יומני הערפד פרקים 5 6 7

פרקים 5+6+7

—–פרק 5—–

•אלנה•

יומני היקר:

קטרין ניסתה להרוג אותי אבל כפי שנראה אני חייה.
ג׳רמי חיי היא לא תפסה אותו, היא רק ניסתה למשוך אותי אליה.
סטפן ודיימון עזרו לי, אני מרגישה שאני חייבת להם הרבה. אני מבטיחה לעצמי שכל מה שיבקשו ממני אבצע. אחרי הכול בזכותם אני חייה עכשיו.
סטפן מאוד מגונן אבל אני יודעת שהוא רוצה רק לטובתי.
אני דיי מחבבת אותו האמת, הוא באמת בחור נחמד.
דיימון נראה כיאילו הוא דיי לא סובל אותי, כיאילו אני סוג של מטרד עבורו.. אין לי מושג למה אבל יום אחד אבדוק את הנושא.
לאחרונה התחלתי להרגיש שונה. כיאילו הכול קורה מהר מידי. אני מתכוונת, רק אתמול הייתי ילדה מאושרת עם הורים והיום אני נערה מתבגרת שצריכה להשגיח על אחיה הצעיר, להיתמודד עם ערפדים, ולחיות את החיים של נערה נורמלית. אולי זה נשמע לחלק מהנערות קל אבל כשחווים את זה יום יום צריך להגיד על כל דקה שנושמים תודה. אין אף רגע צפויי בחיים כאלה. חלק יגידו שככה יש משמעות לחיים והחיים ככה יהפכו להיות מעניינים וחלק יגידו שחיים כאלה הם לא צפויים שזה יכול להיות דבר ממש רע. חלק ממני גם מקווה שכל זה יהיה רק חלום שעוד רגע אני אתעורר ואראה שיש לי הורים שגאים בי ואוהבים אותי ושלא ילכו ממני לעולם. אבל חלק ממני גם רוצה להישאר בתוך כל זה כי זה מה שהוביל אל סטפן ודיימון. אז אני אשתדל הכל כוחי להיות חזקה בשביל ג׳רמי.. אני אעשה הכול בשביל שלפחות לו לא יהיו חיים כמו שאני חווה אותם היום..

דפיקה בדלת קטעה את חוט המחשבה שלי. ״היכנס״ קראתי ושמתי את היומן מתחת לכרית.
היה זה סטפן. ״היי לך״ בירך אותי לשלום ״היי״ אמרתי מחייכת.
״את בסדר? נורא הבהלת אותי שם״ אמר מחייך בהקלה כשראה שאני בסדר-חיה.
״אני בסדר… עד כמה שיכולה להיות בסדר..״ ״קרה משהו?״ שאל מודאג
״זה לא משהו שתוכל לתקן״ אמרתי עצובה אך הוא התעקש והחלטתי לספר לו ״זה רק ש..אני
מרגישה שהכול משתנה יותר מידי מהר.. ההורים שלי מתו, אני צריכה להשגיח על גרמי, לדאוג
לו ולעצמי, ערפדית מטורפת ניסתה להרוג אותי.. ועם כמה שאני מנסה להיות בסדר עם זה-אני
לא…אתה ודימון ערפדים! אני עושה את עצמי מבינה אבל אני לא.זה פשוט גדול מידיי בשבילי..
אני לא יודעת איך להכיל את כל זה..״ אמרתי. הרשתי לכל הרגשות שלי לצוף אל מעל פני השטח.
״אלנה.. אם הייתי יכול לתקן את מי שאני הייתי עושה את זה מזמן.. עוד מלפני 300 שנה.
אני שונא להיות כזה.. לרצות כל הזמן דם, להרוג אנשים, לצאת מכלל שליטה, כל זה בגלל דרישה
לדם. אני שונא את עצמי, מתעב את עצמי. קטרין שינתה אותי ואת דימון ע״י נשיכה. אנחנו
בהתחלה אהבנו את הכוח שאנחנו מקבלים ע״י שתית דם אדם.זה חיזק אותנו מאוד.
היינו יכולים להרוג אריה בשני מכות בלבד. כשחלפו כמה שנים טובות המנהג הזה הפך
לנטל. הבנתי שאני בעצם הורג אנשים חפים מפשע שלא אחראים על מי שאני. אנשים מתים בגללי.
הרבה אנשים מתו. אנשים שלא עשו כלום בחיים האלה- נשים, ילדים, תינוקות.. רצחנו מלא אנשים
ולא היה לנו איכפת..ראינו בכול פעם מחדש את האור בעיניים שלהם כבה ולא עשינו דבר.. המשכנו
בחיינו.. קטרין לימדה אותנו להרוג אנשים, לרצוח ילדים קטנים ואת הוריהם היא הפכה אותנו למפלצות
מוצצות דם מרושעות! היא אחראית להכול!״ ראיתי את הכאב שיש לסטפן בעיניים ״חשבתי שהיא אהבה
אותי.. אבל כל הזמן הזה היא רצתה ליצור עוד ועוד ערפדים. היא שיחקה בנו כל הזמן. עברה ממני לדימון
מדימון אלי. ואנחנו כמו סתומים חשבנו שהיא אוהבת אותנו. שהיא דואגת לנו..״ הסתכלתי עליו והוא עליי.
היה לו מבט עצוב של ״זה הגורל שלי ואין מה לעשות עם זה״. חיבקתי אותו ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי
שאני יכולה להתגבר על כל מה שיהיה. ״אני מבינה אותך ואת הכעס שלך. אם היה משהו שאוכל לעשות..
הייתי עושה הכול בשבילכם ואתה יודע את זה.. אני חייבת לכם מלא.״ הוא הסתכל עליי ״אלנה, את כבר עושה
הרבה. את שומרת על הסוד שלנו. אם מישהו יגלה את סודינו.. יהרגו אותנו בעינויים.״ הוא ליטף לי את הלחי
״את לא מבינה כמה אני מעריך אותך על זה.. אני אסיר תודה לנצח. אני מבטיח שאגן ואשמור עליך ועל גרמי בכול מחיר. מבטיח.״ חייכתי וחיבקתי אותו שוב. בפעם הראשונה הרגשתי שלמה עם עצמי.
השתחררנו מהחיבוק. ״בואי נלך למועדון להישתחרר מכול זה.״ הסכמתי ״אבל קודם אני צריכה להחליף
בגדים״ הסברתי לו. הוא הנהן ״בסדר, אחכה לך בדיוק פה.״ אמר לי והלכתי לשירותים להחליף בגדים.
לבשתי שמלת מיני שחורה עם נצנצים נוצצים, נעלי עקב גבוהות שחורות,ושמתי ליפגלוס אדום נוצץ, איילינר, ועגילים נוצצים שחורים. ״אני למטה״ צעק לי ״אני כבר יורדת״ צעקתי לו בחזרה. פיזרתי את השיער וירדתי.
הוא שמע אותי יורדת וכשראה אותי הסתכל בפה פעור. אבל מהר מאוד סגר אותו וכניראה קיווה שלא אראה את התגובה שלו. ״אז.. איך אני נראת? אני מקווה שלא יותר מידי..״ ״את נראת יפה מאוד״ אמר בחיוך.
חייכתי בחזרה מסמיקה. ״אני אסיע אותנו״ אמר סטפן והינהנתי.
כשהגענו לקחנו שתייה. מהצד ראיתי את חבר הילדות שלי מאט. ״היי מאט. מה קורה?״ הלכנו לקראתו. הוא הסתכל אליי ״מה כבר יכול לקרות?״ אמר בקול מזלזל אבל התעלמתי ממנו. ״תכיר, זה סטפן, חבר שלי.״ מזווית העין ראיתי שסטפן כמעט נחנק. ״סליחה..שתיתי לא טוב..״ התנצל. אך מאט לא הקשיב לו בכלל. הוא היה עסוק בלנעוץ מבטים לכיווני. ״בואי נלך לרקוד״ אמר סטפן כשראה שמאט לא מפסיק להסתכל עלי. אני כמובן הסכמתי והלכנו לרחבת הריקודים. ״אז..המאט הזה לא מפסיק להסתכל עלייך.״ אמר סטפן בשעה שרקדנו. ״והלב שלך דופק חזק״ לחש לי באוזן. הלב שלי דפק חזק כי אני רקדתי צמוד כלכך אל סטפן. ״את מחבבת את הבחור הזה?״ שאל בחיוך ״ממש לא. מאט הוא רק חבר ילדות. הוא ידיד טוב אבל לא מעבר.״
״הבנתי.. את נראת כל כך יפה הערב.. ״ הסמקתי אך קיוויתי שהוא לא רואה. ״תודה. גם אתה נראה לא רע״ נסיתי להחמיא לו. ״תודה״. ״אז..אתה בטוח יודע עוד תנועות ריקוד חוץ מזה נכון? ערפד בן 300 שנה חייב לדעת עוד משהו..״ הוא גיחך ״אני רקדן דיי טוב.״ ״ודי שחצן״ הוספתי ושנינו צחקנו. כשהיינו בדרך לביתי אמרתי ״היה כיף. ממש נהניתי. ״ ״את מתייחסת לזה כיאילו זה היה דייט״ ״זה היה?״ שאלתי בלי כוונה לתשובה. ״אני לא יודע.. את יכולה לקרוא לזה איך שאת רוצה. אני קורא לזה ׳הבילוי של השנה׳״ אמר בחיוך.
הראש שלי התחיל להסתובב. כנראה בהשפעת האלכוהול. ״תודה על היום.״ אמרתי שוב. והוא חייך ונתן לי נשיקה בלחי. אני נתתי לו חיבוק ויצאתי מהרכב. נרדמתי אחרי 10 דקות.

•סטפן•

בבוקר כשהתעוררתי כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה אלנה. ״דיימון, אני לוקח היום את אלנה מהבית לבית ספר.. אם תצתרך משהו אני בבית ספר.״ ״אוקי בוס! ומה אני שמעתי.. אתמול נישקת אותה?״ התעצבנתי
אבל לא נתתי לזה להשפיע לי על היום ״אתה עקבת אחרי? ולא, רק נשקתי אותה בלחי.. תרגע. אני לא מנשק ידידות שלי.״ דיימון גיחך ״אז ככה אתה קורא לאלנה? ידידה שלי. פלא שהיא לא בורחת ממך.. אני מזמן הייתי עובר אליי. אני הרבה יותר חתיך ממך..״ ״ושחצן יותר ממני.״ חייכתי. ״היי תסכל לשם..״ הצביע לכיוון הרציפה. הסתכלתי והוא נתן לי כאפה בעורף. ״אוו! חכה חכה כשאחזור מאלנה..״ הזהרתי אותו והלכתי לכיוון הדלת. כשיצאתי שמעתי את דיימון מזמזם לעצמו ״I feel good … So good" גיחכתי וסגרתי את הדלת.
כשהגעתי לבית של אלנה צפרתי. היא ירדה לכיווני. לקחה את הטלפון שלה, פתחה את הדלת הכניסה, יצאה וסגרה אחריה את הדלת. ׳היא כל כך יפה!׳ חשבתי לעצמי.היא לבשה גופיה שחורה עם פסים תכלת וסגול בהיר, חצאית מיני בצבע סגול ורוד ונעלי עקב בצבע סגול שחור. היא היתה מאופרת יפה. אודם אדום החמיא לה מאוד. היא בהתה בי. ׳מעניין על מה היא חושבת׳ שאלתי את עצמי.
״אדון סלבטור, גברת גילברט שבו בבקשה.״ ביקש אדון גרין המורה להיסטוריה כשנכנסנו לכתה.
אני וסטפן ישבנו אחד לייד השני. ״אני צריכה לדעת הכול עליך.״ לחשה אלנה.
התחלתי לספר לה מה קורה לערפדים כשהם נמצאים במגע עם אור שמש ואיך הטבעת יכולה לעזור, סיפרתי לה על ורבנה- חומר כמו צמח שגורם לערפדים להיחלש אם שותים את זה- אם נוגעים בזה הערפד יכול להיכוות, סיפרתי לה על היסטורית הערפדים. ״אוקי. תודה ששיתפת אותי בזה.״ אמרה לי ״אבל אני לא מבטיחה שאני לא אספר את זה.. אני אודיע לך בסוף היום. אם אחליט לספר אודיע לך לפחות כמה שעות לפני שאסגיר אותכם וככה יהיה לכם זמן לברוח מהעיר אם תרצו או שתישארו ותקבלו את העונש שלכם״.
הינהנתי. בהפסקה שנינו יצאנו החוצה אך לפתע היה רעש של משטרה.
הפקחית פורבס הגיחה מתוך הניידת- הפקחית זו אמא של קרוליין. שמעתי אותה לוחשת למנהל ״הייתה תאונה ביער, משהו קשור לערפדים. הם פה במיסטיק פולס. אל תתן לשום ילד לצאת ללא מישהוא מלווה. היו 5 הרוגים. 3 ילדים ועוד 2 נערים. השאר את הילדים בהשגחה למען בטחונם.״ אמרה נכנסה לניידת והלכה.
״מה זה היה?״ שאלה אותי אלנה, ״ערפד תקף ילד ביער. ואני חושב שאני יודע מי זה..״ נכנסתי ביחד עם אלנה לאוטו שלי ונסענו לכיוון דיימון. נכנסתי לבית. ״היי brother מה המצב? היה לי מצב רוח דיכאוני היום בבוקר אך לפתע כל זה השתנה..״ חייך דימון את חיוכו הזדוני. ״אתה זה שהרגת את הילדים האלה?״ שאלתי בשלווה אף על פי שבתוכו היה בא לי להרביץ לו. ״אופס.. מודה באשמה,guilty, תפסת אותי.. איזה עוד מילים אתה מכיר?״ ״אולי תנסה את- אני מצטער יותר לא אעשה את זה, ולעוף מהמקום הזה ולעולם לא לחזור?״ דימון גיחך ״זאת לא אופציה.. אבל אני עדין רעב ויש לי הרגשה שמישהי פה תספיק לי בדיוק..״ חייך. ״אני כבר הסברתי לך אלף פעמים שאתה לא הולך לגעת בה.״ דימון צחק ״אתה מוכן בבקשה להפסיק להיות כמו בוב הבנאי ולהתחיל להיות ערפד? הכול אצלך הזהרות בלי שום מעשים. אני מוכן להתערב שאפילו אם אגע בה אתה לא תעשה לי כלום.״ דימון ניסה לבדוק עד כמה אני רציני אך כשראה שאני לא עניתי לו בחזרה הוא שתק.
״דימון, זה לא צחוק אתה הרגת 5 ילדים שלא עשו לך כלום!״ ״סטפן בבקשה לא עוד פעם את הנאום על למה לא כדאי להרוג אנשים ולהתחיל לשתות דם חיות, זה כבר מתחיל לשעמם.״ ״לא אכפת לי שזה משעמם אותך! הבנתי שזה מה שאתה רגיל אליו אבל הרגלים יכולים להשתנות. איך אתה מסוגל לחיות עם עצמך אחרי שאתה רוצח אנשים״ צרחתי עליו ״אני יכול לחיות עם עצמי כי לא אכפת לי. לא אכפת לי כמה אהרוג, לכמה אנשים אמצוץ את הדם, לא אכפת לי משום דבר. כל מה שמעניין אותי זה איך הדם שלהם מגיע אליי.״ הוא התנהג בגועל. ״דימון אני מתחנן אליך. בבקשה תנסה לשנות את מצבך.״ הוא צחק ״טוב לי עם איך שאני.״ יצא הוא מחדר וטרק את הדלת. ״ אני מצטער שהיית צריכה לראות את זה.״ היא הנהנה ״זה בסדר.. אני כבר רגילה לתגובות כאלה מדימון.״ אמרה בחיוך. ״בואי נלך למסיבה של קרוליין.. נוציא קצת דברים מהראש.
יהיה כיף״ היא חייכה ״אני אלך להתארגן וניפגש בכניסה לבית שלי?״ שאלה אותי. ״כן, אני אאסוף אותך.״ היא חייכה וחיבקה אותי, חיבקתי אותה גם.

•דימון•

״הי קרוליין, המסיבה מתוכננת בדיוק כמו שרציתי?״ היא חייכה אליי וגירדה את סימני הנשיכות שהתבעתי עליה לילה לפני. ״כן״ חייכה והמשיכה לגרד. ״מתוקה, בבקשה תתנהגי כיאילו הכול כרגיל. שימי בבקשה את הצעיף ותוודאי שלא רואים שום דבר מהסימנים. ואני צריך שתבואי למסיבה ממש יפה. אני יהיה בן הזוג שלך.״
קרוליין התחילה להתנגד. ״קורוליין, את תקחי אותי בתור בו הזוג שלך למסיבה.״ שמתי עליה את כוח כפיה שלי. ״היי דימון, אתה תהיה בן הזוג שלי היום״ היא חייכה ״תודה רבה קרוליין.״

•אלנה•

כשהגעתי למקום המסיבה ראיתי את קרוליין עם דיימון. ״דיימון? מה אתה עושה כאן?״ ״אסור לי לבלות?״ ברור שמותר רק שהבילויים שלך כוללים רק הריגה של אנשים.״ ״למה את רואה רק את הצד הרע שבי, תראי גם את הצד הטוב.״ הוא חייך ״יש לך בכלל צדדים טובים?״ ידעתי שהתשובה לא תהיה תשובה בוגרת במיוחד ״ברור, נתחיל מזה שאני חתיך, שאי אפשר לסרב לקסם שלי, שאני בהרבה יותר טוב מסטפן, שפשוט אי אפשר לעזוב אותי..״ ונראה שצדקתי ״אז הינה תראה במו עינך אותי עוברת ליידך..״ עברתי לידו בלי להסתכל עליו והלכתי לכיוון שולחן הברים כשראיתי בדיוק את סטפן נכנס. ״היי״ הלכתי לקראתו. ״היי״ אמר גם הוא והתקדם לעברי ״אז..״ שאל ״נהנת עם דיימון?״ גיחכתי ״יש דבר כזה בכלל?״ הוא חייך ״הוא עד כדי כך גרוע?״ ׳הוא באמת מצפה לתשובה?׳ שאלתי את עצמי ״האמת שכן, סטפן. דיימון הוא דיימון. הוא כל הזמן גורם לי לשנוא אותו מחדש עד שבא לי לזרוק אותו על הקיר, לקחת סכין ו-״ סטפן קטע אותי ״אלנה, אולי לא כדאי להתחיל עם כל התיאורים האלה.. הסברתי לך כבר שלערפדים יש שמיעה שיכולה להגיע לתווח רחוק.״
נבהלתי ״אתה חושב שהוא שמע את מה שאני אמרתי עכשיו?״ ״דיימון אוהב להקשיב לשיחות של אחרים, במיוחד לשיחות שלנו ולעקוב אחרינו. הוא ערפד חולני..״ כשראה את פרצופי המבוהל הוא עודד אותי ״זה בסדר, לא אתן לו לגעת בך. אני מבטיח. עכשיו בואי נלך לרקוד קצת.״ ״אבל הוא מסתכל עלינו..״ ״זה בסדר, ככה הכי כיף. לרקוד לו מול הפנים ולהנות.״ חייכתי וסטפן תפס לי ביד אחת את הזרוע ואת היד השניה שם מאחורי הגב והוביל אותי אל אמצע הבמה. הוא החזיק לי את היד וביד השניה תפס את המותן שלי. אני החזקתי לו ביד ואת היד השנייה שמתי מאחורי גבו. הלב שלי דפק מהר וכנראה שסטפן שמע את זה. ״אז הלב שלך לא דופק בגלל מאט.״ חייך סטפן. ״איך הלב שלך?״ הוא הסתכל עלי במבט ספק עצוב ספק מובך ״אין לי לב..״ לא ידעתי מה להגיד באותו רגע ״היי, אני מצטערת..״ סטפן עכשיו חייך אלי ״זה בסדר, את לא ידעת״. הוא הסתכל לי בעיניים, אני הסתכלתי על שלו, עצמנו עיניים השפתיים שלנו לאט לאט נגעו אחד בשני.
התנשקנו. אחרי דקה התנתקנו אחד מהשניה. סטפן הסתכל על דיימון שבהה בנו מעוצבן. כשהסתיים האירוע הודנו לקרוליין על האירוע המדהים שהכינה. כשהגענו לחניון סטפן הרים אותי ונשא אותי על הידים. הייתי ממש שיכורה. הוא הכניס אותי למכונית שלו וחגר אותי. היינו כבר בחצי הדרך לבית הטלפון הנייד שלי צלצל. הבאתי אותו לסטפן. כשהסתיימה השיחה החזיר את הטלפון אלי. ״זו הייתה קרוליין.. הג׳קט שלך נשאר אצלה, אנחנו הולכים חזרה להביא אותו.״ והוא עשה אחורה פנה ואפילו לא חיכה לתשובתי. ״סטפן זה בסדר. אני יכולה לעמוד.״ עמדתי לאט לאט וצלצלתי בפעמון ביתה של קרוליין. היא פתחה לי. ״קרוליין מה..?״ הסתכלתי עליה. שערה היה פרוע, היא התכסתה את כל גופה בשמיכה- ללא ספק הייתה בלי בגדים. ״קחי.״ אמרה והביאה לי את הג׳קט. ״קרוליין.. את באה מותק?״ את הקול הזה הכרתי.. היה זה קול גברי מסוג הקולות ששנאתי לשמוע. זה היה.. ״שנייה דיימון, אני כבר באה״. הבטתי בסטפן והוא הביט בי. ״את.. אמרת.. דיימון?״ ״היי לכם״ דיימון נעמד לצד קרוליין. ״יש בעיות?״ שאל אותנו ״אנחנו די עסוקים״ אמר ונישק את קרוליין במצח. ״דיימון מה נראה לך שאתה עושה?״ שאל סטפן בכעס ״אתה לא רואה? שאני יסביר לך את זה בעצמי?״ שאל בזלזול ״אתה גועלי. בחיים לא הכרתי מישהו כל כך סוטה ושפל כמוך״ אמרתי אני ״אני מקווה שתישרף״ דיימון נראה קצת נרגז ״תזהרי עם המילים שלך או שאלה יהיו המילים האחרונות שלך. לא כדאי לך להסתבך איתי, את סטפן- עם כמה שהייתי רוצה להרוג, אני לא יכול אבל אותך.. זה יהיה ממש קלי קלות.״ סטפן התעצבן ״אתה הרגע איימת אליה?״ לאט לאט הניבים שלו התחילו להיחשף. ״סטפן, זה בסדר. תרגע הוא לא יעשה לי כלום..״ אך הוא לא הקשיב לי. חיבקתי אותו ״סטפן.. תרגע אוקי? אני אהיה בסדר.״ והוא לאט לאט נרגע. ״תודה אלנה״ חייך וליטף לי את הלחי. ״תיזהר אתה במה שאתה אומר דיימון. פעם הבאה שזה קורה אתה כבר לא תהיה כזה בר מזל.״ אך דיימון לא נרגע ״אם תהיה לך פעם הבאה״ גיחך וסגר את הדלת בטריקה.
סטפן הסיע אותי לבית שלו. הוא רצה שאהיה מוגנת ושאהיה לידו. ״את יכולה לקחת את המיטה שלי, אני אשן על הרצפה.״ ״אין מצב. אני לא ארשה לך לישון על הרצפה. אתה תישן לידי.״ הוא התנגד אך בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו. הוא שכב לצידי, משחק לי בשיער. ״סטפן?״ שאלתי ״איך נראת בשנות השמונים? יש לך תמונות?״ הוא צחק ״אלה שנים שעדיף לשכוח.. היה לי שיער עד הכתפיים אסוף בקוקו. אז הייתי שותה דם של בני אדם.. לא השנים הכי יפות שהייתי רוצה לזכור.״ הוא חייך אלי ונישק לי את האוזן ״את השנים איתך אף פעם לא אשכח.״ חייכתי ונשקתי אותו. ״אתה וקטרין עשיתם משהו יותר מנשיקות?״ ״ אלנה, באמת שאת קטרין אני רוצה למחוק מחיי וכמה שיותר מהר.. הדיבור עליה רק יגרום לי ולך צער שום דבר טוב לא יצא מזה.. בואי נלך לישון. אני חושב שאנחנו צריכים מנוחה אחרי היום הזה.״ הסכמתי וכעבור כמה דקות נרדמתי.

——פרק 6——

•אלנה•

בבוקר קמתי לייד סטפן. ניסיתי לקום בשקט בלי להעיר אותו אך מסתבר שהוא היה כבר ער. ״אני רואה שהתעוררת״ חייך אליי ״ישנת טוב?״ הנהנתי ״מתי קמת?״ הוא התרכז, כיאילו חישב במוחו ״לפני 3 שעות בערך..״ הוא פיהק ״אתה חיכית לי?״ ״רציתי שנקום ביחד״ התנשקנו אך מהר מאוד הפסקתי. ״אממ.. לא נעים לי כל כך להתנשק איתך לפני שצחצחתי שיניים או לפני שאני אוכל.״ הוא לא התייחס והמשיך לנשק אותי. צחקתי ״סטפן.. תן לי קודם לאכול ואז אוקי? וחוץ מזה אנחנו מאחרים ללימודים״. עכשיו היה תורו לצחוק. ״באמת אלנה, עזבי את הלימודים.. כרגע זה רק אנחנו. את לא ר- דיימון מגיע״ סטפן עזר לי להתלבש מהר בבגדים נאותים ואחכ הלביש את עצמו. בדיוק כשסיים דיימון נכנס לחדר. ״וואי! שלושה אנשים באותו חדר! יש בזה משהו כל כך..מה היא עוד עושה פה?״ במילה היא הצביע עליי. ״יש לה שם דיימון״ סטפן התחיל להתעצבן. ״צודק.. מה אלנה עושה פה?״ ואת המילה אלנה ביטא בזלזול ״סטפן רצה להגן עליי הלילה ממך.״ קראתי בכעס. אך את דיימון זה שיעשע ״באמת? נראה לו? הוא יותר חזק ממני? אני יכול לגמור אותו במכה.״ ״אבל לפחות אוודא שאתה לא תכפה עליה כלום. היא תהיה מוגנת איתי.״ דימון גיחך ״באמת? אם אגע בה מה תעשה לי?״ ״זה בחיים לא יקרה״ אמר סטפן בביטחון. דיימון התקרב אליי במהירות, תפס לי את היד והצמיד אותי לקיר. ניסיתי להיתנגד אך לא יכולתי. סטפן רץ מהר לכיוונו אך דיימון היה זריז יותר. ביד אחת תפס אותי כדי שלא אזוז וביד השניה שבר כיסא מעץ ותקע את המקל מעץ בצלעותיו של סטפן. סטפן שאג אך לא יכל להוציא את המקל, הוא היה תקוע חזק מידי.
״אל-תגע-בה!״ שאג סטפן. אני בינתיים ניסיתי להרביץ לדימון בפרצוף אך בכול פעם התחמק מהמכה.
הפעם הצלחתי לתת לו סטירה. הוא נעשה אדום והפרצוף שלו התחיל להשתנות. התחילו לבצבץ לו שיני ערפד. עיני התחילו להתמלא דמעות. התחלתי לרעוד. הפחד התחיל להשתלט עלי. סטפן איכשהו הצליח לשחרר את המקל הנעוץ, הגיע אל דיימון וזרק אותו אל הרצפה. ״אמרתי לך אל תיגע בה!״ סטפן השתנה לערפד. הוא נעץ את מקל הברזל היה מונח על השולחן ותקע אותו לדיימון ברגל. מהר מאוד דיימון הוציא את המוט ברזל מרגלו, תפס את סטפן בצווארו והעיף אותו לקיר. אחר כך הוא התקרב אליי הוא תפס לי את הראש שלא אזוז והסתכל לי בעיניים. ״תברחי מפה״. רצתי משם עד שהיגעתי אל ביתי. כשנכנסתי ראיתי את גרמי יושב על הספה ורואה טלוויזיה. בשקט עליתי לחדרי ונשכבתי על המיטה. ״היי אלנה״ שמעתי קול. פתחתי את עיניי שהיו עצומות. היה זה סטפן. ״היי״ חייכתי ״אתה בסדר? הוא לא פצע אותך נכון?״ שאלתי ובדקתי שלא נגרם שום נזק. ״אני בסדר, תרגעי. שום נזק לא נגרם. אני נורא פחדתי עלייך.. דיימון יכול להיות לא צפויי במיוחד אחרי לילה ארוך בבר״ ״אתה מתכוון ,הוא יכל להרוג אותי?״ שאלתי, טון הדיבור שלי עלה במקצת.
״אלנה תקשיבי לי, אני לא אתן לו לפגוע בך. אני מבטיח. אני אגן עלייך בכול מחיר.״ נרגעתי. ׳רגע.. איך הוא הגיע לפה בכלל?׳ חשבתי וחזרתי על המחשבה בקול. ״דרך החלון״ אמר כיאילו זה משהו רגיל. לקפוץ מהקרקע לקומה 2. ״מה לדעתך היה קורה אם דיימון היה משנה אותי לאחת כמוכם?״ ״אני מקווה שזה לעולם לא יקרה. את לא צריכה להיות כמונו. את לא צריכה לסבול כמו שאנחנו סובלים.״ הוא נראה לי מתלוצץ. ״אתם לא נראים סובלים במיוחד..״ ״תאמיני לי שכן. את יודעת כמה כוח צריך בשביל לא לרצות לשתות לך את הדם? כמה כוח סבל צריך רק בשביל לעמוד לידך שלא לדבר על לחבק או לנשק אותך..״ שתקתי. לא ידעתי שהוא צריך כל כך הרבה כוחות בשביל לעמוד מולי. ״אבל אם תשנה אותי-״ הוא קטע אותי. ״זאת לא אופציה. אני בחיים לא אעשה לך דבר כזה״. הוא נראה מבועת רק מהמחשבה על זה. ״אף פעם על תגידי דבר כזה. אני צריך שתבטיחי לי את זה״. הבטחתי לו והוא חייך. הוא שאל אותי אם בא לי לחזור לבית שלו. הסכמתי ויצאנו לדרך. סטפן פתח את הדלת בשבילי ונתן לי להכנס ראשונה. ״היי סטפן, שלום אלנה״. נבהלתי. היו שם לפחות 6-7 בנות לובשות ביקיני רוקדות לצלילי המוזיקה. ״רוצה להצתרף אלנה? את רק צריכה להוריד את המכנס והחולצה שלך.. לא ביג דיל״. נחרדתי. הוא תפס בת אחת והתחיל למצוץ לה את הדם. היא לא התנגדה להיפך, היא חייכה והמשיכה לרקוד ברגע שדיימון עזב אותה. ״דיימון זה חולני תפסיק עם זה״. אמר סטפן וכיבה את המוזיקה. ״והנה הגיע אדון השוטר הטוב.. הורס שמחות.״ שינן דיימון. ״דיימון, אני מבין מה אתה עובר. אתה קיווית שקטרין אוהבת אותך והיא תמצא אותך ושוב תהיו ביחד ואני גם יודע שחיפשת אותה אותה מלא זמן אך זאת לא דרך להמשיך הלאה״. אך דיימון לא הקשיב, הוא הדליק בחזרה את המוזיקה ״ערפד צריך לעשות מה שערפד צריך לעשות!״ קרא והמשיך מאיפה שהפסיק קודם. סטפן לקח אותי משם לחדרו. אף פעם לא הייתי בחדר של סטפן. היו לו וילונות סגולים כהים, ספות עור בצבע בז׳, הקירות היו בצבע אפור בהיר עם נגיעות של לבן, היתה לו ספרית עץ, שידת עץ ליד המיטה, על שידת העץ מנורת בית קטנה ולבסוף- מעל המיטה היה מדף ועליו היה מונח מן ספר. הבטתי על הספר. ״מה זה?״ שאלתי את סטפן מצביעה על הספר. ״אה זה..״ התחיל להסביר סטפן, ״זה היומן שלי, אני רושם בו דברים- זכרונות כדי שלא אשכח שום דבר. זיכרונות הם דברים חשובים שחייבים לזכור אותם, הם יוצרים אותך למי שאתה״. לרגע אחד היה בא לי לפתוח את היומן ולהתחיל לקרוא אותו אך עצרתי את עצמי מיד. אם משהו היה רוצה לקרוא את היומן שלי לא הייתי מסכימה לו. היומן הוא דבר אישי השייך רק לך. אסור לאף אדם לחטת לאדם אחר שכנגד רצונו בחפציו האישים. סטפן התיישב על המיטה, התיישבתי לידו. הוא הביט לי בעיניים וליטף לי את הלחי. סטפן מהר הצמיד את שפתיו אליי. בדיוק אז נפתחה הדלת ודיימון נכנס. ״אופסי..״ חייך ״אני יכול גם?״ שאל כיאילו התכוון לזה באמת. שפתיו שלו היו מרוחות בדם. נגעלתי מהמחשבה שהדם הזה היה פעם דם של בני אדם וכעת הוא בגופו של דיימון. דיימון הביט בפרצופי הנגעל ״אוי באמת אלנה זה רק קצת דם. את יכולה לטעום אותו, יש לו דווקא טעם דיי נחמד..״ צחק שוב דיימון. סטפן הפסיק לשנייה ודיבר כעת אל דיימון ״אתה מוכן בבקשה לצאת מהחדר, אנחנו צריכים קצת פרטיות״ סטפן דיבר בקול שליו. ״האמת סטפן שהבאתי לך קצת חברה״ אמר דיימון והכניס בחורה יפיפייה לחדר שבו היינו. ״אני צריך לעשות שיחה עם אלנה..״ הוא חייך את החיוך הערמומי שלו. ״אוקי״ אמר סטפן ושם לי על היד צמיד יפה ״זה למזל״ אמר וקרץ לי. הנהנתי בחיוך ונישקתי אותו בלחי. עזבתי את חדרו כשדיימון מאחורי. ״אז אלנה. את וסטפן ביחד הא? שילוב מאוד מעניין.. למרות שאם היית בוחרת בי היי-״ קטעתי אותו בחוסר התעניינות ״מה אתה רוצה דיימון?״ שאלתי חסרת סבלנות. הוא חייך ״אלנה את יודעת שאני ואת מתאימים יותר״ הוא התקרב אליי ״סטפן לא כזה מתאים לך, אני ידאג לך יותר״ הוא החזיק לי את הידים והביט לי בעיניים. ״תנשקי אותי״ אמר. הבנתי שהוא השתמש בכפייה. הוא קירב את פניו אליי אך במקום לנשק אותו סטרתי לו בפרצוף. ״מה לעזעזל?!״ הוא הסתכל עליי כנראה בודק אם יש עליי ורבנה. ואז הוא קלט את הצמיד שסטפן הביא לי. הוא ניסה להוריד אותו אך הוא נכווה כל פעם שנגע בזה.
בהתחלה כעס אך אחכ החזיר אותי לסטפן. ״הכול בסדר?״ שאל סטפן את דיימון. ״איפה הבחורה?״ שאל דיימון את סטפן בכעס. סטפן הצביע על השירותים. דיימון פתח את הדלת גרר את הבחורה החוצה ומול עינינו באמצע החדר מצץ את דמה עד הטיפה האחרונה. סטפן נבהל ושם אותי מאחורי גבו. ״שמת לה ורבנה בצמיד שהבאת לה נכון?״ שאל כועס אך סטפן ענה לו בקול שליו ״כן דיימון. אני יודע מה אתה רוצה לעשות וזה לא הולך לעבוד לך״. דיימון בא מאחורי סטפן, חטף אותי וברח. ״או שלא״.

•סטפן•

הלכתי לבית הספר, מחפש את בוני. מצאתי אותה. היא ישבה על ספסל מעץ בצל. ״בוני״ קראתי.
״היי״ היא ברכה אותי לשלום, הייתי קצר בזמן ולכן עשיתי את זה קצר. ״אני צריך שתיעזרי לי למצוא את אלנה. אני חייב את העזרה שלך, דיימון לקח אותה״ בוני נראתה מופתעת ״ולמה דווקא אני צריכה לעזור לך?״ ״כי את מכשפה״ לחשתי לה. היא הייתה ממש מופתעת ומבולבלת. ״איך אתה יודע את זה?״ שאלה אחרי שתיקה ארוכה. ״זה לא משנה.. סבתא שלך תסביר לך כרגע אני צריך למצוא את אלנה לפני שמשהו רע יקרה״ ״בסדר, אעזור לך״ אמרה בחיוך ״אני צריכה שתביא לי משהו ששיך לאלנה. משהו שאוכל לאתר אותה״. הבאתי לה את השרשרת שענדה במסיבה שקרוליין עשתה. כעבור כמה רגעים כאשר סיימה את הכישוף היה לנו מקום מדוייק שלה. הודעתי מספר רגעים לבוני וכעבור רגע הייתי בבית הקברות הישן- המקום שבו אלנה נמצאת. ״צעד אחד סטפן והחברה שלך מתה״ היה זה קולו של דיימון. חיפשתי בכל כיוון אך לא ראיתי אותו. שמעתי אותו פוסע לכיווני. אלנה הייתה לידו, שמעתי את הנשימות המהירות שלה. ״מה התוכנית שלך דיימון?״ שאלתי ללא תזוזה ״תכנית מרושעת וסודית״ אמר בחיוך ״שהיא..״ שאלתי ״אם אגיד לך היא כבר לא תהיה כל כך מרושעת וסודית נכון?״ שאל בחיוך. עכשיו כבר יכולתי לראות אותו. הוא החזיק באלנה שכנראה הייתה נתונה לשליטתו דרך כוח הכפייה שלו. ״מה אתה רוצה דיימון״ שאלתי בחוסר סבלנות יודע שתנועה לא נכונה אחת יכולה להשפיע על חייה של אלנה. ״זאת שאלה טובה״ אמר בחיוך ״למה שלא תשאל את עצמך? אני בטוח שאתה יודע..״ אחרי שתיקה ארוכה דיימון שוב דיבר ״אני נאלצתי לחפש את קטרין שנים על גבי שנים בזמן שהמטומטמת הייתה מתחת לאף שלי ואתה במקום לעזור לי אתה מחליט שדיי לך בלעדיה ונוטש אותי לחפש לבד ולסבול לבד. אני הייתי אמור לקבל את אלנה. אלנה הייתה צריכה להיות שלי אבל אתה גנבת לי אותה כמו שעשית עם קטרין״ הייתי מבולבל לשנייה. מה קרה עם קטרין? חזרתי לאחור במחשבותי. ״אתה חושב שקטרין רוצה אותי?״ הוא חייך בכעס ״אני לא חושב..אני בטוח. היא תמיד בחרה אותך לכל מקום ושחקה בי כל הזמן הזה. לנשף בשנות ה50 היא בחרה אותך ועשתה מזה כיאילו בחירה קשה. לא היה אכפת לה לנטוש אותי בצד וללכת אליך. וכנראה בגלל זה היא חזרה.. לחפש אותך״ הייתי המום. לא יכולתי לדבר. הסתכלתי על דיימון וראיתי שהוא ממש עצבני. ״דיימון.. אני לא ידעתי..״ דיימון קטע אותי ״אל תגיד את הקטע של: אני לא ידעתי וסליחה וכל החרטה הזה. אתה לא יודע איך זה מרגיש להיות האחד שבצד ושאחיך מקבל את כל הדברים הטובים״ הבנתי את צערו של דיימון. ״בגללך כל זה קרה. אם לא היית היא לא הייתה נוטשת אותי לטובתך. אז עכשיו אני הולך לעשות לך את מה שעשו לי״ דיימון הסתכל לי בעיניים ואחכ על אלנה ולחש לה משהו באוזן. היא התחילה ללכת ובינתיים הוא תפס אותי ודחף לי לידיים קרש מעץ. אחכ דחף גם לבטן ולרגליים. נאבקתי לשחרר את עצמי.דיימון ברח. זאת ההזדמנות שלי חשבתי לעצמי והתחלתי להוציא את כל הקרשים מהידים והרגלים. כל קרש שהוצאתי היה מלווה בצרחה. לבסוף הוצאתי את כל הקרשים והלכתי לכיוון שאלנה הלכה לפני שדיימון תקע בי את הקרשים. הלכתי וראיתי עקבות של מכוניות. בהתחלה חשבתי שהיא נסעה לביתה אך היה שם ריח של עוד מישהו. משהו ערפד. הסתכלתי לרצפה וראיתי שם עגיל אחד שלה.
רצתי לכיוון הריח שהוביל בסופו של דבר לבית נטוש. עקרתי את הדלת ממקומה ״אלנה!״ צעקתי. החדר שהייתי בו היה חדר מבולגן. היו בחדר סימני מאבק. כיסאות שנתלשו, שטיחים שנגררו, אבל יותר גרוע היה טיפות הדם שעל הרצפה. הרחתי אותו נזהר שלא לאבד שליטה. זה היה שלה, הייתי בטוח. עליתי במדרגות עוקב אחרי טיפות הדם המרוחות מוכן לתקוף. תלשתי את הדלת הסגורה ממקומה וגיליתי חדר דיי קטן- עלייה גג קטנה. הסתכלתי ימינה. אלנה הייתה קשורה בשתי ידיה לכבל מברזל. ניסיתי לפתוח את הכבלים אך הם היו עם ורבנה. לא יכולתי לפתוח אותם. כל פעם שניסיתי הידיים שלי נכווה. הסתכלתי על אלנה. הייתה לה שריטה ולא הפסיק לרדת לה דם. חסמתי את הפצע עם ידי. מנסה כמה שפחות להתרכז בדם ויותר להתרכז באיך מצילים אותה. לפחות היא נשמה. המחשבה הזאת נחמה אותי. לפחות לא אחרתי. ״סטפן..״ היא אמרה ומצמצה קלות בעיניה.
״אני פה. אל תדאגי״ ענדתי לה את צמיד הורבנה על ידה. ״איפה דימון?״ שאלה בקול חלוש. ״אני ממש לא יודע.. אבל עכשיו אני פה. יהיה בסדר״ חייכתי אליה מנסה לעודד אותה. היא ניסתה לקום אך נפלה לאחור. ״איבדת הרבה דם״ בטאתי בקושי את המילים, מנסה לשלוט בעצמי. ״את צריכה לנוח״ הבאתי לה בקבוק מים שהיה זרוק בפינת החדר. היא שתתה ממנו. ״תנסי לישון קצת.. אני אשמש לך הגנה אם תהיה בעיה״. היא הנהנה ולאט לאט נרדמה. ״היי brother, מצטער להפריע שוב..״ הוא נראה מרוצה מעצמו ״מה עשית לה דיימון״ שאלתי מנסה לשלוט בעצמי ובמחשבותי. ״אתה חושב שאני עשיתי לה משהו? איך אני יכול לשים לה את הכבלי הורבנה על הידים? אני ערפד שכחת?״ הוא חייך ״אני שלחתי משהו- שכרתי משהו שיעבוד בשבילי. משהו שאלנה ממש חשובה בשבילו״ מה דיימון זומם? ״זה מאט?״ שאלתי. דיימון צחק ״נראה לך שאני זה שיגלה לך.. תצתרך להפעיל את הראש בשביל לגלות את התשובה״ דיימון הסתכל על ידי שהונחה על מצחה של אלנה.
שיני הערפד שלו החלו להופיע. ״אתה לא הולך לפגוע בה שוב!״ צעקתי ועמדתי מלפני אלנה. ״תרגע. אם הייתי רוצה לפגוע בה הייתי פשוט הורג אותה וגומר עם זה. הזמן שלה למות זה לא עכשיו, רק אני אקבע מתי היא תמות״ ויצא מהחדר. ״אלנה״ לחשתי וליטפתי אותה בלחי. היא מצמצה ״סטפן?״ שאלה בלחש ״היי. את בסדר?״ היא צחקה ״אתה מתכוון חוץ מכאב ראש וסחרחורות?״ נשכתי את ידי ״את צריכה לבלוע את הדם שלי.. את תרגישי כך יותר טוב״ ״זה בסדר. אני אקח כדור כשאגיע הביתה״ ״אלנה, הפצע שלך לא מתרפא וזה כבר שעות ככה. את חייבת לשתות את הדם שלי זה הדבר היחיד שירפא אותך״ אך היא לא הסכימה להקשיב ״סטפן, תודה על הדאגה אבל אני יכולה גם להסתדר לבד..״ היא קמה מהר מדי ונפלה אחורה אך תפסתי אותה בזמן. עם הכאבים הוצאתי את כבלי הורבנה שהיו לה על הידים. ״אתה בסדר?״ שאלה אחרי שהוצאתי לה את הכבלים שקשרו לה את הידים ״עכשיו כן״ חייכתי. ״אתה יכול לעזוב אותי? אני יכולה להסתדר לבד״ עזבתי אותה והיא הלכה כמה צעדים ושוב נפלה. ״אלנה. אני יכול להרים אותך עד הבית. הדרך ארוכה ועד שנגיע יכול לקרות לך משהו״ ״אמרתי שאני בסדר!״ צעקה ״סליחה.. לא התכוונתי, זה רק שאני כל כך עצבנית ואין לי מושג על מה. עדיף שאני אלך לבד הבייתה. אני לא רוצה לכעוס עליך או לצעוק עליך״ הנהנתי ותוך שנייה המכונית שלה הובאה לחניון שמחוץ לבית הנטוש. ״תודה״ לחשה ״נסיעה בטוחה״ אמרתי והיא כבר נכנסה לרכיבה. ״ תחכה לי בחדר?״ שאלה כשהתניעה את המכונית הכסופה שבו נהגה. ״כמובן״ אמרתי. צפיתי בה מתרחקת. הרגשתי הקלה. רצתי לכיוון ביתה ועליתי לחדרה דרך החלון הפתוח שבחדירה. הסתכלתי על החדרה. הוא היה מסודר, נקי. הבגדי המעודדות שלה נחו על המיטה. הבטתי בארון הבגדים שהיה מפוצץ. היו לה בגדים יפים. על שידת המיטה היו מונחים בשמים שונים. עם כמה שהחדר שלי היה מסודר שלה היה יותר. שמעתי את צעדיה מתקרבים לחדר שבו עמדתי. היא נכנסה וסגרה את הדלת. היא התקרבה אליי ועמדה מולי. ״היי״ אמרה אך לא הביטה בי. הרמתי את ראשה עם ידי אך היא התרחקה ממני. ״משהו קרה?״ שאלתי אותה בדאגה. ״סטפן, אני לא יכולה..״ היא לחשה ״אני לא יכולה להתראות איתך״ היו לה דמעות בעיניים ״למה? בגלל דיימון?״ שאלתי מנסה להבין מה הבעיה, מבולבל. ״זה לא בגלל דיימון או בגללך. זה בגלל מי שאתם. אתם לא יכולים להשתנות ומישהו מכם יכול לאבד שליטה ולפגוע בי או בגרמי, אז אני מעדיפה לקחת מרחק. אני ואתה לא יכולים להיות..״ עכשיו היא הביטה בי בעיניים אדומות מדמעות. ״אני מבטיח שלא יקרה לך כלום. אני אגן עלייך-״ היא קטעה אותי בצעקות. ״אתה לא מבין שאתה לא יכול להגן עליי?! ממה? מעצמך?! אתה ודיימון בדיוק אותו דבר! שניכם חושבים שאני רכוש שלכם! אז תנחש מה.. אני לא!״ שתקתי. הכעס עלה בי אך דחיתי אותו לבפנים. ״אתה רואה?״ הצביעה היא על הפרצוף שלי. ״על זה אני מדברת!״ צעקה שוב. כנראה היא ראתה את הדחף שלי להשתנות. ״צא לי מהחדר! צא לי מהבית! צא לי מהחיים!! אני לא רוצה לראות אותך יותר!״ הצעקה שלה הפכה לצרחה. יצאתי מהחדר כועס. הבטתי מלמטה עליה. התמונה הארונה שראיתי ממנה. היא בכתה וירדה כנראה לכיוון המטבח.
הגעתי הבייתה כועס יותר מתמיד. בדיוק ברגע שהכי לא מתאים. ״היי סטפן אחי היקר. מה זה הפרצוף הזה?״ חייך דיימון בזלזול. ״עזוב אותי דיימון״ אמרתי ודחפתי אותו מדרכי. ״אהה.. נושא רגיש הא? מה היא עזבה אותך? לא נורא.. תתעודד לפחות לאחד מאיתנו יהיה אותה.״ הוא תפח לי על הכתף וצחק. הוא נהנה בכאב של אחרים. עכשיו כבר הרשתי לעצמי לשחרר את כל העצבים והכעס שלי. הערפד שבתוכי יצא החוצה. דחפתי את דיימון דרך החלון אך הוא הופיע מהר מאוד מאחורי ודחף אותי לקיר מנסה לחנוק אותי. לקחתי את הכיסא מימיני, שברתי לו את הרגל ותקעתי אותה עמוק בתוך בטנו של דיימון. הוא התנשף הכאב. ״אם אלנה הייתה רואה את זה-״ גיחכתי ״אלנה כבר לא מזיזה לי!״ ויצאתי דרך דלת הכניסה בטריקה נסעתי מהמקום שבעבר נקרא בייתי.

•דיימון•

הסתכלתי דרך החלון רואה את סטפן נוסע מהמקום. חשבתי שכנראה הלך לאלנה אז רצתי לביתה והגעתי תוך כמה שניות. קפצתי ותפסתי עד לחדרה שהיה למעלה. החלון היה סגור. מבעד לחלון צפיתי באלנה שוכבת על המיטה. תיקתקתי על החלון. היא הסתכלה לכיווני ובאי חשק פתחה לי את החלון. ״מה אתה רוצה דיימון?״ שאלה בחוסר סבלנות. ״סטפן פה? הוא נכנס הבייתה עצבני ואחכ נסע לאנשהוא וחשבתי שהוא נסע אלייך״ הסברתי לה. ״הוא לא סיפר לך?״ שאלה ״מה הוא היה צריך-״ ״סטפן ואני נפרדנו״ היא אמרה בפנים עצובות.
״אני מצטער..״ אני לא יודע איך אבל איכשהו באמת התכוונתי לזה. היא חיבקה אותי. הדמעות שלה נשרו על החולצה שלי. ״יהיה בסדר, את תהי בסדר..״ לחשתי. התנתקנו מהחיבוק וניגבתי לה את הדמעות עם ידי.
״תודה דיימון״ חייכתי אליה. הייתה שתיקה. ״אז מה אמרת על סטפן?״ החיוך שלי התחלף בהבעה עצובה. ״את לא הולכת לאהוב את זה.. הוא נסע. נסע רחוק מכאן״. ״מה??״ הבכי של אלנה התגבר יותר ויותר. היא התיישבה על הרצפה בוכה. ״זה באשמתי.. זה באשמתי..״ היא נהייתה הסטרית. התיישבתי לידה מחבק אותה. ״אלנה, זה לא באשמתך.. שום דבר מזה לא באשמתך. זה באשמתי״ היא הסתכלה עליי בבלבול. ״למה באשמתך?״ שאלה בקול רועד מבכי. ״הוא נכנס הבייתה עצבני אז הקטנתי אותו ואז.. הוא השתנה לערפד והרבצנו אחד לשני. אני ניסיתי לחנוק אותו, הוא תקע בי בבטן יתד מעץ.. ואז הוא אמר שלא אכפת לא ממך ונסע״. אלנה קמה מהר לקחה ג׳קט וירדה למטה. היא כתבה פתק לגרמי שהיא נוסעת לטיול לכמה ימים ושלא ידאג לה ושהיא תחזור בקרוב. אחכ ירדה למטה לכיוון מכוניתה. קפצתי מהחלון ונחתתי ליידה. ״מה את עושה?״ שאלתי אותה. ״הולכת למצוא את סטפן ולהחזיר אותו הבייתה״ היא אמרה והתחילה להכניס את כל הדברים החשובים לה למכונית וכשסיימה סגרה את דלת המכונית. ישבתי ליידה. ״אני בא איתך״ אמרתי לה ״אני הולכת לבד״ היא אמרה והחלה לסגור את הדלת בפניי ״את תצתרכי את עזרתי״ ״הוא כבר לא סטפן שאת מכירה״ היא הסתכלה עליי ״מה זאת אומרת?״ שאלה ״אני חושב שהוא כיבה את האנושיות שלו זאת אומרת שהוא יכול להרוג אותך ולא יהיה לו איכפת. הוא כבר לא מרגיש שום רגש כלפייך. אין לא רגשות. הוא פשוט נטול רגשות.. לא יהיה אכפת לו לפגוע בך או להרוג אותך״ הצטערתי על מה שגרמתי לו. אלנה הסתכלה עליי ושתקה. ״בסדר, כנס״ אמרה ופתחה חזרה את דלת המכונית. ״אני יכול לאתר אותו לפי הריח. אנחנו יכולים להבדיל ריחות בין ריח בן אדם לריח ערפד״. היא הנהנה. כיוונתי אותה למקום שבו הריח של סטפן היה ריח ממש חזק. היה זה בר מקומי בניו יורק. נכנסנו ולא האמנו. כולם בבר מתו. מישהו שתה את דמם. אלנה עצמה את עיניה ויצאה החוצה, רועדת. נעמדתי ליידה. ״אלנה, אני יודע שקשה לך להאמין שסטפן יעשה דבר כזה אבל.. אם הוא כיבה את האנושיות שלו אז סביר להניח שהוא עשה את זה״. אלנה הסתכלה עליי. ״קשה לי לדמיין שהוא יכול לעשות את זה.. זה לא סטפן שאני מכירה..״ חייכתי ״ברור שזה לא הוא.. הוא לא עצמו עכשיו״. שתקנו. ״בואי נחזור למכונית ונחפש שוב.. העקבות האלו הם ממש חדשות, לפני בערך שעתיים- שלוש. אם ניסע מהר יש מצב שנמצא אותו עוד היום״ חייכתי חיוך מעודד והיא חייכה אליי. ״אוקי״ אמרה ונסענו שוב. בדרך ראינו בניין להשכרה. ״תעצרי פה״ אמרתי ויצאנו שנינו מהמכונית. סחבתי לה את הבגדים, השמיכות, והדברים שהביאה איתה. חדר אחד בביניין לא היה נעול אז נכנסנו. היה שם מיטה מוכנה ועוד כמה דברים בסיסים לבית. את הדברים של אלנה הנחתי על המיטה. ״את תישני על המיטה, אני אשן על הספה בסלון״ היא פתחה את פיה בשביל לומר משהו אך עצרתי אותה מייד ״אל תנסי להתנגד כי זה לא יעזור לך. זה סופי״. היא חייכה ״האמת שהתכוונתי להודות לך דיימון. אתה יותר נחמד ממה שחשבתי שתהיה״ ״אל תתגרי במזל שלך״ אמרתי מחייך. היא הלכה להתקלח ואני ביינתים צפיתי בטלוויזיה. כשהיגיעה פיניתי לה את החדר.
״אני בסלון אם את צריכה אותי״ אמרתי ועזבתי אותה. הכנתי לעצמי קפה. כשהגיעה ראתה אותי שותה ואמרה ״חשבתי שאתה לא שותה״ חייכתי ״אמרתי את זה בתור תרוץ בשביל שתדעי מה אנחנו באמת. הייתי חייב להגיד לך את זה. סטפן רצה שלא תדעי כי הוא פחד שאם תגלי את תעזבי אותו״ אמרתי ״זאת באמת אחת הסיבות שעזבתי אותו..״ היא אמרה ופיהקה. ״את עייפה. זה היה יום ארוך, לכי לישון. אם תצתרכי משהו פשוט תבקשי״ אמרתי בחיוך והיא הנהנה. ״לילה טוב דיימון״ אמרה ״לילה טוב אלנה״ אמרתי והיא הלכה לחדרה. שכבתי במיטתי ונרדמתי דיי מהר. התעוררתי אחרי שעה, שמעתי צעקות מחדרה של אלנה. נכנסתי לחדר. אלנה צעקה מתוך שינה. משהו על סטפן והתחילה להרביץ לאוויר. ״אלנה״ התיישבתי ליידה וליטפתי אותה בראש אך היא המשיכה בשלה. היא בטח לא תאהב את מה שאני עושה חשבתי לעצמי והשתמשתי בכוח המחשבה שלי. נכנסתי לה למוח היא חלמה שסטפן מנסה להרוג אותה. פלשתי לה לחלום והגנתי עליה. היא כנראה הרגישה את נוכחותי והתעוררה. ליטפתי לה את הראש ״היי״ אמרתי בחיוך ״זה בסדר, תחזרי לישון״ וכעבור כמה רגעים נרדמה שוב. בלילה כמעט ולא ישנתי. התעוררתי כשהרגשתי את השמש מחממת אותי. ״אלנה?״ שאלתי בעיניים עצומות. פקחתי אותם במהירות אך היא לא הייתה במיטה. נבהלתי. לפתע שמעתי דלת נפתחת. ״דיימון?״ שאלה. הרגשתי הקלה. הלכתי לכיוונה. ״בחיים אל תעשי לי את זה יותר״ כעסתי והיא שאלה ״מה? לא להתקלח?״ צחקתי. ״לא.. אני לא ידעתי איפה את. חשבתי שקרה לך משהו״ היא חייכה, ״אז עכשיו אתה רואה שאני בסדר. איך ישנת?״ שאלה היא אותי. ״תתפלאי, לא ישנתי כמעט בכלל״
״למה?״ ״היו לך סיוטים ומחצית מהזמן הייתי צריך לחדור למוחך ולהרגיע אותך.. את רעבה? אני הולך למצוא איפה יש בעיר הזאת שקית דם״ אך לפני שהספקתי ללכת היא תפסה אותי ביד וגררה אותי למולה. ״מה עשית?״ שאלה ״כלום..הרגעתי אותך״ עניתי ״דיימון מה אמרת לפני זה?״ שאלה היא ״קמתי מהמיטה הרבה כי היו לך סיוטים״ עניתי בחיוך ״ואחרי זה?״ ״הרגעתי אותך״ ״דיימון!״ היה לה טון מאיים בקול ״אהה.. סטפן לא סיפר לך על הקטע של החדירה למחשבות? זה סוג של קטע אצל ערפדים. עשיתי לך את זה עוד כמה פעמים.. את זוכרת את קרוליין״ כשהוא הזכיר לי אותה היה לי בחילה ״זאת הייתה חדירה למוח, לא עשיתי איתה כלום. חדרתי לכם למוח ועיוותי את המציאות. אני כפיתי עליה לפרוע את השיער ולשים ביקיני וכפיית עליה לעשות מה שאני אומר לה כולל הקטע של הנשיקה״ אלנה עכשיו נראתה יותר טוב ״ולמה עשית את זה?״. חייכתי ״זה כי רציתי לעצבן את סטפן וגם כי הייתי משועמם״ גיחכתי. היא הנהנה. כעבור כמה דקות היינו שוב בדרכים. היו כמה פעמים שעצרנו בשביל לאכול ולשתות. כשהיגיע הערב מצאנו מין ביקתה כזאת. תקתקנו ואישה אחת פתחה לנו. כפיתי עליה להכניס אותה ואותי פנימה ולתת לנו את אחד החדרים הפנויים בלי כסף. היא כמובן נתנה לנו. כשנכנסנו לחדר ראינו שהייתה שם רק מיטה אחת. ״טוב את תקחי את המיטה ואני אשן על הרצפה״ אמרתי אך היא התנגדה ״אני לא אתן לך לישון על הרצפה. אתה תישן ליידי״ אמרה ״אך שלא יהינו לך מחשבות בראש, זה בתור ידידים לא יותר מיזה״ אמרה ואני הנהנתי בחיוך. היא שכבה בצד ימין ואני שכבתי בצד שמאל. כיבינו את האורות. ״לילה טוב אלנה״ אמרתי ״לילה טוב דיימון״ אמרה בחיוך. הלילה הזה עבר יותר טוב מהלילה הקודם. לא נכנסתי לה הפעם למחשבות. כל פעם שהיה לה סיוט, ליטפתי אותה ונתתי לה לישון. בבוקר קמתי בהרגשה יותר טובה. הרגשתי שהפעם נתפוס את סטפן. ״בוקר טוב דיימון״ אמרה אלנה כשפקחה עיינים. ״אני הולכת להתקלח״ אמרה. היא לקחה בגדים אך לפתע שמה לב שאין וילון באמבטיה הזאת. היא הסמיקה. ״אממ.. דיימון״ התחילה ״אני צריכה שתצא מהחדר״ אמרה בפרצוף אדום מסומק. ״אוי באמת אלנה, זה לא כיאילו שלא ראיתי דברים כאלה בעבר״ אמרתי בחיוך ערמומי. ״דיימון בבקשה,״ צחקתי ויצאתי מהחדר. יצאנו יחסית מהר מהבקתה. כשהיגיע הערב- אחרי שעות של חיפושים הגענו לאולם. הריח של סטפן היה ממש חזק פה. ״תעצרי כאן״ אמרתי לה. שמעתי את צעדיו של סטפן מתוך האולם. הלכנו בצעדים הכי שקטים שיכולנו. פתחנו את דלת הכניסה שבאולם ונכנסנו פנימה. ״סטפן!״ קראה אלנה. שמעתי את צעדיו של סטפן מתקרבים אך לא יכולתי לראות את פניו. היה ממש חשוך באולם. ״שלום דיימון טוב לראות אותך, אני רואה שהבאת איתך את האקסית שלי״ ״היא לא האקסית שלך, זאת קטרין״
סטפן צחק ״אתה באמת חושב שתוכל לעבוד עליי? אני מריח מפה את הריח שלה, היא בת אדם ואם הזיכרון שלי לא אבד, קטרין היא ערפדית״ הוא צחק שוב. תוך שנייה לקח את אלנה שהייתה מאחורי ועמד איתה במרכז הבמה. איפה שהיה מואר. ״עזוב אותה! היא לא קשורה לזה״ אך סטפן לא הקשיב לי. הוא הסתכל על צוורה וחשף את שיני הערפד שלו, מוכן לנעוץ את שיניו. ״בבקשה סטפן, בבקשה. אם יש בך טיפה של אנושיות, בבקשה אל תהיה מפלצת. אתה כל הזמן אומר שדיימון הוא המפלצת, אם נשארה בך טיפה של אנושיות תנסה לשנות את מי שאתה..״ אלנה התחננה. אך סטפן לא הקשיב לה. הוא קירב את שיני הערפד שלו אליה. סטפן הביט בי בחיוך ונעץ את שיניו בה. אלנה צרחה. היא הביטה בי מתחננת שאעזור לה.אלנה התעלפה.הצלחתי לחטוף אותה ממנו נשכתי את ידי, השקתי אותה בדם שלי. סטפן הביט בי המום ודמעות החלו לצוץ מזווית עיינו. ״סטפן?״ שאלתי. הוא רץ לכיוונה והתיישב ליידה. הוא ליטף את לחיה החיוורת. ״מה עשיתי..אלנה אני כל כך מצטער״ אמר בקול מקוטע מבכי ״היא לעולם לא תסלח לי..״ הוא החזיר את האנושיות שלו בחזרה. ״היא תהיה בסדר סטפן״ ניסיתי להרגיע אותו. ״לא היא לא תהיה.. אני כזה מטומטם!״ הוא בכה. הוא באמת הצטער על מה שהוא עשה. ״קדימה סטפן, צריך להזעיק אמבולנס. היא תהיה בסדר״ סטפן הנהן ונשא אותה על ידיו. אני הלכתי מאחריהם.

_______פרק 7_______

•אלנה•

״אלנה..״ שמעתי קול בחשכה. כאב ראש תקף אותי. מצמצתי בעיניי. החדר שהייתי בו היה לא ברור. הצבעים התערבבו אחד בשני. ״אלנה את בסדר?״ שמעתי את הקול שוב. מצמצתי שוב. הפעם הצבעים לאט לאט הסתדרו. הייתי בחדר לבן. זה היה בית חולים הייתי בטוחה. הקול היה של סטפן אני בטוחה. אבל.. מה קרה קודם? אני זוכרת חלקים. פקחתי את עייני והסתכלתי על סטפן שישב לצידי. הפרצוף שלו היה מודאג, מיוסר.
״אלנה, איך את מרגישה? את בסדר? אני כל כך מצטער״ הוא ליטף לי את הלחי. ״סטפן..״ אמרתי בקושי.
ניסיתי לקום אך לא הצלחתי. כיאילו הרגלים שלי היו משותקות. ״את צריכה לנוח אלנה״ אמר ויצא מהחדר. במקומו דיימון נכנס מחייך אלי. ״היי, את בסדר?״ ״למה כולם שואלים אותי את זה? מישהו מוכן לספר לי מה קרה?״ שאלתי עצבנית. דיימון חייך אליי ״תספרי לי מה את זוכרת?״ אמר לי. ״הכול מעורפל. אני זוכרת שאמרתי לסטפן שאני לא רוצה להיות איתו יותר. אני זוכרת שהוא עזב, אני זוכרת שאני ואתה הלכנו לחפש אותו, ואני זוכרת שמשהו נשך אותי״ אמרתי והעברתי יד על המקום בגרון. דיימון חייך ״וואו! את זוכרת דיי הרבה יחסית למישהיא במצב שלך״ התלהב. ״מה זאת אומרת במצב שלך?״ שאלתי מבולבלת. ״סטפן לא רוצה שאגיד לך, הוא נשך אותך. הוא כיבה את האנושיות שלו והוא נשך אותך.. האמת שהוא כמעט הרג אותך, הוא שתה לך כמעט את כל הדם. התעלפת, נשכתי את עצמי והבאתי לך מהדם שלי והינה את פה..״
נהיתי יותר ויותר מבולבלת מרגע לרגע, ״אז אני לא ערפדית?״ שאלתי בקול רגוע אף על פי שמבפנים התחוללה סערת רגשות. ״קודם צריך שדם ערפדים יהיה לך במערכת ואז צריך לשבור לך את המפרקת. וכשאת מתעוררת את עוברת תהליך שבסופו את עושה את הבחירה שלך אם בחרת לחיות וואלה את ערפדית״ ,דיימון גרם לזה להישמע כלכך קל. ״ ״איזה בחירה אני צריכה לעשות?״ שאלתי. ״בשביל להיות ערפדית את צריכה למצוץ למישהו את הדם״ החוורתי. הייתי בשוק. כל גופי רעד. ״ואתה וסטפן עשיתם את זה?״ שאלתי בקול רועד.פרצופו של דיימון נהיה רציני לפתע ״הכול למען האהבה״ מלמל דיימון. דמעות שטפו את לחיי. דיימון שתק, ״אתן לך לנוח״ אמר ויצא. סטפן נכנס לחדר. ״היי אלנה א-״ קטעתי אותו עצבנית ״לך מפה!״ אמרתי כועסת אך הוא נשאר עומד ״בבקשה אלנה, תני לי להתבטא״. שתקתי והוא המשיך ״אני מצטער על מה שעשיתי, שמעתי שדיימון כבר סיפר לך את מה שקרה. אני באמת מצטער. ברגע שאמרת לי שאת לא רוצה יותר קשר איתי איבדתי את השליטה על עצמי. אני יודע ששום דבר שאגיד או אעשה לא ישנה עכשיו שום דבר אבל אני באמת מתכוון לזה, אם תצתרכי משהו אני פה..״ קטעתי אותו כועסת ״זה באמת לא יעזור עכשיו.. אני לא רוצה שום קשר איתך״. אחרי שתיקה ארוכה הוא אמר ״זה לא משנה לי, אני עדיין אמשיך לעזור לך, לתמוך בך ולהאמין בנו. ואני לא אוותר עלינו. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. ואני אוהב אותך אלנה״ הכעס עלה בי ״אתה שקרן! אם היית באמת אוהב אותי לא היית עושה את זה!״ צרחחתי עליו. ״אתן לך לנוח עכשיו״ אך לא הקשבתי לו ״דיימון!״ קראתי. דיימון בא בריצה. ״מה קרה?״ שאל בדאגה ״אני רוצה שתעיף את סטפן מפה.. אני לא יכולה לראות אותו עכשיו״ קראתי והוא עשה זאת. אחר כך נכנס והתיישב לידי. ״איך את מרגישה?״
״עצבנית,״ אמרתי בעצבים שורטת את פני מתוך עצבים. ״היי, אלנה! את תפצעי את עצמך.. אני אלך להביא לך מים״ אמר ויצא בצעדים מהירים מהחדר.הוא חזר דיי מהר.דיימון הסתכל עליי מודאג ״את בסדר?״ שאל אחרי שלגמתי מהמים. הנהנתי חלושות. ״את תהי בסדר״ חייכתי מבעד לדמעות שהחלו לנשור בעיני. הוא שתק לרגע ואחר כך אמר ״סטפן מענה את עצמו. הוא חושב על מה שהוא עשה והוא נגעל מעצמו. הוא רוצה לעבור למקום אחר״ הוא הסתכל עליי ״איך אתה יודע את זה?״ שאלתי בחוסר התעניינות, ״את זוכרת את כניסה למחשבות. דרך זה״ שתק לרגע ״את וסטפן תחזרו מתישהו?״. שתקתי ״אני מקווה שכן, אתם זוג יפה״. חייכתי ״תודה דיימון. אתה לא כמו שדימינתי״ דיימון צחק ״מה זה אמור להביע?״ חייכתי ״אתה נחמד יותר, לא כמו שסטפן סיפר עליך״ הוא חייך ״לא כול סיפור שסטפן מספר הוא נכון״ הוא חייך. נתקתי את המכשירים ממני. אלנה, את תפציע את עצמך״ הזהיר אותי דיימון ״אני רוצה לצאת מכאן!״ התחלתי לבכות. דיימון נראה מודאג ״אלנה, בבקשה. זה לא כזה נורא כמו שאת חושבת״הוא המשיך ״אלנה, הרופא אמר שאת צריכה לנוח״ היתה דפיקה בדלת. ״זה סטפן״ אמר דיימון אמרתי לו שיכניס את סטפן. דיימון פתח את הדלת ונתן לסטפן להיכנס. לא הסתכלתי עליו ״מה אתה רוצה סטפן?״ שאלתי עדיין לא מסתכלת עליו. ״אני רוצה לדבר״׳ ״אז תדבר״ אמרתי ״אוקי, מה שקרה שם לא היה בכוונה. אני כיביתי את האנושיות שלי, את כל הרגשות שלי. את לא מבינה את זה? את לא יודעת כמה אני מצטער על מה שעשיתי לך, אני מקלל את עצמי כל הזמן שהמחשבה הזאת עוברת לי בראש.״ הוא נראה כיאילו דוקרים אותו מאה פעם ביתדות. חייכתי, ״אוקי, אבל יקח לי זמן לסלוח״ הוא חייך. ״אהמ אהמ…״ קטע אותנו דיימון ״יופי, מאוד מרגש, נוגע ללב ממש אבל אני חושב שאדון סטפן לא הבין עדיין את חומרת המעשה שעשה״ הוא אמר בחיוך מזלזל ״הוא צריך עונש״ אמר דיימון ותקע לסטפן עיפרון בבטן. הסטפן השתנק בכאב. ״דיימון!״ אמרתי בטון של׳אני לא מאמינה עליך׳ והוא בתגובה רק הסתובב וחייך אלי. ״אני חושבת שאלך לישון עכשיו״ אמרתי אחרי שתיקה ארוכה ״דיימון, אכפת לך להישאר איתי הלילה?״ שאלתי אותו והוא חייך אליי בחזרה ״בשמחה״. דיימון הוציא את סטפן מהחדר, ביקש מודרנית בית החולים מזרון והניח אותו על הרצפה. כשהחדרנית יצאה הוא השכיב את המזרון ושכב עליו בתור מיטה. כעבור כמה דקות שקעתי בשינה.

•דיימון•

ישבתי על המזרון מחכה שאלנה תתעורר. , שמעתי דלת נפתחת וצעדים. ״סטפן, זה לא זמן מתאים עכשיו״. אמרתי מבלי להסתכל עליו. ״תקשיב לי טוב! אתה לא תפגע בה! אם אני אשמע ממנה שאתה פוגע בה.. אתה תסבול!״ הוא אמר באיום. ״סטפן. בוא נגיד שאלנה לא במצב שהיא רוצה לדבר איתך בזמן הקרוב אז אין לך איך לשמוע ממנה שום דבר״ חייכתי. הוא שלח לי מבט מאיים ויצא החוצה מהחדר. בדיוק אז אלנה התעוררה ״היי״ אמרה פוקחה לאט את עיניה. ״היי״ עניתי בחזרה ״איך את מרגישה?״ היא קמה לאיטה ״או-קיי. חוץ מכאבי ראש.. מה איתך?״ שאלה ״איך ישנת? אני רואה שבאמת היית איתי כל הלילה״ אמרה בחיוך ״ברור שנשארתי. לא הייתי משאיר אותך לבד״ חייכתי. הרופא נכנס ״אז, אלנה- איך את מרגישה?״ שאל ובדק ברישומים שלו מה מצב השיפור שלה. ״אני בסדר. מרגישה מצויין וקיוויתי שאוכל ללכת הביתה״ הרופא הסתכל עליה ״זה הכול תלוי באיך את מרגישה. אם את בסדר אז אני חושב שאפשר כבר שתלכי״ אלנה ניראת ממש מאושרת. ״תודה רבה דוקטור״ אמרה אלנה בשמחה. ״לקחת אותך הביתה?״ שאלתי אותה ״אני לא רוצה להיכנס לבית שלי עכשיו, יש הרבה דברים להתמודד איתם כרגע..״ הנהנתי ״אוקיי, מתי יוצאים?״.
הגענו דיי מהר לביתו של דיימון. ״ברוכה הבאה אלנה״ אמרתי והכנסתי אותה לביתי. סטפן ישב כל הספה. ״חשבתי שאתה לא מתכוון לה-״ סטפן קם מהספה והביט באלנה מופתע. ״היי״ אמר לה אך היא לא הסתכלה לכיוונו. אחר פנה סטפן אליי ״יש משהו חשוב שאני צריך להגיד לך דיימון, זה יקח רק שני-״ קטעתי אותו בכעס ״סטפן אתה לא רואה שאני באמצע עיניין מאוד חשוב! תשמור את העיניין שלך לאחר כך!״ לקחתי את אלנה ועברנו לחדר שלי. ״אז אלנה, אני שמח שאת בסדר״ אמרתי בחיוך. לפתע אלנה קיבלה הודעה מג׳רמי. היא הסתכלה מודאגת ״אני מצטערת דיימון אבל אני צריכה ללכת.. תודה על הטרמפ״ היא אמרה ועזבה את הבית.
הלכתי אל סטפן. ״עכשיו.. ספר לי מה הבעיה שלך?״ שאלתי את סטפן בחוסר סבלנות ובטון עצבני. ״למה אתה במסטיק פולס?״ שאל אותי סטפן ״זה בגלל שיש לי תכנית שטנית״.
״שהיא?״ שאל סטפן אותי ״אם אגיד לך אותה היא לא תהיה שטנית נכון?״ שאלתי בלי כל כוונה לתשובה.
סטפן נראה קצת מעוצבן ״אם זה משהו שקשור איכשהו לאלנה.. אני יהרוג אותך!״ צחקתי ״לידיעתך אני הרבה יותר חזק ממך אז בבקשה!״ אמרתי בחיוך, ״ועכשיו, מה רצית להגיד לי כשהייתי באמצע עניני?״ פרצופו של סטפן חזר לפנים רציניות ״מועצת העיר אמרה משהו.. השריף אמרה שאתה תדע מה הולך אז רציתי לשאול אותך.. השריף נראתה ממש מודאגת״ הסתכלתי על סטפן ״בוא איתי ועם אלנה למסיבה ואני כבר אגיד לך שם״. סטפן הסכים. התלבשנו מהר והסתדרנו ותוך כמה דקות הגענו למסיבה. משכתי את סטפן לעבר הבר והתיישבנו על כסאות הבר- מחכים שהברמן יפנה אלנו. ״אז ככה, יש חדשות רעות וחדשות עוד יותר רעות. מה אתה בוחר?״ שאלתי את סטפן בזמן שהברמן הביא לנו את המשקאות החריפים. ״שיניתי את דעתי, אל תספר לי״ הוא אמר ושתה ״אוקיי, אני אנסח את זה אחרת: אתה רוצה לשמוע שקטרין לא עזבה ושהיא רוצחת אנשים בלי סיבה או לשמוע על זה שהשריף חושדת שיש ערפדים במסטיק פולס והיא מתחילה לחלק לכולם ורבנה ומתחילה לשים בכול דבר את הצמח המסוכן?״ סטפן נראה המום ומודאג גם יחד ״מה!!!??״ שאל. חייכתי ״מסיבה נהדרת נכון?״ אמרתי, טפכתי לסטפן על הכתף והלכתי לכיוון דלת הכניסה- לכיוון אלנה. ״היי״ אמרתי ״את לבושה מדהים! את נראת יפיפייה אלנה בקושי זיהיתי אותך!״ אלנה חייכה מוסמקת ״תודה לך..״ והחוותה סוג של קידה קטנה. סטפן הגיע ועמד לידינו. ״אפשר להזמין אותך לרקוד?״ שאלתי את אלנה והיא חייכה ״כמובן, מאט.. רוצה לרקוד?״ מאט התקדם לעברינו והוא ואלנה הלכו לעבר רחבת הריקודים. ״ אחרי חמש שעות כשכבר היה מאוחר אלנה ואני נסענו לביתה ״דיימון, ,אוכל היום לישון אצלך? פשוט ג׳רמי נסע לדוד שלי ואני אהיה לבד בבית ו..אני מפחדת להיות לבד.. אני אוכל להיות איתכם? רק ללילה אחד״ אמרה במבט מודאג ״זה בסדר אלנה, את יכולה להתארח אצלינו כמה שאת רוצה״ אמרתי בחיוך מעודד. כשהגענו נתתי לה את החדר הכי קרוב אלי. ״שאני יעשה לך הכרות אם החדר שלך לילה?״ שאלתי אותה והיא הנהנה ״טוב אז אלנה-חדר, חדר-אלנה. זהו, מסודר. לילה טוב ואם את צריכה משהו אל תתבישי לבקש ממני״ אמרתי ויצאתי. בדרך כשירדתי למטה חיכתה לי קטרין. ״מה את עושה פה קטרין? חשבתי שהלכת..״ קטרין חייכה ״למרבה המזל לא. אני רוצה את אלנה. אני יודעת שהיא פה. תן לי אותה!״ אמרה קטרין בהרמת קול.
״את לא תעשי את זה! לא כל עוד אני חיי!״ צעקתי עליה ״דיימון מה פתאום אכפת לך מהילדה הזאת? היא אנושית, הדיימון שאני מכירה היה שותה לה את הדם מזמן!״ עניתי לה ״אני רוצה משהו שיחזיק את סטפן ילד טוב. אם תהרגי אותה הוא כבר יותר לא יקשיב לי. אלנה באמת כלום בשבילי״ ראיתי איך אלנה בורחת מהבית וידעתי שהיא שמעה כל מילה. לעזעזל חשבתי. התחלתי לרוץ בשביל לחפש אותה. כשהגעתי למקום ראיתי את קטרין מדברת איתה. אם היא תיגע בה אני אחסל אותה! חשבתי.״ ״אני רוצה להזכיר לך שאין לך שום רשות להתקרב לדיימון או לסטפן לא באישורי. שני אלה שלי. לכי תמצאי לך אדם אחר״ וברגע שסיימה לדבר, הפנתה לי את גבה והלכה. יצאתי ממחבואי והלכתי לכיוון אלנה. ״אלנה״ התקרבתי אליה לאט ״זה לא מה שאת חושבת, אם הייתי אומר לה את האמת היא הייתה הורגת אותך! היא באה לשם בשבילך. כנראה עקבה אחרינו״ אלנה לא הקשיבה, רק המשיכה לבכות. ״אלנה בבקשה תקשיבי!״ ״למה?! הרי אני בסך הכול רק חלק שמוודא שסטפן מקשיב לך. אני לא באמת חשובה אז למה לי בכלל לשמוע אותך?״ הרמתי את קולי. התקרבתי עוד צעד ״אלנה בבקשה. אם הייתי אומר לה שאת חשובה היא הייתה הורגת אותך! וכשקטרין מחליטה משהו- בסופו של דבר זה נעשה ואני לא הייתי נותן לך למות״ עכשיו הייתי כבר היה במרחק נגיעה ממנה. היא הסתכלה עלי בעיניים רטובות מדמעות. ״אני לבד..אני לבד ואני מפחדת דיימון..אני כל כך מפחדת..״ משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה חזק. ״אל תדאגי. אני כאן עכשיו, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח״ התנתקנו מהחיבוק ״רק תפסיקי לבכות, אני מצטער על מה שאמרתי.״ ניגבתי לה את הדמעות מהלחיים. ״בואי, אלווה אותך לביתי. את יכולה לישון באותו חדר איתי אם את רוצה״ הצעתי לה אך היא סרבה. ״אני מעדיפה להיות עכשיו לבד״. הנהנתי. עלינו לחדרה של אלנה. ״שינה טובה״ בירכתי אותה וסגרתי את הדלת אחרי.

•סטפן•

דיימון נכנס לסלון בחיוך. ״מה קורה סטפן? עדיין מדוכא?״ שאל אותי דיימון. הוא נראה מאושר, דבר שלא בדיוק מאפיין את דיימון. ״אז, התגברת על זה?״ שאל אותי בהבעה רצינית. ״לא דיימון, ברור שלא. אני יכולתי להרוג את אלנה שם! היא יכלה למות בגללי״ אמרתי בעצב. ״שטויות! אלנה תהיה בסדר״ אמר דיימון בנימה רצינית ״יש לה מזל שיש לה אותי״ אמר דיימון בחיוך. כעסתי קצת על דיימון, הוא לא חושב שיש מקרים שאלנה צריכה למצוא את הדרך הנכונה בעצמה. ״דיימון״ אמרתי ״אלנה יכולה למצוא את דרכה הנוחה לה בעצמה וחוץ מזה היא כבר ילדה גדולה, היא יכולה להסתדר גם בלי עזרתך!״ אמרתי לו בפנים רציניות וקצת בכעס. ״תראה סטפן, היא רוצה שמישהו יהיה איתה. היא פוחדת. היא פוחדת שיהרגו את אח שלה, היא פוחדת ממה שקטרין תעשה לה, היא פוחדת שהיא תישאר היחידה בעולם.. קשה לה. ועכשיו גם הפרידה הזאת ממך, היא פשוט מרוסקת והיא צריכה מישהו לסמוך עליו״ הסביר לי דיימון ״ואתה בטוח המישהו המתאים לסמוך עליו״ אמרתי בלעג וחייכתי ״מה יש לי להגיד.. אני פשוט הגבר המושלם! שלא כמוך. בחיים אני לא יעשה את מה שעשית לה.. ילדה מסכנה״ אמר לי דיימון וחייך חיוך של גאווה. באותו רגע היה בא לי לתלוש לו את החיוך מהפרצוף אבל שמרתי על קור רוח ולא הראתי לו עד כמה אני עצבני. ״זה בסדר דיימון, יום יבוא והיא תראה את פרצופך האמיתי. והוא ממש מכוער דרך אגב״ אמרתי אני ברוגע ופניתי לחדרי. סגרתי את דלת החדר ועמדתי שם במשך כמה דקות. איך יכולתי לעשות את זה לאלנה? הילדה שאני אוהב.. היא יכלה למות בגללי ואני בלי שום רגשות אשמה? שאלתי את עצמי. איך זה שהיא בוחרת בדיימון? היצור שאי אפשר לסמוך עליו.. כל כך מרוכז בעצמו, אני לא סובל אותו. אם היה אפשר הייתי הורג אותו במקום, אבל זה יהרוג את אלנה. היא כבר לא תסמוך על אף אחד והיא בסוף תשאר בודדה בלי אף אחד ליידה ובסוף זה הדבר שיהרוג אותה. ״אתה חייב לעזור לה״ אמרתי בכניעה. לא מאמין שהמילים האלה יצאו מהפה שלי כרגע ״את חייב לוודא שהיא מוגנת ובטוחה וששום נזק לא נגרם לה״ דיימון הביט בי בהבעה של ׳מה אתה מבין בזה׳. אבל אם יש משהו שאני מבין בו זה איך להגן ולשמור על אלנה. ״תתפלא דיימון אבל יש דברים שאני יודע יותר טוב ממך!״ אמרתי בתגובה לפרצוף שדיימון נתן בי לפני רגע. דיימון הסתכל עלי ״אתה לא מבין כלום! לא בבנות, לא באיך לשמור, לא באיך להתלבש ועדיין הבנות נמשכות אליך כמו מגנט! בנות זה עם מטומטם!״ אמר בעצבים ״אז אלנה גם מטומטמת?״ שאלתי מנסה להתגרות בו אך הוא לא לקח את זה רציני ״אלנה היא היחידה שנורמלית!״ אמר בחיוך. ״שלא כמוך!״ הפעם דיימון צעק את זה. לפתע שמענו צרחות מגיעות מחדרה של אלנה. דיימון זינק על רגליו וטס לחדרה. הוא פתח את הדלת. אלנה השתוללה במיטה צועקת ומקיאה מיים. —היא נחנקת— חשבתי לעצמי. דיימון הגיע בשניה והתחיל לנער אותה. שמעתי את הלב שלה הולם במהירות. הבנתי שאם היא תשאר ככה עוד כמה זמן היא לא תשרוד. דיימון התחיל לסטור לה על הלחיים, לצבוט אותה. אבל אף אחד מהדברים לא עזר. הלכתי לחדר האמבטיה, שמתי בתוך כוס מים חמים והגשתי לדיימון, הוא שפך. היא התעוררה בבהלה. ״דיימון״ התחילה לבכות. הבטתי בדיימון יושב לידה מחבק אותה ״זה היה רק חלום, תמשיכי לישון מתוקה. אני אשאר איתך כל הלילה״. זה לא היה חלום רגיל. זה היה חלום מכושף.