יומני הערפד פרק 2

–פרק 2–

•אלנה•

״היי״ התקרב אליי סטפן ונעמד מולי ״רציתי רק לבקש סליחה על ההתנהגות של אחי אתמול. הוא פשוט לא רגיל שיש לנו חברה בבית.״ חייכתי ״אני מבינה. זה בסדר, הוא לא כזה גרוע״. סטפן חייך. התיישבתי ליד השולחן והוא אחרי. ״אז אנחנו נפגשים היום נכון?״ שאלתי אותו ״כן. מבטיח שאחי לא יתנהג בצורה שהוא התנהג פעם קודמת.״ ״תראה אם הוא כועס עליי אז אולי..״ סטפן קטע אותי ״הוא לא כועס עלייך, את בסדר גמור.. היתה ביני לבינו אי הבנה ופתרנו את זה ביחד. אין לך מה לדאוג.״ חייכתי שוב- הפעם חיוך של הקלה. פחדתי שהם רבו בניהם בגללי. ״אני הולך שנייה.. כבר חוזר״ ויצא מהכיתה. הצבעתי למורה ואמרתי שאני צריכה לשירותים. המורה נתן לי לצאת. לקחתי את הטלפון, סגרתי את הדלת אחרי ויצאתי החוצה. הייתי צריכה אוויר. ״היי.. אלנה נכון?״ הסיתובבתי וראיתי מאחורי את דיימון סלווטור. ״כן.. ואתה דיימון״
״מה יש לי להגיד.. יש לך זיכרון טוב. מצטער על אתמול בערב. זאת הייתה אי הבנה אבל אני וסטפן פתרנו את זה והכול הסתדר.. את עדיין באה היום אלינו נכון?״ הוא שאל בסקרנות כיאילו ציפה לזה בקוצר רוח ״כן, עוד לא גמרנו את העבודה אני וסטפן אז כן. אם סטפן לא יבטל זה התיכנון״ הוא חייך אליי ״מחכה לראותך.. רק דבר אחד אני מבקש״ הסתכלתי עליו לא מבינה ״אל תספרי לסטפן שהייתי פה״ הינהנתי. ״אל תדאג.. לא אספר״. הסתכלתי אחורה וראיתי את סטפן צועד לכיווני וכשרציתי להגיד לדימון שכדאי שהוא ילך, הסיתובבתי והוא לא היה שם. ״אלנה!״ צעק לי סטפן מרחוק ״עם מי דיברת?״ ״עם אף אחד.. הייתי רק צריכה אוויר״
הוא הנהן ״בואי, אלווה אותך לכיתה״ ״עזוב..אני אלך לבד לכיתה, אני רק רוצה להישאר בחוץ עוד קצת״.
הוא הנהן ורץ לכיוון הכיתה. הייתי בחוץ עד שהיה צלצול להפסקה. בצלצול הלכתי לכיוון הכיתה אך בדרך ראיתי המולה של ילדים מתקהלים וצועקים ״מכות! מכות! מכות! מכות!…״ נכנסתי בין כול הילדים עד שהייתי יכולה לראות מי רב עם מי. להפתעתי ראיתי את גרמי. הוא שכב וילד אחד גדול מרביץ לו ובועט בו. לא יכולתי לראות את זה. ניסיתי לעזור לגרמי אך במקום זה הילד העיף לי סטירה על זה שהתערבתי. הרגשתי חסרת אונים. הילד העיף את ידו לכיווני אך היא לא פגעה בי. סטפן עזר לי. הוא הגן עלי. ״קחי את גרמי ולכי איתו למרפאה אני יבוא מאוחר יותר״. וזה מה שעשיתי. מצאתי בדרך למרפאה את קרוליין ובוני שעזרו לי לסחוב אותו למרפאה. גרמי נראה רע. לא יכולתי לראות אותו ככה. מאז המקרה המצער הוא השתנה לרעה. כל דבר מכעיס אותו. כל מילה לא במקום. בזמן שהרופאה טיפלה בגרמי ישבתי בחוץ. הרגשתי רע עם עצמי שלא יכולתי לעזור לו. ״היי את בסדר?״ שאל סטפן בשעה שהתיישב על ידי. ״חוץ משורף בלחי והרגשה
גרועה?״ סטפן גיחך ״אז את לא בסדר.. מצטער על המכה שהוא הביא לך. זה לא הגיע לך ואני בטוח שגם לא לגרמי.״ הוא היה כל כך מתחשב, היה איכפת לו ממה שקורה לי. הוא לא עשה את עצמו כמו כל השאר.
״זה בסדר.. האמת היא שאני זאת שצריכה להודות לך. היגנת עליי״ ״זה היה מתפקידי לעשות. אני לא יכול לראות בן שמרביץ לבנות..זה לא מוסרי״ חייכתי בתודה והוא חייך אליי.
הדלת של המרפאה נפתחה והאחות יצאה אלינו ״גרמי יהיה בסדר. קצת קרח ופלסטרים ואולי להישאר יום בבית.״ סטפן קטע אותה ״תוכלי להביא לאלנה קרח? הילד המכה הביא לה סטירה על הלחי ואני חושש שהמקום מתנפח ״ האחות הינהנה ״יקח לי רק שנייה״ אמרה בחיוך ויצאה לחדר מורים להביא לי קרח. ״תודה שוב״ סטפן היתפלא ״על מה?״ ״על הקרח״ עניתי ״אהה״ גיחך סטפן, ״זה שום דבר״ וחייך אליי.
כשהיגיע הערב: התלבשתי, נעלתי עקבים, היתאפרתי, אספתי את השיער לקוקו גבוה לקחתי מפתחות לאוטו וטלפון ויצאתי לסטפן.
״ערב טוב״ בירך אותי סטפן והזמין אותי בתנועת יד קלה להיכנס. הפעם הבית נראה הרבה יותר מסודר, ונקי מהפעם הקודמת שהייתי שם.
״היי אלנה. וואי את בסדר? את לא ניראת כל כך טוב..״ הגיח פתאום דיימון.
״זה שום דבר.. אחד הילדים הרביץ לאחיה והיא נסתה לעזור לו אך הילד שהרביץ לאח שלה התחיל להרביץ לה כי היא ניסתה לעזור לאח שלה.״ הסביר סטפן לדימון.
״נעשה עכשיו כיאילו הבנתי מזה משהו.. מה באמת?! ואתה עזרת לה?״ המשיך דיימון עם הטון המזלזל
״דיימון״ הזהיר שוב סטפן.
״me דיימון don't " אמר דיימון בלעג
״אם אתה לא יכול לשלוט בעצמך דיימון – אתה יכול ללכת״ אמר סטפן בנימוס
״ אוי! אתה מגרש אותי?״ הנימה המזלזלת של דיימון התחלפה בכעס
״דיימון! בא לא נעשה את זה מולה״ ביקש סטפן עדיין בנימוס
״אולי.. כדאי שאני אלך.. אני רק מפריעה פה..״ התחלתי ללכת לכיוון הדלת אך איכשהו דימון הקדים אותי
וחסם אותה. היתנשמתי בפחד. ״איך..איך אתה..״ הוא קטע אותי ״מה? איך אני הגעתי מהר כל כך לפה?״
צחק דיימון צחוק לגלגני. פחדתי. היתנשמתי בכבדות. ״דיימון תפסיק! אתה מפחיד אותה!״ הקול של סטפן
היה קצת פחות מנומס. ״לא סטפן. אני לא אפסיק! אני יעשה הכול בשביל לראות אותך סובל כמו שאני
סבלתי.. אם זה מה שיגרום לך לסבול.. אני יעשה מה שנחוץ!״ צעק דיימון על סטפן. התישבתי על הרצפה
מכווצת כולי. דיימון הלך לכיווני, תפס לי ביד והקים אותי. כשהתרוממתי שמעתי קליקים מהיד. צרחתי
כל כך חזק שחשבתי שהתקרה עוד מעט תיפול. ״דיימון תפסיק את זה! דיימון תפסיק אתה מכאיב לה!״ הקול של סטפן הפך להיות קול תחנונים. ״סטפן.. אני יודע שהילדה הזאת חשובה לך. אבל אל תדאג.. אני יעשה את זה מהיר, בלי כאבים..היא לא תרגיש כלום.״ דיימון תפס לי את הראש והחזיק אותו חזק שלא יזוז.
מזווית העיין הבטתי עליו. המבט שלו הפך למבט רצחני. כמו זה של משוגע. ״דיימון בבקשה, אני לא יודעת מה עשיתי לך אבל אני נשבעת שאני מצטערת. בבקשה..״ היתחננתי אל דיימון. הוא הביט לי עמוק בעיניים.
״תשכחי ממה שקרה פה. לכי מהר צאי מהדלת הזאת ואף פעם על תחזרי למקום הזה. אם תחזרי אני אהרוג אותך.״
הוא נשק לי על היד וכשעזב אותה אני רצתי כמו משוגעת ולא הסתכלתי אחורה.

•סטפן•

״למה לא הרגת אותה בסוף?״ שאלתי את דיימון ״אני לא יכולתי..היא דומה יותר מידיי לה..״ אמר בפרצוף עצוב. ״אז אני רואה שעדיין יש לך חלק אנושי בתוך כל המעטפת של המפלצת שאתה מראה״ אמרתי בחיוך ״זה דיי מפתיע״ דיימון התקדם אלי בכעס ותקע לי יתד מעץ בבטן. התנשמתי בכאב ״אין לי שום חלק אנושי! אני הולך לאלנה״ אמר דיימון ונעלם תוך שנייה.

•דימון•

״אלנה?״ שאלתי בעודי דופק בדלת. אלנה פתחה והופתעה לראות אותי ״היי״ היא אמרה אך לא העזה להיסתכל לי בעיניים. ״אני יכול להיכנס?״ שאלתי. היא השיבה לחיוב ואני נכנסתי. עלינו יחד לחדר שלה והתיישבתי לה על המיטה לידה. היא עדיין נראתה קצת המומה. היא לא הסתכלה לי בעיניים והגוף שלה רעד.
״היי..אני מצטער על מה שעשיתי.. זה לא היה בגללך.״ שתקנו. החזקתי לה את הסנטר והרמתי לה ככה את הראש לצורה שהיא תוכל להיסתכל לי בעיניים. ״אני כלכך מצטער, אני מקווה שאת סולחת לי. אני לא יודע מה היה שם. אני לא הייתי אני באותו זמן." היא הסתכלה עליי בשתיקה ולבסוף אמרה. ״אני מאמינה לך״. חייכתי
והיא חייכה איתי. ״אממ.. אני לא יודע בדיוק איך להגיד לך את זה אבל..את יודעת שלסטפן יש יומן?״
היא נראתה מופתעת ״באמת? אל תגיד לי שאתה קורא לו אותו. זאת חדירה לפרטיות.״
טוב כן אני לפעמים קורא לו אותו ואם את חושבת שזאת חדירה לפרטיות את בטח לא רוצה לדעת מה הוא
כתב עלייך..״ אמרתי בחיוך ערמומי. ״מי אמר שאני לא רוצה לדעת..״ ידעתי שהיא תרצה.
״אוקיי.. אלך להביא אותו. כבר חוזר מותק.״ חייכתי אליה ויצאתי להביא את הדף מהבית.
קרעתי את הדף מהמחברת של סטפן וחזרתי לביתה של אלנה.
״בבקשה…״ העברתי לה את הדף.

יומני היקר..

פגשתי היום נערה מיוחדת. עם כמה שהיא דומה לקטרין היא גם ממש שונה ממנה.
אני חייב להכיר אותה אבל אני פוחד שאם אחי דיימון, ידע הוא יעשה לה משהו. מה שלא יהיה זאת חובתי להגן עליה אפילו אם זה אומר לפגוע באח שלי. עשיתי טעות עם קטרין, אני לא יעשה את אותה טעות פעמיים.

היא הביטה בדף המומה. ״מי זאת קטרין?״ שאלה לאחר שהצליחה לדבר. ״רק הבחורה הכי יפה בעולם..״ המשכתי ״באמת שאיכפת לו ממך.. הוא רואה בך מישהיא שהייתה חשובה לו. מישהיא שלעולם לא תחזור..״ נזכרתי ברגע שקטרין נפטרה. האש בבניין שהציתו בשביל להרוג ערפדים. איך שהיא הצילה אותי ואת סטפן ונישבעה שתחזור אלינו מהר אך זה לא קרה.. התחלתי לראות מטושטש אך מהר מאוד ניגבתי את הדמעות. ״אתה בוכה?״ שאלה היא אותי. ״זה שום דבר״ הרגעתי אותה ״שום דבר שאת צריכה לדאוג לגביו״. ״אתה רוצה שאביא לך מים?״ שאלה אותי. ״אמרתי שזה כלום!״ צעקתי עלייה והיא נבהלה.
״סליחה..לפעמים אני שוכח מה זה להיות נימוסי.. כבר שנים שלא היה לי חברה חוץ מאח גדול ומציק״
היסתכלתי עליה בצער והיא נראתה שנירגעה. ״אז הלכתי להביא לך מים״ קמה והלכה לכיוון המדרגות.
כשהיגיע לדלת לסובב את הידית צעקתי אליה ״ערפדים לא שותים מים!!״ . הסתכלתי עליה, היא נהיתה חיוורת ״אופס..״ אמרתי בחיוך וזינקתי מהחלון הפתוח אל ביתי.