ציור; הוא אהב את החופשיות שבו.
מדי יום הוא שוטט בטירה שעות, מצויד במפתו. הנערים האחרים נפטרו משלהם כבר מזמן, שכן הכירו את מיקום כל הכיתות לאחר השבוע הראשון ללימודים בערך. רמוס, לעומתם, החזיק עדיין בשלו, מוטרד מחוסר־השלמות שבה. הוא החל לסמן אותה בעצמו, מוסיף מיקומים מעניינים, מקומות מחבוא ומעברים סודיים שמצא.

את שאר הזמן הוא העביר בהתחמקות ממורים שהיו מודאגים מבדידותו. הוא לא היה היחיד שנשאר בבית־הספר, אך מרבית שאר התלמידים היו מהשנה השישית או השביעית, ובאופן כללי נשארו בספרייה והתכוננו שעות ארוכות למבחנים, או טרחו סביב עבודות כיתה שונות. סלגהורן פתח שיעורי תמיכה מיוחדים לשיקויים במרתפים, אך רמוס לא הוזמן וככל הנראה לא היה הולך בין כה וכה.
הוא התאמן על מספר לחשים, ובידר את עצמו במשך כמה שעות טובות בניסיונות לראות כמה חפצים בחדרם הוא מצליח להרחיף בו זמנית. הוא ביסס על זה משחק, משליך מגוון חפצים -ספרים, אבני משחק, חבילות קלפים- מעלה באוויר, ומנסה לעצור אותם לפני שיפגעו ברצפה. הוא היה חייב להפסיק בשלב מסויים, שכן פרנק נקש על דלתו ואמר לו בעצבנות להשתיק את הרעש.

שבת, עשרים־וארבעה בדצמבר, 1971

בערב חג־המולד, רמוס הושכם מוקדם מהרגיל – עדיין היה חשוך יחסית. גשם כבד הכה בזגוגיות החלון העבות, צליל המטח חזק מספיק להדהד דרך קירות החדר הריק. אך לא היה זה המטר שהפריע לו. הדלת נפתחה לאיטה, ומישהו צעד פנימה.
מתיישב ומציץ דרך העלטה, ציפה רמוס לראות את לונגבוטום אומר לו שעליו להתעורר לארוחת הבוקר. אך לא היה זה פרנק. היה זה נער רטוב מאוד ופרוע מאוד, בעל שיער ארוך ופרצוף מתנשא.
"סיריוס!" זינק רמוס מהמיטה, מאושר לראות את חברו.
סיריוס הדף את שערו הרטוב מעיניו, הוא בבירור היה בחוץ בגשם. הוא שמט את גלימת המסע העבה שלו בערימה על הרצפה.
"מה קורה, לופין?" הוא חייך. "קפוא פה, לא?" הוא הצביע בשרביטו על האח, "אינסֵנדיו."

"מה אתה עושה פה?!"
"הספיק לי," הוא אמר בפשטות, מוריד את מגפיו, שהיו מצופים בבוץ. "הייתה לי מריבה עם אבא, ואז כל המשפחה התערבה. כל הדברים הרגילים. קראו לי בוגד־דם, בּוּשַת המשפחה, וכו', וכו'…" הוא צנח מטה על מיטתו. "אז עזבתי."
"וואו." לופין שפשף את עיניו, מביט בסיריוס ביראת כבוד. "איך הגעת לפה?"
"אבקת פלו." משך סיריוס בכתפיו, "לפאב בעיירה. ומשם פשוט עליתי אל הטירה."
"וואו." חזר רמוס.
"אני מורעב, הם שלחו אותי למיטה אתמול בלילה בלי ארוחת ערב. יאללה, תתלבש! ארוחת בוקר!"

מקגונגל לא שמחה לראות את סיריוס כמו רמוס. שני הנערים ניסו לשבת במקומם בשולחן כאילו דבר לא היה שונה מהרגיל, אך היא הופיעה לצידם כמעט מיידית.
"אדון בלק." היא אמרה, נימת אזהרה בקולה שרמוס זיהה מריתוקיו. "מהי משמעות העניין?"
"גם אני התגעגעתי אליך, פרופסור." הוא חייך אליה במבט מורם.
קצה פיה של המכשפה הזקנה התעוות, אך היא שמרה על עמדתה.
"נראית צועד אל האדמות מכיוון הוגסמיד, הבוקר בשש. האם ברצונך להסביר את עצמך מעבר לזאת?"
סיריוס נענע בראשו. "לא ממש, פרופסור. זה פחות־או־יותר הכל."
מקגונגל נאנחה, מנענעת קלות את ראשה. היה לה אותו מבט מרחם שלרוב שמרה לרמוס.

"הבנתי, אדון בלק. מחובתי להודיע להוריך, כמובן, שידעו היכן אתה נמצא."
"אין צורך." ענה סיריוס, מהנהן לכוון להקת ינשופים שבדיוק עטו לתוך החדר. הגדולה שבציפורים אלו, אוֹחַ הֲדוּר, שמט מעטפה אדומה עבה אל תוך צלחתו של סיריוס. הוא השפיל את מבטו אליה, ואז שוב הרים מבט והסתכל על מקגונגל בחיוך עייף, "אני חושב שהם יודעים בדיוק איפה אני."
הוא הרים את המעטפה המסתורית, ואז, מבלי לשבור קשר־עין עם מקגונגל, פתח אותה בקריעה. כמעט מיד, המכתב החל לצַווֵח. הקול היה כה חזק שהוא מילא את חלל החדר העצום, גורם לראשים להסתובב. מקגונגל נרתעה מהקול הצורמני מחריש האוזניים. היה זה קולה של אמו של סיריוס.

"סיריוס אוריון בלק," צווח הקול, "איך אתה מעז להמרות את פי אביך בצורה שכזו!"
רמוס כיסה את אוזניו. סיריוס נותר דומם לגמרי, מבטו מורם אל מקגונגל.
"מתרועע עם חצויי ובוגדי־דם! מסב את גבך אל המשפחה! אם סבך עוד היה בחיים, הוא היה מנשל אותך ברגע שבו מויינת! אתה תישאר בבית־הספר עד סוף השנה ותחשוב על הבושה והקלון שהבאת על שמך המכובד! אל תחשוב שלא נסיר אותך מהירושה! אתה לא בננו היחיד!"

בנימה זו, עלה המכתב בלהבות, קמל אל־תוך עצמו ומתפורר לערימה של אפר לבנבן. הדממה שנותרה הייתה מחרישת אוזניים. כולם הסתכלו.
סיריוס לקח מעט טוסט, הניח אותו על צלחתו, ואז החל להערים עליו ביצה מקושקשת בנונשלנטיות. הוא הרים שוב את מבטו אל מקגונגל. "את יכולה לשלוח לאמא ינשוף את תרצי, פרופסור, אך אני בספק אם היא תקרא אותו."
"בסדר גמור, סיריוס," הנהנה מקגונגל, "רק… נסה לא להיכנס לצרות, טוב?" בנימה נוקשה זו, היא חזרה אל שולחן המורים בקצהו המרוחק של האולם.
סיריוס אכל את ארוחת הבוקר שלו בדממה. שנים לאחר מכן, רמוס יזכור שחשב באותו הרגע שסיריוס בלק הוא בטח הילד האמיץ ביותר בעולם.

* * *

חג־המולד בסנט־אדמונד היה לרוב מאורע רועש ביותר. לכמה נערים נשלחו מתנות – לילדים בעלי קרובי־משפחה רחוקים שדאגו מספיק ושלחו להם סוודר חדש, למשל, אך לא טרחו לבקר. אחרים השלימו עם מבחר התרומות הרגיל מהמקומיים, וחבילות שונות עטופות על ידי אם־הבית. קבלת המתנות נהפכה במהירות להחלפת המתנות, ובדרך כלל עבר הבוקר בהתמקחויות ומסחר בפריטים הדלים שקיבלו. לאחר מכן, היה עליהם 'להתחגֵג', ואז הובלו בשורה משתרכת לכוון הכנסייה, בה ישבו בשקט בעת מִיסת חג־המולד, משועממים ושמוטי כתפיים.

חג־המולד בהוגוורטס היה נחמד בהרבה. רמוס כמעט התרגש כשגילה שאם־הבית לא שכחה אותו – הדואר הגיע במהלך הלילה ובקצה מטתו הוא מצא כרטיס ברכה ממנה, יחד עם חבילה גבשושית שהכילה שקית אגוזים, תפוז ופחית עוגיות. לפליאתו, ג'יימס שלח גם הוא מתנה – ערכה אישית של גולות גובסטון. אפילו פיטר שלח לו דבר־מה – קופסת צפרדעי שוקולד.
"חג־מולד שמח," פיהק סיריוס, פותח את מתנותיו. הוא לא קיבל דבר מהוריו, לפי מה שרמוס הצליח לראות, אך לא ציין זאת. ג'יימס שלח לו עלון של קבוצה הקווידיץ' האהובה עליו, הסערה מהסהרה^[1], וגם הוא קיבל קופסת צפרדעים מפיטר.

"חג־מולד שמח," החזיר רמוס, "לא הבאתי לאף־אחד מתנות," הוא הודה באשמה. "לא ידעתי שמישהו יביא לי…"
"הכל טוב," ענה סיריוס, בדרכו לחדר הרחצה, "אף־אחד לא ציפה ממך."
אמירה זו הטרידה את רמוס, אך הוא ניסה לא לחשוב על כך. בזמן שסיריוס היה בשירותים, ינשוף נוסף נכנס דרך החלון ושמט מעטפה ענקית, שטוחה ומרובעת על מיטתו. כשסיריוס יצא וראה אותה, אורו עיניו והוא תלש מעליה את עטיפתה בהתלהבות.
"זה מאנדרומדה!" הוא הסביר, שולף את התקליט החוצה ומראה אותו לרמוס, שמיהר למיטתו בהתרגשות.

היה זה אלבום מוגלגי נוסף. הכריכה הייתה שחורה, ועליה צלליתו של אדם העומד לפני מגבר עצום בגודלו, מנגן בגיטרה. היה לו שיער ארוך, מבולגן ומתולתל, והוא עמד ברגליים פשוקות ב'עמידת כוח'^[2], קווי מתארו צבועים זהב. 'אלקטריק ווריאר', רעמה הכריכה, 'טי רקס'.
"או, טי רקס, אני חושב ששמעתי עליהם," אמר רמוס, בזמן שסיריוס הפך את התקליט לצידו השני על־מנת לקרוא את רשימת השירים.
"נו, שים אותו!" עודד רמוס, חסר־סבלנות. למי אכפת מה כתוב על העטיפה?
סיריוס נענה לו, מושך את התקליט השחור הדקיק מעטיפתו וממקם אותו בעדינות על הפטיפון. התקליט החל להסתובב, והחדר נמלא צלילי מוסיקה – פעימות עקביות, נמשכות.

"Beneath the bebop moon
I wanna croon
With you-ooo…"

תחת הירח הפועם
אני רוצה להמהם
יחד אית-כ-םםם

הם ישבו והאזינו מרותקים, עוצרים רק על־מנת להפוך את התקליט אל צידו השני. כשהמוסיקה נגמרה, סיריוס הפך אותו שוב ללא מילים, והפעיל מחדש. הם התחלפו בין ישיבה על המיטה, מתנועעים קלות לקצבה האיטי של המנגינה, לטלטול ראשם כשנעשה מהיר יותר. הם חייכו זה אל זה במלודיות היותר קליטות, ושכבו כדי להביט בתקרה בעת השירים האיטיים, החולמניים יותר.
לבסוף, בחצי ההאזנה השנייה שלהם, נכנס פרנק לחדר.
"חג־מולד שמח בחוריי – קדימה, ארוחת־בוקר!"
הם התלבשו בזריזות וירדו לאולם הגדול. החלל העצום קושט בססגוניות על־ידי המורים: פסי מתכת נוצצים בצבעי אדום, ירוק וזהב בוהקים הבזיקו מכל פינה בחדר, משתלשלים מטה כמו צמחי יערות מטפסים חגיגיים. שניים־עשר עצים ענקיים קרנו באורות שונים בכל הצבעים שניתן להעלות על הדעת, וקישוטי מתכת זולים בגודל כדורגל נתלו מכל ענף.

אחרי ארוחת־הבוקר, רצו השניים חזרה למעלה על־מנת להקשיב לאלבום שוב.
"זה הדבר הכי מדליק ששמעתי אי־פעם." הכריז רמוס. סיריוס הנהן ברצינות תהומית.
השיר האהוב על סיריוס היה 'ג'יפסטר' – הוא התמכר לפריטה הקצבית, למהלומות האגרסיביות. האהוב ביותר על רמוס היה 'מונולית''; שרתה בו מעין אווירה חלומית וזורמת, המילים שבו חסרות־פשר ומשמעותיות באותה העת. זה גרם לו להרגיש כאילו הוא מרחף.

במשך שארית היום הם האזינו למוסיקה בחדר־המועדון, אכלו בעיקר צפרדעי־שוקולד, אגוזים ועוגיות, ושיחקו משחקים קולניים של טאקי מתפוצץ. הארוחות בהוגוורטס תמיד היו מרהיבות, וארוחת חג־המולד לא נבדלה מהן. עד שהחשיכה ירדה, רמוס אכל כל־כך הרבה – שחשב שלעולם לא יהיה רעב עוד.
למרות שלא אמר זאת לסיריוס (שאחרי הכל, היה חייב לברוח מביתו בפעם הראשונה – אם לא האחרונה), היה זה חג־המולד הטוב ביותר שהיה לרמוס אי־פעם.

1. המקור באנגלית – South End Scrochers.
2. לכריכת האלבום – https://images.app.goo.gl/afRQQjPHTTaLUk19A
3. להעשרה – במהלך המרוץ לחלל, גילו האמריקאים שבשל חוסר כבידה – העט לא ניתן לשימוש. הם השקיעו ופיתחו עט עם מנגנון לחץ פנימי, שמסוגל לכתוב אפילו בחלל.
כשגילו הרוסים את אותה הבעיה – הם כתבו בעיפרון.