יומני הערפד פרק 8

_____פרק 8_____

•אלנה•

כשקמתי דיימון היה עדיין לידי. ״היי״ הוא אמר לי ״וואו! אתה נראה..״ אמרתי מחפשת את המילה המתאימה
״חתיך, הורס, עוצר את הנשימה..״ צחקתי ״גמור- אתה נראה גמור״ הוא צחק. ״אז, נשארת פה כל הלילה?״
שאלתי אותו ״כן, לא רציתי לקחת סיכונים. שהסיוט ההוא לא יחזור אליך״ הוא הסתכל עלי במבט מודאג ורציני. ״את יכולה לספר לי על מה היה הסיוט?״ הוא שאל וההבעה המודאגת לא נמחקה מפניו. ״אממ.. אני זוכרת שהייתי במכונית לבד. בוכה. הגעתי לגשר ברוקלין- הגשר שמתחתיו הנהר, וכשרציתי לעבור מישהו עמד בדיוק מלפני המכונית שלי ונבהלתי. לא הספקתי לעצור אז סובבתי את האוטו יותר מידי והוא נפל למים. ביחד איתי. כשרציתי לצאת הדלתות לא נפתחו. ניסיתי לקרוא לעזרה אבל אף אחד לא שמע אותי..״ התחלתי לבכות ״זה היה כל כך מפחיד. התחלתי לראות שחור ואז אתה הערת אותי״. הוא הסתכל עלי, בוהה בי. לא יודע מה להגיד. ״אלנה..״ אמר אחרי שתיקה ארוכה ״בלילה של הסיוט את צרחת והקאת מים. נראה כיאילו איכשהו הגוף שלך היה מחובר לחלום איכשהו.. מעשה של מכשפה״ אמר דיימון כיאילו ענה לעצמו על שאלה. ״יכול להיות שקטרין עדיין מיודדת עם מכשפות? יכול להיות שטאסנה עדיין בחיים?״ הבטתי מבולבלת בדיימון ״מי זאת טאסנה?״ הוא הסתכל עליי ״מכשפה שמתעסקת בקסמים אפלים. היא הייתה ידידה טובה של קטרין. בזמנו ההסכם בינה לבין קטרין היה שקטרין תגן עליה וטאסנה בתמורה תעשה את הכשפים שקטרין תדרוש שתעשה- אבל זה היה לפני המון זמן, מי יודע אם טאסנה עדיין בחיים״ הוא הסתכל עלי בשתיקה וראו שהוא דואג (דבר שלא היה רגיל בדיימון). אחרי שתיקה ארוכה אמר בחיוך ״אני בטוח שאין ממה לדאוג, את תהי בסדר. אבל רק ליתר ביטחון אני וסטפן נלך לחפש אותה-״ קטעתי אותו ״אני באה איתכם״ אמרתי, ״אלנה, זהמסוכן-״ שוב קטיעה ״לא זה לא! אני אתחזה לקטרין. היא לא תחשוד בכלום״ חייכתי ״בבקשה דיימון, אני לא רוצה להשאר בבית לבד״. דיימון התלבט מה לעשות, כעבור כמה דקות של חשיבה הייתה לו תשובה ״בסדר , את תבואי איתנו אך את תעשי כל מה שאני אומר לך לעשות״ דיימון חייך חיוך של ניצחון. לא היה לי ברירה אלא להסכים. בערב נסענו. המקום הראשון שדיימון חשב עליו היה ניו יורק. ״אין כמו ניו יורק. העיר הכי מפותחת והכי מלאה בבני אדם. חייתי פה שנים עד שהאח הנחמד שלי נעשה טוב והפסיק את שתית המזון הערפדי שלו ונאלצתי לצאת מפה.. זה היה חבל..״ דיימון דיבר בלעג ואילו סטפן רק גיחך. ״לפחות אתה עכשיו בסדר״ אמרתי בחיוך.הגענו למין בר כזה. דיימון יצא מהרכב ותרק את הדלת בחבטה. ״בבר הזה נוצרו רוב הכשפים של טאסנה. אם תרגישי משהו, תצאי ותחכי ליד המכונית-מובן?״ דיימון התנהג בקשיחות כלפי מאז שהגענו למקום, אני מקווה שזה לא קשור לטאסנה חשבתי. סטפן פתח את דלת הבר. המקום נראה מפוצץ. הרבה אנשים- רובם שיכורים. התיישבנו על כסאות הבר. ״אני רוצה את המשקה הכי חזק שלכם״ ביקש דיימון, למרות שזה לא נשמע בדיוק כמו בקשה, זה נשמע כמו ציווי. אחרי שנתן לדיימון את מה שביקש הביט בי בחיוך ״ומה הגברת היפיפייה רוצה?״ שאל הברמן אותי ״מרטיני בבקשה״ אמרתי בחיוך הוא חייך חזרה. אחרי כמה שניות המשקה שלי היה מוכן. הוא הגיש לי אותו בחיוך ונישק את ידי. באותו רגע דיימון הגיע אליו ושבר לו את המפרקת. הבטתי בו המומה. ״מה.. מה עשית?! הוא לא עשה לך כלום!״ צעקתי אליו. ״לי הוא אולי לא עשה לי כלום אבל לך כן״ אמר בחיוך ״חוץ מזה הוא לא יחסר לאף אחד. עכשיו כל המשקאות בחינם״ דיימון אמר בלא אכפתיות וחייך ״אתה חתיכת ערפד מטומטם, שפל, דוחה ומגעיל! לא פלא שקטרין ברחה ממך! יצור מגעיל!״ סטרתי לו על הפרצוף אך הוא צחק- כנראה לא הזיז לו ממש. ניסיתי להרביץ לו עוד כמה פעמים אך הוא החזיק לי את הידים חזק ולא יכולתי לעשות כלום. ״איך את יכולה לקרוא לערפד דברים כאלה? אל תשכחי אני הערפד הרע- אני לא סטפן. אני יכול להרוג אותך בלי שום בעיה״ חייכתי ״אבל אני לא מתה״
״עדיין״ הוא אמר בטון קצת יותר מאיים ״אז איפה גברת מכשפה רעה?״ מחפשת אותה ״שרה ׳ברד ירד בדרום ספרד׳ מאיפה אני יודע? אולי כדאי שגם ׳מר שוטר טוב יעזור בחיפושים״ אמר דיימון והסתכל על אחיו. ״אני חושב שכדאי שנמצא מקום שאלנה תוכל לישון בו, היא בטח סחוטה מעייפות״ ״אני לא עיפה״ אך הפיהוק שיצא לי הסגיר אותי. ״צריך למצוא לך מקום לישון בו..יש מלון קרוב לכאן. אפשר לשכור חדר״ דיימון הנהן בחוסר התעניינות ״רק בואו נגמור עם זה מהר״. המלון היה במרחק של חמש דקות הליכה. סטפן קנה לנו חדרים בזמן שאני ודיימון מחכים לו בחוץ. ״בואו״ קרא לנו סטפן ״החדר שלך אלנה זה 229, שלך דיימון 228- אתה מול אלנה-״ ״מחכה לנו לילה מרגש הא אלנה?״ הוא חייך חיוך ערמומי ״שלא תחשוב על זה בכלל דיימון״ אמרתי בטון מאיים ״חבל.. בעיה שלך״ והוא חזר להיות בשקט, סטפן המשיך מאיפה שהפסיק ״אני מקבל את חדר 226 שזה ליד החדר של דיימון. הינה המפתחות שלכם..״ הוא הביא לכול אחד את המפתחות שלו. וכשהביא לי את המפתחות אמר ״אלנה, אם תצתרכי משהו- כל דבר אל תתבישי לבוא ולדבר״ הוא אמר לי בחיוך מעודד. הנהנתי והלכתי לחדרי. פתחתי את דלת החדר ועמדתי קפואה במקום. לא יכולתי לזוז. החדר היה מדהים. הסלון היה ענקי: ספות עור גדולות וטלוויזיה שטוחה, הקירות בצבע תכלת עם פסים סגולים, המטבח גדול (מספיק מקום בשביל 10 אנשים),מקרר מפוצץ אוכל (לא שאני אוכלת הרבה), חדר השינה ענקי- טלוויזיה שטוחה, מיטה זוגית גדולה, פינת מחשב, ארון ענקי לבגדים (הבאתי רק 2), שירותים גדולים, מכונת פן, מקלחת די גדולה, הרבה מאוד כלי רחצה.. פשוט מקום גן עדן! עמדתי המומה. אחרי כמה דקות נרגעתי והתחלתי להכין לי משהו לאכול- גוועתי ברעב. כשסיימתי לאכול התלבשתי ויצאתי לקנות לעצמי בגדים. נעלתי את דלת החדר שלי והזמנתי מעלית. כשהמעלית נפתחה גיליתי את דיימון. ״הלו גם לך״ הוא אמר בחיוך ״את באה לפה הרבה?״ ״דיימון אתה יכול לנסות להיות כמו אחיך סטפן, הוא יותר-״ הוא קטע אותי ״סטפן הוא משעמם. לא כיף איתו אבל איתי לעומת זאת…״ הוא התקרב אלי ״איתי יותר כייף״ עכשיו כשהיה ממש קרוב אלי הוא ניסה לכפות עלי. מזל שהיה עלי את צמיד הורבנה. נתתי לו אגרוף בבטן אך לא נראה שזה הזיז לו- לאצבעות הידיים שלי זה נורא הזיז. ״אוי, נראה שנקעת את אצבעות הידים שלך.. נראה כואב- ולפי הבעת פניך אני רואה שזה באמת כואב לך״ הוא חייך ואני הסתכלתי עליו בכעס. הדלת של המעלית וסטפן עמד למולנו. ״מה קרה לה?״ שאל סטפן את דיימון כשראה את הבעת פני. כנראה שידרתי כאב. ״רק תאונה״ אמר דיימון בחיוך ״אצלך זה אף פעם לא תאונה.. בואי אלנה, נחבוש לך את זה ונשים לך קצת קרח. נראה קצת כמו שבר״ אמר סטפן.הלכנו לחדר של סטפן. סטפן הוציא תחבושות וקרח. ״הייתי פעם רופא אבל הפסקתי בגלל..בגלל הדם״ אני מתארת לעצמי שהיה לו קשה לדבר על זה אז לא שאלתי שאלות. ״זהו״ הודיע סטפן כשסיים. הבטתי על ידי החבושה. ראו מהעבודה שהחבישה נעשתה באופן מקצועי ״תודה סטפן, זה מרגיש יותר טוב עכשיו״ סטפן חייך ״זה שום דבר״. סטפן אף פעם לא מתגאה בעצמו- לא כמו דיימון.. דרך אגב- ״איפה דיימון? ראיתי אותו פה לפני שנייה״.. אני וסטפן בדקנו בחדרים אבל לא מצאנו אותו. ירדנו למטה. ״סטפן אני צריכה לשירותים״ אמרתי וסטפן חיכה לי מחוץ לחדר השירותים. נכנסתי לשירותים ונעלתי את עצמי באיזה תא, לפתע שמעתי קול- הקול של דיימון. ״אז בואי פשוט נעשה לך..״ אמר דיימון ושמעתי מפרקת נשברת. יצאתי מהר מהשירותים וגיליתי שדיימון נשען על הדלת מחכה לי. ״אז.. את גם מרגלת אחרי? זה ממש תגובה ברורה שאת רוצה אותי. יכולת פשוט להגיד לי..״ הבטתי בדיימון כלא מאמינה ״דיימון הייתי צריכה לשירותים! אתה כזה חמור!״ דיימון חייך ״אלנה, זה כבר ההתחצפות המאה שלך. אני מתאמץ מאוד לא להתעצבן עלייך אבל יש גבול לכמה ערפד יכול להחזיק״ הוא הזהיר אותי אבל הוא לא צעק, הקול היה קול רגוע.יצאנו. ״הרגת מישהו נכון דיימון?״ שאל סטפן ״לפחות תנקה את הדם מהפרצוף שלך״ סטפן היה כמו אבא לדיימון יותר מאשר אח. דיימון מתנהג כמו ילד קטן וסטפן צריך לחנך את דיימון אחרת. אני לא יודעת אם אני הייתי יכולה להחליף את סטפן.. הוא כלכך דואג ואכפתי ובוטח בדיימון ומאמין בו, סטפן הוא פשוט.. סטפן.

•דיימון•

״אז מה אנחנו עושים?״ שאלתי, סטפן ואלנה הביטו בי מזועזעים ״אתה הרגת אישה!״ קראה אלנה מדגישה את המילה אישה. ״אוקי- טיפ קטן: אם אתם הורגים מישהו אל תהיו עסוקים ברגשות אשם״. סטפן ואלנה עדיין לא יכלו לדבר מההלם. ״בסדר הבנתי אותכם, משחק השקט. נשמע טוב״. לא הרגשתי אשמה על הריגתה של האישה, כנראה בגלל ההרגל של ׳זה לא מעניין אותי את מי הרגתי׳. כשהבטתי עליהם שוב שמתי לב שהבעתה של אלנה יותר השתנתה. היא הייתה ממש מבוהלת. סטפן הזיז אותה למאחורי גבו ״אני מזהיר אותך! אם אני אשמע שעשית משהו שלא הייתה צריך לעשות..״ הוא סובב את ראשו לכיוון אלנה. ״היי סטפן״ החזקתי בכתפו וכשהוא הסתובב החטפתי לו אגרוף על הלחי. הוא לא החזיר, הוא רק הסתכל עלי בכעס ״סטפן״ אלנה סובבה את סטפן לכיוונה ״oh my god אתה פצוע״ ובמילה פצוע הסתכלה עלי בכעס ״מה הבעיה שלך?״ אלנה ניסתה להתקרב אלי אך סטפן תפס את ידה ומשך אותה אליו ״עזבי את זה אלנה״ אמר לה מתנשף מכעס. צחקתי ״אתם כל כך.. עלובים. אני אהיה בחדר אם יתחשק לך לדבר או להנות, אלנה״ אמרתי בחיוך. נכנסתי לחדרי סוגר את הדלת אך עדיין משאיר פרצה קטנה בשביל לשמוע יותר טוב מה הם אומרים. ״מצטערת סטפן. זה רק שהוא ממש מציק לי! הוא הופך אותי לעצבנית והעובדה שאני לא יכולה עליו מעצבנת אותי עוד יותר!״ היא אמרה בכעס. סטפן יותר מדי טוב.. אני יודע מה אני צריך לעשות- חשבתי בליבי. פתחתי את החלון שבחדרי ויצאתי.
******
פתחתי את דלת הבר. היא ישבה על כיסא הבר, שותה. התישבתי לידה. ״הלו גם לך לקסי״ חייכתי אליה.

•סטפן•

אלנה חזרה אלי בפנים רציניות ״הוא גם לא שם״ אמרה לי. איפה הוא יכול להיות? ״תתקשרי לג׳רמי. תבדקי אם הוא בסדר״ הביאתי לה את הטלפון מהתיק. היא חייגה אליו. ״הלו״ נשמע הקול של ג׳רמי מבעד הטלפון. ״היי, אתה בסדר?״ היא שאלה בדאגה ״אני עייף אלנה..״ הוא אמר בפיהוק ״אוי, סליחה! תחזור לישון. לילה טוב״ והוא החזיר לי לילה טוב ואז ניתק. ניתקתי גם אני והחזירה את הטלפון אל סטפן. ״הוא בסדר״ הנהנתי בהקלה. ״אתה חושב שדיימון הלך לקטרין?״ היא שאלה אותי. ״דיימון וקטרין כבר לא יהיו ביחד, אני בטוח״ אמר בחיוך ואז חיוכו השתנה. ״אני יודע איפה דיימון..״ נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. ״לאיפה נוסעים?״ שאלה אותי. ״ אל תדאגי, בינתיים תישני קצת. אני יעיר אותך כשנגיע״ היא הנהנה ועצמה עיניים.
****
״בוקר״ אמרתי מלטף לה את הלחי ״היי״ אמרה אלנה בחיוך. ״הגענו״. יצאנו אני והיא מהרכב. היה זה בר. ״אלנה את לא תאהבי את מה שיש בפנים.. כדאי שתחכי בחוץ״ אמרתי מודאג מפחד כשתיכנסו ותראה את המצב בפנים. ״סטפן אני נכנסת וזהו!״ קראה ופתחה את הדלת. היא עמדה המומה. כל הקירות היו מלאים בדם, האנשים שכבו על הרצפה כשהצוואר שלהם מלא בנשיכות ערפד. לייד בר המשקאות, היה דיימון משחק ביליארד. לא הפריע לו כל מה שקורה. לידו הייתה מישהי, מישהי מוכרת. שיער בלונד ארוך חלק, חיוך מקסים.. מזכירה לי מישהי מהעבר. לידה היו עוד שני אנשים: איש ואישה. לאיש היו שערות ברונזה ועיניים זהובות ולאישה-עיניים אדומות, חומות ושיער שחור גלי עד המותניים.ליצור אנושי הם בטח נראו יפיפים אך ליצורים כמוני- ערפדים, הם נראו רגילים כמעט כמו יצורים אנושים. ״היי סטפן. לא ראיתי אותך!״ אמר דיימון בחיוך כשראה אותנו עומדים בפתח. דיימון התקרב לקראתי ״זה האח שסיפרתי לכם עליו.. וזאת״ הוא התקרב לאלנה ״קטרין?״ שאל האיש עם העיניים הזהובות. דיימון התקרב אליו בכעס ובצעדים איטים. ״הכרת את קטרין?״ שאל אותו בשיניים חשוקות ובכעס. עכשיו ״עיינים זהובות״ נראה משועשע מעט ״אתה חושב שרק אתה הכרת את קטרין?״ שאל את דיימון אך עדיין נראה משועשע. דיימון שהרגיש נבגד זרק את האדם המשועשע אל הקיר. אך הוא קם ללא פגע. אלנה פערה את פיה בתדהמה. ״הוא ערפד?״ שאלה כמעט בצעקה. הערפד שהרגע קם הגיח במהירות אליה והזיז כמה שערות מפרצופה. אלנה הביטה בו המומה מבלי יכולת לדבר ״אני אדוארד דרך אגב״ הוא נישק את ידה. הבטתי בו בכעס ״וזאת בת זוגתי בלה״. הערפדית- בלה הרימה את ידה כמחוות שלום. אלנה הנהנה. ״את כלכך דומה לקטרין״ המשיך אדוארד ״ועם זאת כלכך שונה ממנה..״ חייך אדוארד ואז פנה אלי ״סטפן סלבטור, איזה כבוד! מזמן לא התראנו. הפעם הראשונה הייתה במלחמת המפרץ לא?״ שאל אדוארד אותי. הנהנתי בחיוך ״ואני רואה שהספקת להכיר את אחי, דיימון״ הסתכלתי על דיימון והוא רק חייך אלי והתקרב עד שעמד לידינו. ״דיימון, זה אני! האח החתיך, המדהים, העוצר נשימה, וגם ידוע בתור האח שכובש את לב הבנות״ דיימון הסתכל על אלנה במבט ערמומי אך היא סובבה את הראש והסתכלה על אדוארד שחייך אליה בידידות. לפתע שמעתי קול מוכר ״סטפן?״ שאל הקול. לייד שולחן הביליארד עמדה הבלונדינית, פניה מכוונים אלי וחיוך מרוח על פניה. ״לקסי?״ שאלתי. רצתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק שובר עצמות. ״איפה היית? הפעם האחרונה שהתראנו הייתה ב-״ היא השלימה אותי ״1765 כשהרגו את הערפדים בכנסיה ע״י האש? כן, אני זוכרת״ היא אמרה בחיוך. לא יכולתי להאמין שמצאתי אותה. ״אז, מי זאת היפיפייה הזאת שהייתה לידך שבמקרה דומה לקטרין? חשבתי שאתה וקטרין גמרתם..״ היא הסתכלה במבט די ביקורתי על אלנה ואז חזרה להסתכל עלי. ״אני גמרתי עם קטרין, ועכשיו אני עם אלנה..זאת אומרת, לא בדיוק עם אלנה אבל.. זה דיי קשה להסבר. אלנה היא חברה די טובה שלי. והיא מבינה אותי ואכפת לה ממני, לא איכפת לה שאני אני״ חייכתי כשהסתכלתי על אלנה. ״היא נראת כיאילו היא גורמת לך להיות מאושר״ חייכתי ״היא כזאת״ לקסי צחקה ״oh-my-god!! אתה אוהב אותה! היא יודעת?״ סטפן צחק אבל אחר כך הביט בלקסי וההבעה נראתה יותר כמו חיוך עצוב ״זה לא יכול לקרות, אני ערפד והיא בת אדם. זה בחיים לא יכול לקרות״ לקסי הסתכלה עלי בכעס, אבל זה היה כעס כמו שאמא כועסת על הבן שלה ״סטפן, אתה צריך להגיד לה. רגשות כאלה לא שומרים בב-״ לקסי הפסיקה לדבר כשהביטה באלנה המומה. זה היה הלם- דאגה מעורבב במבוכה. ״מה יש לקסי?״ שאלתי והבטתי על אלנה שכרגע נאבקה באדוארד שנישק אותה. הגעתי תוך שניה לאדוארד והעפתי אותו לקיר. הרגשתי את הכעס עולה בי, את הפנים משתנות לפנים של ערפד. אלנה נגעה בי בכתף אך ניערתי אותה מייד ״סטפן, זה בסדר אוקי? זה נגמר״ היה בא לי להרוג אותו. בלה הערפדית הסתכלה עלי בעיניים רצחניות. היא רצה לאדוארד ועמדה מלפניו. שיניה חשופות מחכות לתגובה שלי. הקול הפנימי שלי אמר לי לא לעשות את זה- שאדוארד לא שווה את זה אבל האגו שלי אומר לי להמשיך הלאה. בסוף החלטתי לוותר. נשמתי כמה נשימות, הרגשתי יותר טוב, יותר אני האנושי. הפרצוף שלי השתנה. הלכתי אל אלנה. היא חבקה אותי. ״אני שמחה שאתה בסדר״ חייכתי אליה ״גם אני״. אדוארד שכבר קם לחש משהו לבת זוגתו, משהו שלא בדיוק שמעתי, הדבר היחיד ששמעתי היה את צמד המילים שיצאו מפיו של אדוארד ״נורא יפה״ והסתכל על אלנה אך בלה הסיתה את ראשו ממנה. בלה החזיקה בידה את ידו של אדוארד ושניהם ללא כל אזהרה ברחו משם במהירות. ״אוף! ציפיתי לקצת יותר אקשן! לא פייר! אתה לא יודע איך לריב סטפן! נמלה אפילו יודעת לריב יותר טוב ממך! אני יודע.. כואב לשמוע דברים כאלה מאח שלך אבל אני בטוח שתעודד עד מחר. אלנה תתנדב לעזור לך להרגיש טוב נכון, אלנה?״ דיימון נראה יותר משועשע מתמיד ״וראית איך הערפדה ניראת? פצצה! הייתי עושה הכול בשביל אחת כזאת! אבל מה אני יודע.. בסך הכול ערפד חתיך, מדהים שובר ללבות. ברור שאלנה רוצה אותי עכשיו נכון אלנה?״ אלנה הביטה בו בכעס. ״אל תכעסי, פרצוף כזה לא הולם אותך. מתאים לך יותר לחייך. כמו הערפדה הזאת..בלה״ הוא אמר את שמה במבטא צרפתי ״היא באמת חתיכה. אני מתכוון אתה בטח שמת לב סטפן. ובדרך אגב אלנה- סטפן ממש ממש נדלק עליה, אל תקחי ללב הוא עושה קטעים כאלה עם כל אחת. מסתכל עליה, מחייך אליה ואז הולך למישהי אחרת. נכון סטפן? וסטפן ובלה הם זוג ממש יפה ביחד! להשיג לך אותה סטפן? אני בטוח שתהמם אותה כמו שאתה עושה לכל הבנות.. לא שאני מבין למה.. בנות הם עם מטומטם.. חוץ מבלה. דרך אגב אני חושב שאדוארד מתלהב ממך אלנה. קודם הוא אמר לבלה כמה את יפה, הבחור שם עליך עיין״ דיימון עשה תנועה של הוצאת עיין ״אה הערפד״ אלנה נראתה ממש מעוצבנת אך לא אמרה כלום ״נו אלנה? שום דבר להגיד? חשבתי שאת אוהבת את אדוארד הזה, הוא נראה אוהב אותך.. אבל את יודעת.. יש לך גם תחליף.. אותי! אני גם יפה, גם חזק, גם ערפדי, גם חתיך ואיתי יותר כיף וזורם מאשר עם סטפן.. אני לא רוצה לחמם אבל הערפד יבש כמו בול עץ. אני מתכוון.. מה את מוצאת בו? או יותר נכון מה את מוצאת בו שאין בי?״
״דבר ראשון, הוא לא הורג כי הוא צמא. דבר שני הוא לא שחצן. דבר שלישי לא כל בחורה שהוא רואה הוא מתחיל איתה. והוא לא מבלה עד מאוחר בברים או הולך לדייטים עם החברות הכי טובות שלי והוא גם לא מחמם ולא נהנה מריבים של אחרים.. להמשיך? הרשימה עוד ארוכה ויש לי עוד מלא להוסיף״ דיימון צחק ״אלנה את זוכרת שאמרתי לך שלא לבטוח בערפדים? אני חוזר בי. תבטחי בי עכשיו כי עוד מילה כזאת ואת תמצאי את הראש שלך מונח בפינת החדר ואני לא צוחק״ הוא הביט בי ברצינות. ״כדאי לך שזה לא יהיה ברצינות דיימון!״אמר סטפן לדיימון שנראה משועשע מעצמו ״סטפן, סטפן, סטפן.. מה נעשה איתך. כל כך מתנהג באציליות ובכבוד כלפי כולם מלבד אח שלו. איזה מבאס. אבל תודה שהתרשמת מהערפדה. היא כלכך מושלמת אפילו יותר מאלנה בעצם, אלנה אנושית. אני חושב שכשהיא תהיה ערפדית העניין ישתנה. בינתיים סטפן, יש בשבילך הצגת טיף וטף בחוץ. כדאי לך לרוץ, ההצגה עומדת להיגמר.. אלנה מה דעתך: אני, את, שנינו בחדר לבד, כיף..״ הוא הסתכל עלי המבט ערמומי. ״דיימון..״ התקרבה אליו וכשהייתה מספיק קרובה נתנה לו סטירה ״אני לא קטרין! אף פעם אל תשכח את זה״ ויצאה החוצה. הבטתי בלקסי והיא סימנה לי ללכת אחריה.הנהנתי ויצאתי. אלנה ישבה על ספסל בחוץ. כשהיא ראתה אותי היא סובבה את ראשה לכיוון השני כברוגז. ״היי, את-״ עוד לא הספקתי לדבר והטלפון שלה צלצל. ״הלו״ אמרה. לפתע נראתה מודאגת. ״רגע בוני… שניה אני לא מבינה אותך דברי לאט… בוני…״ הצלחתי לשמוע מה בוני אומרת. ״אלנה.. היה לי חיזיון..״
״מה זאת אומרת חיזיון?״ שאלה ״אלנה אני מכשפה! כל מה שסבתא שלי ספרה היה נכון. אני אחת מחמשת המכשפות הגדולות היחידות שחיות..״ אלנה הביטה בי המומה. ״אוקי, אז מה אמרת לגבי החיזיון?״
״אלנה.. תברחי משם מהר! הם..הם..״ בוני דיברה מבוהלת. ״הם מה?״ שאלה אלנה בקול רגוע ״הם ערפדים! קודם זה לא היה ברור כל כך אבל עכשיו הכול ברור: דם, שינים, מוות.. הכול קשור אחד לשני, הם ערפדים!״ אלנה הביטה בי מבוהלת. ״מה לעשות?״ לחשה לי. ״אני יודעת״ אמרה לפתע אלנה. הבטתי בה כלא מאמין. ״מה?! ידעת כל הזמן הזה ואת לא חשבת לספר לחברה הכי טובה שלך? אני לא מאמינה עליך אלנה, שיקרת לי!! יכולת לבוא ודבר איתי על זה. אני לא הייתי בורחת ממך!״
״אני יודעת.. אני מצטערת..״ אלנה נראתה מצטערת. ״אני לא יכולה לסלוח לך על זה אלנה.. אני מצטערת גם״ אמרה בוני ונתקה. אלנה נתקה גם היא והסתכלה עלי. ראיתי שהיא על סף דמעות. ״אלנה-״ ניסיתי לדבר איתה ״עזוב אותי עכשיו סטפן.. רק תעזוב..״ היא הלכה מהר פנימה. כל הכבוד סטפן! ממש כל הכבוד!.
נכנסתי בחזרה לחדר שבו הייתה. היא ישבה על הספה, בוכה. לקסי הייתה איתה. כשלקסי ראתה אותי נכנס היא קמה אלי. ״סטפן.. דבר איתה״ היא אמרה והלכה. ישבתי לצידה של אלנה. היא השעינה עלי את ראשה. ״אלנה, אני מצטער..״ ליטפתי לה את השערות. ״אני באמת מצטער שככה היא גילתה את זה.. היא לא הייתה צריכה לגלות את זה ככה״ היא נגבה את הדמעות שנשרו על לחיה בידה. ״הייתי צריכה להגיד לה. היא לא הייתה אומרת לאף אחד. אני מכירה אותה, אבל במקום זה..״ היא בכתה שוב ״עכשיו היא יודעת, דרך חיזיון במקום שהחברה שלה תגיד לה.. אני לא רציתי שזה יהיה ככה״ הנחתי את הראש שלי על הראש שלה. ״את לא אשמה אלנה. אני הייתי עושה בדיוק כמוך. ואני ממש מעריך את זה שלא סיפרת לאף אחד. סוד כזה קשה לא לספר.. שששש.. אל תבכי עכשיו״ חבקתי אותה ״יהיה בסדר. נעבור את זה-אני מבטיח לך״ חייכתי אליה. היא הנהנה ואחר הודיעה שהיא רוצה להיות לבד. יצאתי וסגרתי אחרי את דלת החדר. לקסי באה לקראתי ״נו?? סיפרת לה?״ היא שאלה בסקרנות. ״לקסי..זה לא יעבוד״. בדיוק כשרציתי לצאת החוצה נכנסו אדוארד ובלה. התקדמתי לעברם. ״איפה אלנה?״ שאלה בלה אותי. ״היא בחדר ממול. תהי רגישה איתה, היה לה ריב עם חברה קרובה״ הסברתי לבלה והיא הנהנה בהבנה ״אל תדאג״ אמרה בעידוד ״היא תהיה בסדר, אני אטפל בה״ והלכה בשניה לחדרה של אלנה וסגרה את הדלת. ״קטרין תפסה אותנו, או יותר נכון את בלה״ הבטתי בו המום ״איפה? מה היא עשתה?״
״אתה לא שואל את השאלות הנכונות, חבר. השאלה היא לא מה היא עשתה, השאלה היא מי עשתה״ עמדתי מבולבל ואז פתאום נפל האסימון. ״זו טאסנה נכון?״ שאלתי אותו. הוא שתק לרגע ואז הנהן. טאסנה חיה! אחרי כל השנים האלה היא חייה! היא- צעקות מהחדר קטעו אתה המחשבות שלי. הכרתי את הזעקות, הם של אלנה! פתחתי את דלת החדר בתנופה וגיליתי את בלה נועצת את שיני הערפד שלה בזרועה של אלנה, שואבת לה דם. ״סטפן, בבקשה! עזור לי!״ היא קראה. השתנתי לערפד והתכתי את בלה בקיר. התכוננתי לשלוף את ליבה החוצה אך לפתע אדוארד הגיח ודחף אותי לאחור. הוא עמד מלפני בלה, מרים ידים לפנים כ״עצור״.
״סטפן, זאת טאסנה. היא בגוף של בלה״ אמר אדוארד במבט מתחנן לעזרה. עמדתי בפה פעור.
מאחורי אדוארד בלה חייכה חיוך מטורף. ״היי סטפן. הרבה זמן לא התראנו.. דיימון בסביבה?״ שאלה בלה- טאסנה. דיימון בדיוק נכנס אל החדר. ״היי דיימון. אתה נראה טוב- כרגיל. לאן נעלמת כל השנים האלה? חיפשתי אותך. אני מקווה שלא הייתה עם עוד נשים חוץ ממני״ היא אמרה בחיוך.
״טאסנה, מה שהיה היה. וחוץ מזה אני כבר שכחתי אותך״ הוא אמר בחיוך אך טאסנה צחקה. ״איך אפשר לשכוח אותי? אני יודעת שאתה זוכר. עמוק בפנים אתה זוכר״ היא התקרבה אליו אך דיימון דחף אותה ממנו. ״טאסנה זה נגמר! זה היה לילה אחד. זה לא היה משהו מיוחד וחוץ מזה, זה אני! אני עובר מבחורה לבחורה. אין אצלי מישהי מיוחדת. יש לי הרבה שמות אמצעים ואחד מהם זה עובר מבחורה אחת לאחרת- כזה אני״ דיימון אמר בחיוך כיאילו שכבר לא אכפת לו משום דבר. הבעת פניה של בלה- טאסנה נהיתה הבעה כועסת. ״עזבי אותם!״ צעקה אלנה אך טאסנה תפסה את אלנה בגרון והחלה לחנוק אותה. דיימון הגיע במהירות אל טאסנה והטיח אותה בקיר. העיניים שלה זהרו ונראה כיאילו היא ממלמלת משהו אך לפתע המלמולים נעצרו וקולה נשמע מקוטע והיא החלה להחנק. גופה של בלה נפל לרצפה ללא תזוזה. אדוארד מיהר אל בלה. ״היא בסדר?״ שאל אותי. חייכתי ״היא בסדר גמור. היא תתעורר פחות מדקה״ כשהסתובבתי ללכת אל אלנה, ראיתי שהיא ולקסי מדברות בניהם: ״זה בסדר אלנה, היא לא תחזור שוב״ אמרה לקסי בחיוך אלנה חייכה אליה ״את וסטפן מכירים הרבה זמן נכון?״ לקסי חייכה והינהנה ״סטפן ואני מכירים כבר 150 שנה- אפילו יותר. סטפן הוא החבר הכי טוב שלי, אבל את יכולה להיות רגועה.. לא היה בנינו כלום״
״אני יודעת אבל-״
״אבל את פוחדת שהוא ישתנה והוא יפגע בך או באחיך נכון?״ לפי פרצופה של אלנה זיהיתי שאלנה פגעה בול בנקודה. ״אל תדאגי, סטפן חיי על דיאטת בעלי החיים יותר זמן משאת יודעת, אין מצב שהוא יפגע בך״ נראה כיאילו דבריה של לקסי הרגיעו את אלנה. לקסי הסתכלה עלי לשניה ואז אמרה לאלנה ״כדאי שאני אלך, סטפן נועץ בך מבטים וכנראה רוצה לדבר איתך״ אלנה הנהנה ולקסי קמה ופנתה לי את המקום שלה. ״היי סטפן, אני רואה שהקשבת לנו..״ חייכתי ״את כועסת?״ שאלתי אותה אך היא לא נראתה כועסת. היא נענעה בראשה לשלילה ״סטפן, לקסי הסבירה לי ועכשיו אני מרגישה יותר בטוחה ורגועה אבל.. מה יקרה אם תשתנה? אם פתאום יקרה משהו ותכבה את האנושיות שבך ואז תלך לרצוח אנשים חפים מפשע?״ הסתכלתי לה עמוק בעיניים ״אלנה תקשיבי לי, למדתי את הטעות שלי בעבר ואני לא אתן לזה להשפיע עלי אוקי?״ היא הנהנה. התחבקנו לשנייה אך פתאום דלת נטרקה. סטפן אני ודיימון רצנו אל הדלת כשראינו מישהו. הסתכלנו אחד על השני. לפתע דיימון פתח את הפה המום. ״אנזו?״ האדם בשם אנזו חייך חיוך שטני ״שלום דיימון״.

•דיימון•

התיישבנו על הספה. ״אז מאיפה אתם מכירים, דיימון?״ שאל אותי סטפן ״ממחנה אוסטין״ אמרתי בקול מזלזל. אנזו הסתכל על אלנה בחיוך פלרטטני אך היא מייד סובבה את הראש אלי כלא מתייחסת. ״זה סיפור ארוך מאוד אבל אני יהפוך אותו לקצר. סטפן ואני נפרדנו לדרכים שונות- זה היה לפני שניסיתי להרוס לו את החיים, בכול מקרה תפס אותי איזה מדען משוגע וניסה עלי ניסויים בלי הרדמה. הוא כלא אותי בכלוב, שם היה אנזו..״ הבטתי על אנזו בחיוך ״בקיצור היה למר ד״ר משוגע מין מסורת, לחתוך לנו את העור, לקחת דם ואז לשתות אותו. ועוד דבר אחרי הניסויים בשביל שלא נמות הוא נתן לנו כוס עם רבע דם. לא יה לנו מספיק כוח לצאת משם.. בקיצור נחזור לטקס: מר משוגע ועוד מלא אנשים התכנסו באולם הטקסים המסורתים. הייתה לנו תכנית- אנזו הביא לי את כוס הדם שלו וכך אוכל לשחרר אותנו. כשהיגיע הרגע והוא רצה לקחת מהדם שלי הסתערתי עליו, שותה לו ולכול האחרים את הדם. כשכולם מתו פתחתי לא זו את הכלוב ושנינו ברחנו משם. יותר לא ראיתי אותו מאז עד עכשיו. אז ספר למה באת לבקר אותנו, אנזו״.
״זה מקרה אישי.. אתה זוכר איזו אישה שישבה שם לידינו? היא במיסטיק פולס ורציתי לבקר אותה״
״את מתכוון ללוסי?״ שאלתי אותו ״כן. זאת היא. אתה זוכר איפה הנחת אותה?״ עכשיו המבט של אנזו נהיה כועס ועצבני. ״אנזו, לא הנחתי אותה בשום מקום״ אמרתי משתדל להיות רגוע. ״באמת? אם אני לא טועה, אתה זה שהיה בשנת 1723 במסטיק פולס״ חייכתי ״איך אתה מצפה ממני לזכור משהו שהיה לפני מתיים שנה?״
״לא?״ שאל אנזו ״אולי זה יזכיר לך-״ אנזו הניח על השולחן תמונה של נערה יפיפייה אך מתה. נשיכות ערפד סומנו בכול הצוואר שלה. ״אנזו, אני באמת לא זוכר מה קרה שם, ואני מצטער שככה זה נגמר בשבילה״ אנזו הסתכל לי עמוק בעיניים ולבסוף אמר ״אני מאמין לך״.

•אלנה•

קמתי והלכתי למטבח לבשל לי משהו. סטפן קם אחרי. הסתובבתי אליו, ״סטפן, זה בסדר הסכינים לא יהרגו אותי״ אך הוא רק חייך ״סטפן, זה באמת בסדר״ הסתכלתי בעיניו במבט משכנע. ״אלנה, אני יודע שזה בסדר. אני רוצה לעזור לך. גם ערפד בן 500 שנה יכול לבשל נכון?״ הוא חייך אלי ״תנוחי ואני יגיש לך את האוכל כשיהיה מוכן״ חייכתי בתודה והוא הנהן וניגש להכין את האוכל. התישבתי על הספה לייד דיימון. ״אז אנזו, אתה מכיר את העלמה אלנה?״ וכשאמר עלמה לקח את ידי ונישק אותה אך אני מיד השמתי אותה. דיימון חייך. ״יצא לי לפגוש אותה לראשונה היום אך היא ממש דומה לקטרינה. יש בניהם קשר?״ כשדיימון שמע את השם קטרין הוא תפס את אנזו וזרק אותו על הרצפה ואחר כך שם אותי מאחוריו להגנה. ״יש רק אדם אחד שקורא לקטרין ככה-״ חיוכו של דיימון הפך לנהמת כעס ושיני הערפד שלו הופיעו ״אליז׳ה״ הוא אמר בכעס. סטפן הגיע בריצה והלך לקראתי. רצתי אליו והוא חיבק אותי ״יהיה בסדר״ הוא לחש אך הקול הלחוץ והמפוחד הסגיר אותו. משהו נורא הולך לקרות, משהו שלא בטוח שאפילו סטפן יוכל לעזור. התנתקנו מהחיבוק ובמאמץ רב שלח אלי חיוך מעודד. התקדמתי לעבר דיימון. ״אז, מי זה האליז׳ה הזה? הוא אחד כמוכם?״ דיימון הסתכל עלי בחיוך מתנשא ״כן אלנה, אליז׳ה הוא אחד משלנו. הוא מקורי ולכן-״ קטעתי אותו במהירות ״מה זה מקורי?״ הבטתי על דיימון והוא נעץ את עיניו בסטפן ״אתה לא סיפרת לה כלום? אליז׳ה יכול להגיע לכאן תוך שנייה והיא אפילו לא יודעת מול מה היא מתמודדת?״ הבטתי בסטפן שהרכין ראש וכשקלט שאני מסתכלת עליו הוא הישיר מבט אלי. ״סליחה שלא סיפרתי לך אבל זה לא נושא שאפשר להכניס לכל שיחה״ הנהנתי בהבנה.
״וזה לא הכול. אם את חושבת שהוא בא לכאן בשביל להרוג אותך את טועה. הוא בא לכאן בשביל להשתמש בך או יותר נכון בדם שלך. הוא הולך לרוקן לך את הדם ו-״ סטפן קטע אותו בנהמה ״תפסיק עם זה דיימון. היא לא מוכנה״ הבטתי בסטפן ובדמיון מבולבלת. פרצופו של סטפן התרכך מעט כשאמר ״אני יסביר לך הכול אלנה רק בזמן המתאים-״ קטעתי אותו בכעס ״מתי יהיה הזמן המתאים? כשהוא כבר יגיע? כשיקרה משהו? סטפן, אם אתה לא תספר לי אני אבקש מדיימון לספר״ הבטתי בדיימון שחייך חיוך ניצחון. ״אלנה, אני מנסה להגן עליך. בבקשה״ התחנן סטפן. עם כמה שאני רציתי את ההגנה הזאת ידעתי שעדיף לי לדעת את האמת. לדעת מה הולך לקרות לי.
הסתובבתי אל דיימון ״ספר לי״ דרשתי. הסתכלתי על פרצופו המחייך בהתנשאות ״בסדר, במילה את: את המפתח״ אנזו קטע אותו בחיוך ״זה שני מילים״, דיימון הסתכל עליו בפרצוף מאיים ואנזו שתק. ״מה זה אומר?״ שאלתי כשדיימון סובב אלי את הפרצוף ״זה אומר שאליז׳ה ומי יודע איזה עוד מקורי רוצה את הדם שלך לאיזשהו טקס״ ואז דיימון מילמל משהו כמו, בטח הם מצאו את אבן הירח. ״אבן הירח?״ שאלתי חוזרת על המילה הלא מובנת, דיימון הסביר ״אבן הירח היא אבן אחוזת קללה על ערפדים ואנשי זאב-למרות שאף אחד עוד לא ראה כאלה.. אם ערפד יסיר את הכישוף כל הערפדים יכולים ללכת באור יום זאת אומרת שאנשי הזאב צריכים בכל ירח מלא להשתנות אבל אם אנשי הזאב מסירים אותו אז הם יכולים להשתנות מתי שבא להם וזה אומר שהם יהיו תמיד יותר חזקים מאיתנו וזה נותן לנו חיסרון ענק. אף אחד לא יודע מה הרכיבים המדויקים להסרת הכישוף אך דבר אחד בטוח- דם של כפילה או במילים אחרות, הדם שלך. את הכפילה של קטרין..״ הבטתי על הרצפה, שותקת. לא יכול להיות שהם צריכים אותי בשביל זה. ״ומה זאת אומרת ׳מי יודע איזה עוד מקורי?׳ כמה מקורים יש?״ שאלתי ״3, רבקה, אליז׳ה וניקולאוס. אנחנו יודעים שניקולאוס או במילים אחרות קלאוס הוא הערפד הכי מסוכן. היחיד שהצליח לחזור בחיים ממנו הוא החבר שלך, סטפן״.
דיימון הסתכל על סטפן ומבטו של סטפן הופנה אלי, ״אני מעדיף לשכוח את התקופה הזאת״ הוא הסתכל עליי. הנדתי בראשי לשלילה כלא מאמינה. ״אפילו אם חייה של אלנה תלויים בזה?״ שאל אותו דיימון.
סטפן התיישב על הרצפה ״היינו חברים טובים אז, לפני שלקסי שינתה אותי לאני הטוב שאני כיום. אני וקלאוס נפגשנו בפריז. לקלאוס הייתה השפעה רעה עלי, בגללו נהיתי מכור לדם אז קראו לי המרטש. הדם שלט בי במקום אני בו.. לא אחד הזמנים שרציתי להיזכר בהם. כל התקופה שהדם שלט בי לקחה 150 שנה והגמילה לקחה הרבה יותר, כמעט 400 שנה. לקסי בכול ה400 שנים הייתה לידי ועזרה לי, בזכותה אני מי שאני היום״ כשדיבר על לקסי הוא חייך חיוך מעריץ. הוא באמת מודה לה. ״אז לפי מה שאתה אומר, הדם שלי חשוב לטקס? כל הדם?״
״אין לי מושג מה הכמות אבל בכללי זה הרעיון״ דיימון חייך. ״אליז׳ה יגיע מחר ומי שיפריע לו ימות״ אנזו אמר בחיוך זדוני. דיימון התקרב לאט אל אנזו והחזיק לו בצדדי ראשו. הוא הביט בעיניו ״הוא נכפה כנראה מאליז׳ה״
״אז מה נעשה עכשיו?״ שאל סטפן. ״עכשיו אנחנו מגנים בחיינו על אלנה. אנחנו עוד לא יודעים מה הולך לקר-״ דיימון עוד לא הספיק לסיים וקטרין נכנסה. ״היי בנים, ואלנה״ היא חייכה ״היי שטן״ אמר דיימון שבשנייה עמד מאחוריה מחזיק יתד מוכן לנעוץ בליבה אך היא קימטה לו את היד והיתד נפל על הרצפה ״באמת דיימון, אני יותר חזקה ממך אז אל תתחיל איתי ברגל שמאל. באתי להזהיר אתכם. אליז׳ה בא בשביל אלנה והאבן נמצא אצל אנזו אך אליז׳ה כפה על אנזו לא להביא לאף אחד את האבן אז תצתרכו להרוג את אנזו בשביל להשיג אותה״ דיימון הבט באנזו ואחר בקטרין בחוסר אמון ״איך את יודעת?״
״אוי באמת דיימון, אם אתה מבלה 500 שנה של בריחה אתה צריך גם לדעת לעקוב אחרי האויב בלי שהוא יגלה אותך. טריק שלומדים כשאתה בורח הרבה זמן. אתה עדיין ממעיט בערכי? ואני עוד חשבתי שאנחנו חזרנו להיות חברים״.
״אפילו לא קרובים״ אמר דיימון בחיוך לועג.
״ואת חושבת שאנחנו מספיק מפגרים בשביל להאמין לך?״ שאל סטפן והצמיד אותי אליו
״אם החיים של אלנה תלויים בזה אז כן״. דיימון הסתכל לשנייה על סטפן ואז בשנייה לקח את היתד מהריצפה ותקע לאנזו בלב ״מצטער אחי״ דיימון הסתכל עליו בצער אך זה לקח שנייה ואז פרצופו הרגיל הופיע ללא שום חרטה. ״תמצאו את האבן בבית של אנזו, הוא גר בניו יורק״ אמרה קטרין ובשנייה נעלמה.
״משוגעת זאת״ אמר דיימון ובדק את כיסי מעילו של אנזו המת. הוא מצא את מפתחות הידרה של אנזו והחל ללכת לכיוון הדלת ״לאיפה אתה חושב שאתה הולך?״ שאלתי והוא נעצר והסתובב אליי ״לבית של אנזו, אני צריך את האבן הזאת״
״אז אני באה איתך״ הלכתי צעד אך דיימון נעמד מקדימה, חוסם לי את הדרך. ״לא אלנה, את נשארת פה עם סטפן ואני אלך לבד״ הוא פנה ללכת אך התקדמתי עוד צעד ״את לא מבינה מה זה אני הולך לבד? אני יכול להסביר לך..״ הוא הרים אותי על הכתף שלו ושם אותי על כיסא ואז הוא מתחיל לקשור לי את הידים והרגלים לכיסא. ניסיתי להאבק בו אך הוא היה חזק מידיי. ״זה נקרא
״אני הולך לבד וסטפן משגיח עליך״- אחזור ממש עוד רגע״ הוא שוב פנה ללכת ״דיימון״ התחלתי הוא הסתכל עלי במבט מאיים ״תיזהר״ הוא חייך ״אל תדאגי״ והוא יצא בשנייה ונעלם. סטפן התקדם לעברי ״אל תדאגי, הוא יהיה בסדר״ הנהנתי. סטפן התחיל להתיר את החבלים שדיימון קשר אותי.