יומני הערפד

-פרק 1-

•אלנה•

_יומני היקר_

זהו זה. היום הראשון ללימודים, אני יודעת שיהיה קשה בהתחלה אבל לאט לאט הכול יעשה קל מעצמו. אני אחייך לכולם אודיע להם שאני בסדר אפילו אם אני ארגיש אחרת בתוך תוכי.. אני חייבת לשמש דוגמא טובה לג׳רמי. אחרי הכול.. אני המשפחה היחידה שנותרה לו.

״אלנה, אנחנו צריכים לזוז!״ שמעתי את גרמי קורא לי מלמטה.
״אוקי, רק עוד שנייה!״. היי קוראים לי אלנה. לפני כמה חודשים הורי נפטרו מתאונה ורק אני ניצלתי.
אחי גרמי- ילד מפונק ומרגיז, אוהב לעצבן ולעשות דווקא. טוב הוא רק בן 15 אבל עדיין הוא צריך חינוך
ואת זה אני חייבת ללמד אותו. ״אלנה את באה? אנחנו נאחר בסוף!״ ׳לפעמים הוא יכול להיות כזה קרציה׳
שמתי את החולצה האפורה הצמודה שלי עם הטייץ השחור ונעלתי נעלי עקב גבוהות. אספתי את השיער החום חלק שלי לקוקו גבוה וירדתי למטה. לקחתי איפור ושמתי בתיק. ׳אני אתאפר כבר בבית ספר׳ חשבתי לעצמי אך גרמי קטע את מחשבותי ״נו אלנה! אנחנו מאחרים!״. לקחתי את המפתחות לאוטו שלי ואת הטלפון והתחלנו לנסוע. בדרך הזכרתי לגרמי שאסור להראות שאנחנו עצובים ולחייך לכולם ופשוט לשחק את המשחק שהכול בסדר ואנחנו מאחורי זה. כשהגענו מלא ילדים הסתכלו עלינו והביאו ניחומים ואנחנו רק חייכנו ואמרנו שזה מאחורינו והכול בסדר למרות שזה ממש לא ככה. בכניסה לכיתות נפרדתי מגרמי בחיבוק והזכרתי לו שישחק את המשחק והוא רק הנהן והלך. כשהלכתי לכיוון הלוקר שלי פגשתי את קרוליין ״היי, אני כל כך מצטערת על מה שקרה.״ אני רק חייכתי ״זה בסדר, אנחנו מאחורי זה. תודה קרוליין״ היא חייכה ״אני אלווה אותך לכיתה״. הלכנו שתינו בייחד. המון ילדים-כאלו שהכרתי וכאלו שלא השתתפו בצערי וניסו לנחם אותי אך אני ידעתי שלא משנה מה הם יגידו, זה אף פעם לא יחזיר את ההורים שלי.
״היי בוני.״בירכתי אותה לשלום כשעמדה מולי ״היי אלנה, הכול בסדר? רק תדאי שאם את צריכה משהו.. אני פה בשבילך! כולנו פה בשבילך. עד כמה שזה יכול לעזור״ היא חייכה חיוך מעודד ״תודה בוני. אני מאוד מעריכה את זה.״ התיישבתי בשולחן ריק. רציתי להיות קצת לבד. ״אהמ..אהמ…״ היה זה ילד שלא היכרתי. הוא כנראה תלמיד חדש. ״אממ..״ הוא פתח ״אני שמעתי שההורים שלך נפטרו.. משתתף בצערך״
״תודה..״ הסתכלתי עליו. היה בו משהו מוכר. אך מייד דחיתי את הרעיון-זה נשמע מטופש.
״אממ..״ קטע את הרהוריי ״אני יכול?״ שאל והצביע על הכיסא ״כן, בטח״ אמרתי וזזתי קצת בשביל שיוכל לשבת. ״תודה״ אמר ואני הינהנתי. השיעור היה לא רע (שתיקה מצד שנינו) מדי פעם הוא שאל אם אפשר מחק או עיפרון אך לא יותר מזה. בסוף השיעור המורה הביאה עבודה בזוגות. קרוליין ובוני היו בייחד.
״את רוצה שאני ואת נהיה ביחד? לעבודה אני מתכוון״ שאל אותי. ובלת ברירה הסכמתי. השעתיים האחרות היו משעממות.
בסוף היום פגשתי בילד שוב. ״היי..אני יכולה את המספר שלך? אל תדאג זה רק לעבודה״ שאלתי,הוא גיחך ״זה בסדר אני מבין״ הוא נתן לי את המספר שלו. הבטחתי לו שאתקשר אליו כשאגיע הבייתה והוא הנהן ״אראה אותך מאוחר יותר.״ קרץ לי ובחיוך הלך לכיוון האוטו שלו. חייכתי גם אני והלכתי לכיוון האוטו שלי. כשהתנעתי את המכונית שלי הוא התניע גם. התקדמתי עם המכונית לכיוון היציאה מהחניון וגם הוא. הסתכלתי לעברו, הוא הסתכל עליי ועשה לי תנועה עם ביד שאני יעבור ראשונה. חייכתי אליו והינהנתי. התחלתי לנסוע לכיוון הבית.
״מי זה היה?״ שאל אותי גרמי ״אני לא יודעת.. שכחתי לשאול איך קוראים לו.״ גרמי חייך ״הוא נראה נחמד׳
״כן הוא באמת כזה..״ וחייכתי שוב. כשהגענו הבייתה הודעתי לגרמי שיש לי עבודה לעשות בבית של חברה (אם הייתי אומרת לו את האמת הוא היה מנפח לי את המוח וחופר לי על זה כל הזמן) הוא הנהן. עליתי לחדרי, היתקלחתי וסימסתי לילד שהכרתי היום שאני יגיע בעוד כשעה. כעבור כמה דקות הוא שלח לי בחזרה שהוא קיבל את ההודעה ושתהיה לי נסיעה בטוחה והוא שלח גם את הכתובת ואת הדירה שלו. בחרתי לעצמי בינתיים בגדים: לקחתי חולצת תכלת צמודה עם גקט אפור גינס וגינס קרעים שחור, נעלי מגף עקב ואת השיער השארתי פזור.
אכלתי קצת קורנפלקס עם חלב והודעתי לגרמי שאני נוסעת. לקחתי את המפתחות לאוטו ואת הטלפון שלי ולקחתי תיק קטן. הכנסתי את הטלפון לתיק והתחלתי לנסוע לכיוון הבית של הילד.
כשהיגעתי למקום דפקתי על הדלת. מבחוץ הבית נראה כמו בית שעשויות להיות בו רוחות. הוא נראה כזה עתיק וישן. כיאילו אף אחד לא גר שם כבר מאה שנה. בהתחלה חשבתי שטעיתי בבית. אך לפתע שמעתי צעדים מתקדמים לדלת. הדלת נפתחה וראיתי את הילד מחייך אלי : ״היי. בואי היכנסי.״ הוא אמר בחיוך. נכנסתי. ״תרגישי את עצמך בבית.״ כשאמר את זה הוא הוריד לי את הג׳קט. ״בדירה שלי תמיד חם״ גיחכתי.
״אז.. לא אמרת לי איך קוראים לך״ ״גם אתה לא אמרת איך רואים לך״ ״אוקי אז אני אתחיל. קוראים לי סטפן סלבטור ולך?״ ״אלנה גילברט״ ״נחמד לפגוש אותך אלנה. את חדשה? אני הגעתי לפני חודש לבית ספר ולא ראיתי אותך קודם.״ ״אממ.. זה בגלל שההורים שלי מתו חודש שעבר אז אני ואחי גרמי לא באנו לבית ספר מאז ועד עכשיו.. איכשהו היום היה בא לי ללכת לבית ספר ללימודים. החלטתי שמספיק לי בבית ושצריך להמשיך הלאה.״ ״אהה.. אני מבין.. עד כמה שזה עוזר, אני יעזור לך כמה שתצרכי ואני אתמוך בך אם תצתרכי- וואי כמה שאני חופר.. בקיצור אם את צריכה משהו, פשוט תבקשי״ וחייך. חייכתי אליו בחזרה ״תודה״ הוא הנהן. ״עם כמה שחבל לי להרוס את הרגע הזה, פשוט אין לי ברירה״ מישהו זר נכנס לחדר הכניסה שהייתי נמצאת בו. ״דיימון, תפסיק עם זה. יש לנו אורחת״ אמר סטפן בקול שליו. ״או באמת?! לא ראיתי. סליחה על חוסר הנימוס שלי. קוראים לי דיימון סלבטור אני אחיו של סטפן.״ התקרב אליי דיימון החזיק את ידי ונשק לה. ואחכ הניח ליד ליפול. ״אממ.. אני אלנה.״ ״שם יפה לילדה יפה״ אמר דיימון בחיוך ״דיימון״ הזהיר סטפן ״מה? רק אומר..״ ובנימה מזלזלת זאת דיימון יצא מהחדר. התפעלתי כמה דיימון וסטפן שונים אחד מהשני. לסטפן יש שיער חום חלק וקוצני ועיניים חומות בהירות. מבנה גופו לא שמן ולא רזה-איפה שהו באמצע לאומת דיימון שהיה לו שיער שחור חלק קצר עיניים ירוקות בהירות ומבנה גופו דומה לזה של סטפן רק שלסטפן מבנה גוף קצת יותר שרירי פלוס סטפן היה יותר אצילי מדימון. סטפן קטע את מחשבותי ״לא נעים לי להגיד את זה לפני אורחת.. אני פשוט קצת עייף. איכפת לך שנעשה את העבודה ביום אחר?״ סטפן נראה קצת נבוך ״לא.. זה בסדר אממ.. אפשר מחר אם אתה רוצה?״ ״אני אשמח״ הוא חייך בעייפות חייכתי אליו גם אני והיתקדמתי לעבר הדלת. ״אממ..״ הסיתובבתי לכיוונו ״רק רציתי להגיד שהיה לי מאוד כיף היום איתך, אלנה. ניפגש מחר בבית ספר״ קרץ לי. אני הינהנתי ויצאתי לאוויר הקפוא לכיוון האוטו. כשהיגעתי הבייתה גרמי כבר ישן. כיביתי את האור ועליתי לחדרי. החלפתי בגדים לביגדי שינה והלכתי לישון.

•סטפן•

״היכנס בבקשה דיימון״ שמע סטפן את אחיו דופק על דלת חדרו. ״חשבתי שאתם ביחד פה..״
״אוי באמת דיימון. מה חשבת שאתה עושה קודם? ניסית להביך אותה כי אני חושב שזה הצליח״
״אתה מגזים סטפן. רק הבאתי לה מחמאה.״
״אתה מנסה להרוס לי הכול רק בגלל מה שקרה לקטרין. אתה עוד כועס על מה שקרה לה אבל אתה לא מבין שזה לא קרה באשמתך או באשמתי. זה לא באשמת אף אחד.״
״אתה טועה בגדול! זה באשמתך. ואני אוודה שאני יהרוס לך הכול כמו שהרסת לי, ונתחיל ממנה!״ צעק דיימון ויצא מהחדר בטריקת דלת.