יומני הערפד פרק 3

—פרק 3—

•סטפן•

היתשבתי על הספה. היומן בידיי, מסתכל על הדף התלוש ומחכה לדימון לדפוק עליו את הצעקה של החיים.
דיימון נכנס הבייתה בפנים רציניות. לא אהבתי את המבט הזה. המבט המבשר שמשהוא לא טוב קרה.
״מה זה המבט הזה?״ שאלתי אותו. והוא רק ענה לי ״סיפרתי לה״. מייד הבנתי את משמעות הדבר.
״מה עשית??״ צעקתי עליו. הפרצוף שלו נהיה אטום. ״מה זה משנה?! גם ככה היא היתה מגלה!
חסכתי לנו זמן. אל תחשוב שאתה הייתה נוהג אחרת!״ כעסתי עליו יותר ממה שיכולתי לדמיין.
״אתה הרסת עכשיו את הסיכוי היחיד שלי איתה״. צעקתי עליו. ״גם ככה לא היה לך סיכוי איתה! מגיע
לה יותר טוב ממך!״ צעק עלי חזרה. ״חושב שאתה יותר טוב מכולם! ואם לך זה היה קורה? אתה חושב
שאני הייתי צועק עליך ככה? או שופט אותך? לא! כי אני לא זבל כמוך! אני לא שופט אנשים בגלל שהם הרסו
לך משהו! וחוץ מזה.. אולי זה לטובה, אולי לי עכשיו יהיה סיכוי עם אלנה.״ היה לו חיוך נבזי. מסוג ״חיוכי דימון״ הלא טובים שלא כדאי לפגוש ולא כדאי להגיע לפגישה איתם. ׳אולי לא הייתי צריך לצעוק עליו ככה..
זה נפלט לו בטעות. אם לי זה יה קורה הייתי בטח מנסה לשנות את זה אבל זה דיימון.. מה אני כבר יכול לצפות ממנו..״ חשבתי בליבי. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. ״רגע״ צעק דימון ונע לכיוון הדלת. כשהדלת נפתחה נראתה דמותה של אלנה. ״אני יכולה להיכנס?״ שאלה בהיסוס. ״בטח״ אמרנו אני ודיימון ביחד.
היא נכנסה. ״סטפן אני יכולה לדבר איתך? ביחידות אני מתכוונת.״ הסתכלתי על דיימון כאיתות שהוא צריך
לעזוב את החדר. ״בטח! דיימון כל הזמן צריך לעזוב! דיימון לך לפה, דיימון לך לשם וסטפן מקבל את הבחורות…״ רטן דיימון בזמן שיצא מהחדר. ״סליחה על זה.. לפעמים הוא כזה לא איכפתי וחסר רגשות אבל.. זה דיימון- תאהבי את זה או לא״ חייכתי במבוכה. גם היא חייכה.
״דיימון הראה לי דף מהיומן שלך..״ הינהנתי ״קראתי אותו..ורציתי להגיד לך שאתה..שזה נחמד מצדך
ובאמת שאין בי שום כעס כלפי דיימון. הוא פשוט סיפר לי שמזמן לא הייתה לכם חברה והוא לא רגיל לנימוסים.
ורציתי לבקש ממך.. תנסה להיות נחמד אליו.. אם לא בשבילו אז בשבילי״ הבטתי באלנה. ציפיתי למשהו אחר: כעס אולי או בילבול או אי הבנה או אולי פחד אך היא הראתה הבנה ולא פחדה בכלל.. היא משהוא אחר.
״דיימון גילה לך את הסוד שלנו?״ שאלתי אותה והיא ענתה ״אל תדאג, אני יודעת מה אתם..כן, דיימון סיפר לי וסודכם שמור איתי.״ חייכה. ״את לא פוחדת מאיתנו? בערפדים את לא יכולה לבטוח״ היא חייכה ״כמו שאמרתי, סודכם שמור איתי.ולא אני לא פוחדת כי אני יודעת שאתם לא תפגעו בי.״ עכשיו תורי היה לחייך.
שתקנו. פתאום נשמע קולו של דיימון: ״אני רק חייב להגיד שאת נראת יפה מאוד היום אלנה. הבגדים מתאימים לך מאוד״ וחייך חיוך ערמומי. אלנה חייכה במבוכה ״תודה דיימון״. קטעתי את הדבר הזה מייד
״דיימון.. אלנה בקשה במפורש שתלך לחדר.״ ״לא זה בסדר.. האמת היא שאני צריכה גם לדבר איתו ביחידות..״ חייכתי והתחלתי ללכת בשביל להשאיר את דיימון ואלנה לבד. בזמן שאני הולך דיימון התחיל לשיר:

ι ғəəl good.. тo do wнaт ι wanт.. ѕo good..ѕo good.
ələna looĸѕ good…

והוא גם רקד תוך כדי. זה היה קורע. לא הפסקתי לצחוק. מזווית עיני האמיתי שגם אלנה גיחכה. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.

•דיימון•

״אז מה רצית להגיד לי?״ שאלתי מתנשף מהריקוד ומהשירה שהפגנתי קודם.
״אממ.. רציתי להגיד ש..אני לא מפחדת ממך או מאחיך ורציתי לבקש ממך טובה.. אל תביא לי בבקשה
דפים מיומנים של אחרים.. זה לא מנומס.״ הבעתי התרככה. אני די מחבב את הילדה הזאת. היא יותר מקטרין.
היא הילדה הכי חמודה שהכרתי בעצם. היא נראת כמו קטרין אבל היא ממש לא. היא כל כך איכפתית ותומכת ומבינה.. ״אני מבין.. יותר לא אעשה את זה שוב. מבטיח.״ היא הנהנה בחיוך ״זה בסדר״.
לוויתי אותה לכיוון הדלת. ״תודה רבה על הביקור שלך היום. אני מקווה שאראה אותך שוב..״ חייכתי. היא חייכה ואמרה ״מהר יותר משאתה חושב״ והלכה לכיוון מכוניתה. סגרתי את הדלת. לא עברו יותר מחמש דקות ונשמעה דפיקה בדלת. ״שכחתי את הג׳קט שלי, תוכל להביא לי אותו בבקשה.״ ״בבקשה.״ החזקתי את הג׳קט והבאתי לה. היא חייכה והלכה. סגרתי את הדלת של הבית.

•אלנה•

הגעתי לביתי, לחדר החם שלי. פתחתי חלון. הרוח הקרה הזיזה את הווילון. אוויר קר נכנס אל חדרי שכעבור כמה דקות היה נעים. אהבתי לפתוח חלון ולהיסתכל על הנוף שיש לי. הרבה עצים וגבעות ומרחוק יש פרדס עם מיגון פירות וירקות. פעם-כשהייתי ילדה אהבתי לקטוף פירות ולאכול אותם. בקייץ הפירות היו כל כך טעימים שתמיד לקחנו עוד ועוד בשקיות וסכבנו אותם הביתה. אז הזמן היה אחר. הלכנו כל המשפחה לים כל שנה. נסענו עם הרכב של אבא לבריכה העירונית. הלכתי לחוג המעודדות שלי ביחד עם אמא שכל הזמן בכתה מרוב אושר כשראתה אותי שמחה ורוקדת ביחד עם כולם. היום אי אפשר לעשות שום דבר ממה שעשינו.. האוטו של אמא ואבא הלך ביחד איתם. מתחת לנהר. ניגבתי את הדמעות שנשרו לי על הלחי.
״אלנה?״ שמעתי לפתע קול מאחורי. זה היה גרמי. ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בקול חנוק מבכי.
״רק בדקתי מה קורה איתך. מה קרה? למה את בוכה? זה בגלל העבודה שהייתה לך?״ גרמי ניגש אליי ועמד מולי. ״גרמי, אני לא יכולה יותר. ניסיתי להיות חזקה בשבילך אבל אני מתפרקת מבפנים..מצטערת שאתה צריך לראות אותי ככה. זה לא מה שרציתי.״ אמרתי בוכה. ״היי, זה בסדר לבכות. את לא צריכה להיות חזקה בשבילי..אני בסדר באמת. לפעמים הדרך להשלים עם זה ולעבור הלאה צריכה להיות בדרך של בכי.
להוציא את כל הכאב והיאוש ולהתחיל מההתחלה.״ גרמי חיבק אותי. ״יהיה בסדר.. ואם את צריכה משהו
רק תבקשי ממני אוקי?״ מבעד לדמעות חייכתי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי גרמי. התנתקתי מהחיבוק.
״טוב אתה צריך ללכת לישון עכשיו. אני אסתדר״ חייכתי אליו. הוא אמר לי לילה טוב והלך לחדרו.

•דיימון•

בלילה משהוא העיר אותי..יותר נכון מישהיא. פקחתי עיינים אך לא ראיתי דבר. הדלקתי את האור
״מישהוא שם?״ קראתי. פתאום דמות באה לקראתי אך היא עמדה בחושך. ״מי שם?״
שאלתי פעם נוספת. הדמות צחקה והתקדמה לעברי. ככול שהתקדמה יותר ויותר יכולתי לראות יותר ויותר בברור את פניה. זאת הייתה..״קטרין?״ שאלתי המום.