יום אחד

'איפה האומץ שלך? אתה לא יכול ללכת אליו אחרי כל הפעמים שהוא הציל אותך?' נקף אותו מצפונו. "הוא אותחל" מילמל טאיצ'י, "הוא לא זוכר כלום, וזה כולל אותי". 'וכמה פעמים נלחמת איתו גם כשנראה שהכל אבוד? תמיד היה לך את האומץ לנסות למרות שנראה שלא היה לך סיכוי. אתה כבר לא הטאיצ'י של פעם' סיים מצפונו. טאיצ'י הביט בכדורגל שהחזיק תחת רגלו. הוא הרגיש שסמלו, סמל האומץ, מתחיל לאבד משמעות.

"טאיצ'י! היקארי! איפה אגו-צ'אן וטייל-צ'אן?" שאלה אמו מהמטבח. השאלה פגעה כמו סכין מלובן בלבו. "הם במשרד של קושירו" שיקר, מה שנתן לו עוד יותר הרגשה נוראית. "אבל למה כבר שבוע הם לא באים?" הוסיפה אמו לשאול בתמימות, לא מודעת לכאב שגורמת לבנה. "הוא צריך לבדוק משהו" מיהר טאיצ'י לענות. 'אין לך אפילו את האומץ לומר לאמך את האמת!' חזר מצפונו. "תשתוק" הוא סינן בשקט. הוא החל להיזכר בשיחה האחרונה שלהם, בפעם האחרונה שדיבר עם אגומון.

"טאיצ'י! בא נשחק כדורגל! ובמשחקי הוידאו האהובים עליך!" דרש אגומון. "אגומון, מה קרה לך היום?" שאל טאיצ'י המשועמם. "בא כבר לשחק!" חזר אגומון. "אגומון, קרה משהו?" שאל טאיצ'י. "אני… פשוט רוצה להיות איתך…" ענה אגומון. "אגומון, מה זה אמור להביע, שוב שברת את אחד החפצים שלי?" שאל טיאצ'י בכעס. "לא! לא! לא שברתי כלום!" נבהל אגומון. "אז מה קרה?" שאל שוב טאיצ'י, ואגומון סיפר לו הכל. אבל כל המידע הזה לא הועיל בסופו של דבר.

אחרי כמה דקות הוא אסף את כדורו אל חיקו ויצא מהבית, מתקדם אל עבר המגרש הקבוע שבו התאמן. בדרך הוא ראה את הכביש שבו הוא נלחם נגד אוגרמון. שאגומון נלחם בשבילו.
"אתה לא רוצה לראות את אגומון והשאר?" שאלתו של קושירו ניקרה במוחו. "אני רוצה… יום אחד…" הוא לחש.
——————————————————————————————-
יאמאטו התאמן לשיר החדש של להקתו, אולם הוא ממש לא נהנה מזה. מחשבותיו נדדו אל הפעם האחרונה שגאבומון היה שם.
"היי, יאמאטו" שאל גאבומון, "אתה יכול לנגן קצת במפוחית?". "למה?" יאמאטו שאל, זו הייתה בקשה די מוזרה, ובהתחשב בעובדה שגאבומון ברח מהמשרד של קושירו בשביל זה. "סתם" הוא ענה בקצרה, ועמד מול חברו האנושי.
חבר. המילה הזאת כאבה לו, במיוחד לאור העובדה שהוא איבד חבר אחד מהמעטים שהיו לו. את החבר הכי טוב שלו. הדיג'יכלי שלו רטט בכיסו, והוא הוציא אותו, קיווה להודעה מגאבומון. במקום זאת, הוא רק ראה את הסמל שלו מופיע על הצג, ובכל שנייה אורו התכול נחלש.

"אני חושב לפעמים, אם כשאני אתבגר, האם הזכרונות שלי מאז ישתנו" יאמאטו אמר. "הם לא ישתנו" אמר גאבומון, "הם אף פעם לא ישתנו…"
לפתע צץ בראשו הרעיון ללכת שוב לעולם הדיגיטלי, אך יאמאטו ביטלו בהינף יד. "הוא לא… הוא לא יזכור אותי…" הוא הזכיר לעצמו. החבר הטוב ביותר שלו, לא יזכור אותו יותר לעולם.
'אולי יום אחד… אני אחזור לשם' הוא רשם במוחו.
—————————————————————————————–
"סורה! מה החלומות שלך לעתיד?" שאלה פיומון בסקרנות. "איזו מין שאלה זאת?" שאלה סורה בתימהון. "אני רוצה לדעת!" דרשה פיומון. "יש לי דברים יותר חשובים עכשיו מהעתיד שלי, כמו למשל, לדאוג לבראיות של קושירו-קון" ענתה סורה. "תדברי על שלך!" דרשה שוב פיומון. "אבל בגיל הזה? כשאני אגיע לעתיד אני יעבור אותו…" ניסתה סורה להתחמק. "תספרי!" דרשה פיומון, הפעם נימת כעס קטנה נשמעה בקולה.
"את באמת חושבת שכדאי לי לספר?" שאלה סורה. "כן!" ענתה פיומון בהתרגשות. "למעשה, כשאני אגיע לעתיד אני כבר יעבור אותו" אמרה סורה. "אווף!" התלוננה פיומון.

זאת הייתה שיחתם האחרונה מזה שבוע, שבוע מאז שפיומון כבר איננה.
'את באמת אהבת אותה?' היא שאלה את עצמה. 'אם היית אוהבת אותה היית מגלה לה, כנראה שאת לא…'. סורה הוציאה את הפלאפון שלה מכיסה ופתחה אותו. תמונתה של פיומון הייתה הרקע למסך, ואילו סמל האהבה של סורה, שהיה בצידו, החל להיטשטש.
"פיומון, אני אחזור… יום אחד…" היא מלמלה.
——————————————————————————————–
"טאקרו! אני נגוע, נכון?" שאל פאטאמון. "אם אני אתחיל לאבד שליטה, פשוט… תחסל אותי!" הוא ביקש.
המילים הדהדו בראשו של טאקרו. פאטאמון איננו. שוב.
עברו שבע שנים מאז הפעם הראשונה שטאקרו כמעט איבד אותו, כשפאטאמון הקריב את עצמו בקרב מול דווימון. אך בסופו של דבר פאטאמון חזר. 'עכשיו אין שום סיכוי שהוא יחזור. אין שום תקווה' הוא חשב. הוא החל לאבד את התקווה, התכונה שהכי אפיינה אותו, הסמל שלו.

הוא נזכר באותו יום, הוא החזיק בפאטאמון הקטן בידיו, בזמן שחברו מתייסר ומנסה למנוע מעצמו לאבד שליטה. בכל פעם שהוא הצליח להתגבר, הוא הביט אל עבר טאקרו, מבט מלא תקווה.
"תקווה שנעלמה" אמר טאקרו בקול. המילים הדהדו ברחבי החדר הסגור ופגעו בו שוב ושוב. 'אולי… אולי לא אבדה התקווה! אולי אפשר לחזור לעולם הדיגטלי!' זמזמה מחשבה בראשו.
"אולי באמת… יום אחד…"
——————————————————————————————–
"אתה רוצה שאני אפגוש את חברה שלך?" שאל גומאמון בהתרגשות. "בוודאי! אתה הדיג'ימון השותף שלי, והיא תהיה השותפה שלי לחיים, אני רוצה להפגיש בין שני השותפים שלי!" ענה ג'ו בשמחה. "היי ג'ו, ומה אתה חושב שאלבש, אולי חליפה?" שאל גומאמון. "לא לא. אתה יכול לבוא עם בגדים יומיומיים" ענה ג'ו.
"ג'ו, יש לי עוד שאלה אחת" אמר גומאמון. "מה? איך נפגשנו? איך התאהבנו? או מה הרושם הראשוני שלי עליה?" דרש ג'ו לדעת. "היא בחורה אמיתית?" שאל גומאמון בחיוך. לרגע קל השתררה שתיקה בחדר. "תשמור על הפה שלך" הזהיר ג'ו.

ג'ו גיחך לרגע. אך מיד תפסה את פניו ארשת פנים עצובה. זאת אשמתו שגומאמון איננו. הוא לא היה אחראי מספיק כדי להבין מה קורה. הוא החל לאבד אחריות, ולמבחן האחרון הוא אפילו שכח ללמוד. סמל האחריות שלו כבר לא היה שווה כלום, כך הוא הרגיש.

"נשארו עוד עשר דקות" הכריז המורה. ג'ו הביט בשעון העצר שהיה מונח במרכז הכיתה. הוא שנא שעוני עצר, הם לקחו ממנו את גומאמון. 'אם רק הוא היה כאן' הרהר ג'ו, הסיר את האחריות ממנו ותלה אותה בכך שגומאמון לא פה. "אולי יום אחד… אנחנו ניפגש שוב…" הוא לחש.
————————————————————————————————
"…ואז, היא הביאה לי פרחים, אבל הם בעצם היו מזויפים" אמרה מימי וצחקה. פאלמון לא הקשיבה לה, רק הביטה בפניה של חברתה, אולי בפעם האחרונה.
"פאלמון" העירה אותה מימי ממחשבותיה, "הסיפור הזה לא מצחיק?" היא שאלה באכזבה. "כן, כן! מאוד מצחיק" ענתה פאלמון בחיוך רחב. "רגע, איזה סיפור בעצם?" שאלה פאלמון בבלבול.

השיחה האחרונה של שתיהן, אולי לעכשיו, אולי לתמיד. 'בעצם, למה אני צריכה לטרוח וללכת לשם?' מימי שאלה את עצמה, אך מיד התחרטה. היא נהייתה אנוכית, וסמל הטוהר שלה החל לאבד את צבעו הירוק הבהיר והיפיפה.
'אם זה היה הפוך, פאלמון הייתה מיד הולכת. אם ככה, למה אני לא?' התייסרה מימי בשאלה.
היא נזכרה בפעם הראשונה שסמל הטוהר שלה פעל, בפעם שחשבה על אביה ושאר בני עירה, ולא רק על עצמה. עכשיו היא הרגישה בדיוק ההפך, שכולם חייבים להיות בשבילה ולעשות למענה הכל.
"אני אחזור אליך פאלמון, עכשיו אולי לא. אבל אולי, יום אחד…" היא הבטיחה לעצמה.
————————————————————————————————–
טיילמון חיכתה לה מחוץ לבית הספר. "טיילמון, את לא אמורה להיות במשרד של קושירו? שאלה היקארי בתמיהה. "זה בסדר" ענתה טיילמון בנפנוף כפה. "זה בסדר?" חזרה אחריה היקארי. "בואי נלך לשופינג, בבקשה" ביקשה טיילמון. "שופינג, קרה משהו טיילמון?" שאלה היקארי בדאגה. "אנחנו לא יכולות?" שאלה טיילמון ועשתה פרצוף. היאקרי הרהרה לרגע וענתה, "ברור שאנחנו יכולות".
"היקארי, בואי נקנה גלידה!" דרשה טיילמון. היקארי פנתה אל הדוכן וקנתה גביע אחד לשתיהן, כל פעם אחת מהם ליקקה אותו.
"היקארי! יש שם תמונות! בואי נצטלם קצת" ביקשה טיילמון. "תמונות? למה?" שאלה היקארי. "אנחנו לא יכולות?" שאלה טיילמון שוב ועשתה פרצוף עצוב. "אנחנו יכולות" היא ענתה.

היקארי הביטה בשלושת התמונות שבידה, שלושת התמונות האחרונות שלה עם טיילמון. היא נזכרה איך טיילמון כל כך שמחה להביט בהן, והיא לא הבינה מדוע. עכשיו היא הבינה.
היא הרגישה איך היא הופכת להיות יותר ויותר פסימית. הסמל שלה, סמל האור, כבה בהדרגה.
היא הביטה שוב בתמונות ונעצרה בשלישית, בתמונה שבה היא חיבקה את טיילמון.
"אני אחזור טיילמון. יום אחד. אני מבטיחה" היא אמרה.
————————————————————————————————-
"אני אידיוט! אני לא יכול לעשות כלום! כלום…" יבב קושירו.
"קושירו-האן, לא לדעת משהו, זה מבייש?" שאל טנטומון. "בוודאי שכן" ענה לו קושירו, "אני לא יכול כלום אם אני אידיוט". "קושירו-האן, אולי לא שמת לב, אבל תמיד כשעשית מחקר או למדת משהו חדש, היית ממש שמח, נהנית מזה" אמר טנטומון, "אבל, עכשיו אתה שונה… אתה נוקשה…". "ברור שכן! תסתכל על המצב שלנו!" קרא קושירו, ואז הביט בחברו, "סליחה" הוא פלט. "אני לא רוצה לראות אותך ככה, זה מכאיב…" המשיך טנטומון.

קושירו נזכר בשיחה שהם ביצעו. הוא חשב על זה הרבה מאז, הוא רצה לחזור ללמוד מאהבה לידע, לא כי הוא חייב. סמל הידע שלו בער בקרבו. "טנטומון, אני אגיע אליך" הוא אמר.
'אבל למה האחרים לא רוצים לחזור לעולם הדיגיטלי?' הוא חשב בכעס, 'למה הם מחכים ל'יום אחד'?'.

גשם עז החל לרדת באודאיבה, וטאיצ'י נאלץ להפסיק להתאמן.
"לעזאזל עם הגשם הזה" התלונן טאיצ'י ועמד מתחת לסככה שהייתה ליד המגרש.
הוא נזכר שוב בשיחה שלו עם קושירו.
"אתה לא רוצה לראות אותם?" תבע קושירו לדעת, "את אגומון והאחרים?". "אני רוצה" אמר טאיצ'י, "יום אחד…".

באותו רגע הוא שמע שריקה ארוכה. הכדור נשמט מידו והתגלגל אל המגרש הרטוב.
הוא ידע מאיפה השריקה הזאת מוכרת לו, ומי שרק אותה. זה היה הוא, בפעם הראשונה שהוא פגש את אגומון.
הוא החל לרוץ בגשם, מודע לאן הוא רוצה להגיע. למקום הראשון בו היה קרב דיג'ימונים, במקום בו הוא היה לפני תשע שנים.

לאט לאט החלו כל שמונת הנערים להתאסף לאותו מקום מוכר, והביטו אל השמיים הקודרים, שקרן אור אחת הצליחה להיפלט מהם.
"אם אנחנו נחכה… אם אנחנו נחכה ל'יום אחד' "אמר טאיצ'י והביט בחבריו, "אנחנו נגיע אליהם כבר בתור מבוגרים".