S.H.I.E.L.D צוות הבז-1

"לונה!" אני אומר בתסכול ומנער לה את הכתף, היא פוקחת את עיניה בישנוניות. לוקח לה בערך חצי שנייה להבין שהיא בצרות. "אמ… ניסיתי להכין ארוחת בוקר?" היא אומרת בנימת בקשה. "באיזו שעה?" אני אומר ומביט בשעון היד שלי, השעה עכשיו שבע בבוקר. היא מחייכת חיוך התנצלות. "ארבע בערך…" אני עוצם את העיניים וסופר בראש שלי עד עשר לפני שאני שואל את השאלה הבאה. "היית שיכורה?"

איאן מק'וי העדיף להיות בכל מקום אחר על כדור הארץ, וזה כולל גם את קרקעית האוקיינוס האטלנטי, לוע הר גש פעיל, והבית של סבתא שלו. שסיפרו לו שעליו לקחת את סוזן, לי, בריאן, וקארה לניו יורק המחורבנת הוא כבר היה עצבני, שלא הסכימו לספר לו למה הוא פשוט רצה לתת למשהו אגרוף. אבל כמובן שהנה הם, במטוס של שילד, בדרך לארצות הברית. אלוהים כמה שהוא שנא את האמריקאים, עם הטלוויזה הגרועה שלהם, והאוכל השומני. אוכל שומני תמיד עשה לו בחילה. כרגע הוא תופף בעצבנות על מסעדי כיסא העור הלבן שלו, לזכותם של שילד הם בהחלט ידעו איך לעצב, מולו נח שולחן קטן שהיה מוחבר לקיר, ועליו היו מונחות שתי כוסות, אחת שייכת לו, והשנייה לסוזן שישנה על הכיסא מולו. "לעזאזל אפילו השינה שלה מסודרת." חשב, והביט איך ישבה בגב זקוף לחלוטין פנים שלוות וכיסוי עיניים ורוד שהסתיר את עיניה הירוקות. שערה השחור היה אסוף בקפדנות כתמיד. מובן שלעולם לא יאמר את זה בקול רם, אבל היא הזכירה לו מעט את אמו לפעמים, אמו הקרה והמחושבת… עיניו נדדו לקארה שישבה על כיסא זהה לשלו, גם היא ישנה, אך שערה השטני היה אסוף בצמה מרושלת על כתפה ורגליה נחו על השולחן שמולה. "אלוהים אדירים," חשב לעצמו איאן. "אנשים מניחים אוכל על הדברים האלה." אכן מוסרו של איאן היה הדוק אפילו יותר מהשיער של סוזן. מולה ישב בריאן, שערו האדום כדם פרוע ועיניו השחורות עצמות, אין כבר התרגל למראהו המלחיץ של בריאן. אבל הנער עצמו עדיין הפחיד אותו מדי פעם לפעם. מאחוריו היה עוד תא כמו השניים האחרים, רק שאחד משני הכיסאות היה ריק, ובשני נחר לי בקולי קולות. היחסים בין לי ואיאן היו מורכבים, השניים היו כה דומים לעיטים, שזה כמעט מפחיד. איאן מעולם לא הסתדר טוב עם אנשים שדומים לו.

אני נועץ בה מבט זועם, עינה מושפלות למטה, הן מערבולת של כסף ותכלת וירוק, דמות כל כך לשלי. לונה היא אחותי הקטנה, בתשע שנים. התאחדנו מחדש רק לפני שנה. כל כך כעסתי עליה בגלל שברחה ככה, השאירה אותי בבית החווה הקטן באוהיו, להתמודד עם האבא השיכור שלנו, והאחים הקטנים והאומללים. זה היה לפני שגיליתי מה אבא שלנו עשה לה, איזה דברים הכריח אותה לעשות לו…
רק המחשבה גורמת לי לרצות להקיא ולהרוג אותו באותו הזמן.
"את צעירה מידי בשביל זה!" אני קורא בכעס. זה נושא קבוע לוויכוחים אצלנו, היא רק בת שבע-עשרה, היא לא מבינה כמה לשתות זה מסוכן. "זה לא היה הרבה!" היא מחמיצה פנים. אני מתכוון לענות לה שהחצי טלפון וחצי מכשיר קשר מתוחכם שלי מצלצל. לעזאזל קולסון יודע לבחור את הרגעים שלו. אני מוציא את מה שנראה כקופסה קטנה ושחורה מהכיס, ועונה. "משימה חדשה מיילס." קולו של קולסון נשמע מהרמקול הקטן. הלסת שלי ננעלת. "אנחנו לא סיימנו כאן." אני אומר והולך לחדר ללבוש את המעיל, מחליף את הטרנינג האפור שישנתי איתו במכנסי החליפה השחורה, ואת הטי-שרט בחולצה לבנה מכופתרת, את העניבה הכחולה אני אשים כבר בדרך. שאני יוצא לונה עומדת מולי במעיל עור, חולצה לבנה, וג'ינס. התיק המרופט שלה נח על יריכה. "אני גם באה." היא אומרת, בשנה האחרונה לונה הצטרפה אלינו להרבה מהמשימות הקטנות, היא כבר כמעט סוכנת בעצמה. "בסדר… ושלא תחשבי שהתחמקת מזה." אני אומר ופותח את הדלת, נותן לה לצאת מהדירה לפני שאני נועל את הדלת, יש לי דירה נחמדה וגדולה בצד היפה של ניו יורק, יש בה שלושה חדרי שינה, לשניים מהם מקלחת צמודה. מטבח נחמד, וסלון עם קיר זכוכית שמשקיף על סנטרל פארק. תגידו מה שאתם רוצים על שילד, הם משלמים יפה. אנחנו יורדים במדרגות עד ללובי לבן-הקירות. "תתקשר לרון קיילה ואלכסיס, אם גם הם קיבלו את השיחה." לונה אומרת מאחורי שאנחנו יוצאים מהדלת לרחוב, ומיד מזמינים מונית. אני מחייג את המספר של קיילה, היא עונה מיד. "אני בדרך." קולה נשמע מהעבר השני, "אלכסיס ורון?" אני שואל בקיצור, תתפלאו לגלות שככל שאתה מבלה יותר זמן עם מישהו בסיטואציות דומות צריך פחות מילים. "יאפ." אלכסיס ורון הם זוג כבר שנה, מה שמפתיע למדי כי אין שני אנשים שיש להם פחות במשותף מהשניים האלה, אני מניח שהפכים נמשכים. "ניפגש שם." אני אומר ומנתק. הנהג עוצר ברחוב צדדי, במרחק של כמה מאות מטרים מההנגאר שהפך לנקודת המפגש הקבועה שלנו, אני משלם לנהג ויוצא מהאוטו, לונה אחרי. אני רואה את אלכסיס ורון מגיעים ברגל, הבית של רון די קרוב לכאן, אלכסיס בטח לקחה לשם מונית, זה עדיין מצחיק אותי שרון גר עם אמא שלו. קיילה כבר מחכה לנו שם, שערה השחור והמטולתל קלות מגיעה עד קצת אחרי הכתפיים שלה, עיניה החומות ננעצות בנו במבט עצבנ, כנראה שהשיחה שחל קולסון העירה אותה. היא מרימה את ידה בשלום חטוף. "מעניין מה זה הפעם…" היא אומרת שאנחנו נעמדים לצידה, "מתערבים על עשרים דולר שזה יכל לחכות גם שבוע? וקולסון פשוט נהנה להציק לנו?" לונה אומרת במורת רוח. "זו התערבות." קיילה לוחצת את ידה. רון ואלכסיס באים אלינו, רון מחייך כהרגלו, והשיער החום הפרוע שלו מסתיר את עיניו הירוקות והגדולות. אלכסיס נראית יותר מתוחה, העיניים השחורות שלה מביטות מסביב כאילו היא מחפשת משהו. "היי בלונדה." אני אומר בחיוך ממזרי. היא לא באמת בלונדינית, אבל זו כבר בדיחה פרטית. "היי אדיוט." היא משיבה בעוקצנות, אני מגלגל עיניים. "יש לכם מושג מה קורה כאן? כי לי אין." קיילה מתערבת בשיחה, רון נד בראשו לשלילה, "אני מקווה שקולסון בדרך, משום מה יש לי תחושה שזה הולך להיות יום נהדר!" הוא אומר בחיוך ענק. אני מגלגל עיניים "באמת ווקי, זה קלישאתי אפילו בשבילך." בעיקרון שם המשפחה של הוא לירווקי, אבל זה ארוך להחריד. לפתע טנדר שחור וגדול עוצר מולנו, "סוף סוף הוא כאן…" אני חושב במרירות כשפיל קולסון יוצא מהדלת. "שלום לכם סוכנים." הוא אומר בנימה חגיגית. ואז מביט בלונה בעצבנות, "ואחיות קטנות." לא, קולסון ממש לא אוהב את זה שלונה מצטרפת אלינו. למרות שהוא כבר הבין שלנסות לעצור אותה יהיה הרבה יותר קשה, מייגע, מעצבן, ומסוכן מאשר פשוט לתת לה להיות איתנו, ואני לימדתי אותה לא דבר ולא שניים ממה שצריך לדעת… "עכשיו, אני אחסוך לכם את השלב בו אתם מתלוננים, ואגיע ישר לעיקר. יש חמישה סוכנים שלכודים בידי האוייב, לאור ההצלחה שלכם בשנה האחרונה, אתם הולכים לחלץ אותם." אני מחייך, סוף סוף, אנחנו יכולים באמת להעיל במשהו. לפעמים אני חושב שאם קולסון היה יכול, הוא היה שולח אותנו רק להוריד חתולים מעצים. "אבל…" החיוך שלי נמחק באותה מהירות בה הופיע, 'אבל' זה אף פעם לא טוב. "תצטרכו עזרה." אני מקווה כל כך שהעזרה הזו תבוא בצורת האמר, או טכנולוגיה-סופר מתקדמת, או אולי חליפת על כלשהי, אני ממש ממש אשמח לחליפת על כלשהי. "תכירו את צוות הגריפון, אני מציע שתתחילו להתרגל אליהם., הוא אומר ומחווה בידו על וואן שחור שאיכשהו הצליח להתגנב לשדה הראייה שלי, וממנו יוצאים חמישה צעירים. שתי בנות ושלושה בנים- לבחור הראשון יש שיער אדום, לא ג'ינג'י, ממש ממש אדום. ועיניים שחורות כליל, הוא כחוש וחיוור ומביט בי במבט של לא-כדי-לך-להישאר-איתי-לבד-בחושך, ואני גם מאמין לו. לשני יש שיער בלונד-כהה ועיניים ירוקות, וחיוך לבן ומושלם להחריד מרוח על פניו, אני מניח שזה מסוג החיוכים שממסים נערות ללא סיבה ברורה לעין. הוא לובש טי-שרט אפורה שחושפת את מה שאני מניח שאמור להיות שרירי ידיים, וג'ינס. שערה השחור של אחת הבחורות אסוף בקוקו הדוק (ומושלם במידה מפחידה.) ועיניה הירוקות מביטות בי במבט חם וקר באותו הזמן, הי לובשת חולצה לבנה מכופתרת עד הסוף וחצאית עד הברכיים. לידה הולכת הבחורה השנייה, שערה שטני אסוף בצמה שגולשת על הכתף שלה, אבל השורשים שלו כהים, העיניים שלה כחולות בהירות ומביטות מסביב במבט של לא-היה-שווה-לקום-בשביל-זה. והבחור האחרון נראה מבוגר במעט מכל השאר, בן 19, אולי עשרים. שערו חום כהה ומסורק על הצד, עיניו הכחולות כקרח מביטות מסביב במבט מתנשא, אני מניח שהוא מה שרוב הנערות היו מחשיבות כ"נאה" אבל אני בעיקר מחשיב אותו כ"פוץ נפוח" הוא עוצר מולי ומביט בי במבט עצבני במעט, "אני איאן מק'וי." הוא אומר במבטא בריטי כבד. "אני אהיה המפקד שלך במשך המבצע הקרוב." הוא שולח את ידו ללחיצה, אבל רק מחשבה אחת עוברת בראש שלי.
תחושת הבטן שלי צדקה.