טיוטה

"הלוואי ויכולנו להישאר ככה לנצח." קולה פילח את הדממה והיא מתחה את אצבעותיה לעברו. הוא נראה שלו כל כך שהיא חששה להפריע לו, אבל הוא לא כעס עליה, לא עכשיו.
כבר זמן רב עבר מאז שלא היה נרגן כתמיד, שלא מלמל דברים תחת אפו לגביה וקמטיו לא חרשו את מצחו כשהחזיר לה מבטים כעוסים. סופי עצמה את עיניה ושמטה את ראשה על חזהו שעלה וירד עם כל נשימה שעשה.
"אנחנו יכולים." לחש.
היא פקחה את עיניה בזהירות והביטה עליו, עיניו החומות ננעצו בעורה וסופי יכלה להרגיש את לחייה בוערות. הוא אמר את מה שהיא שמעה או שהיא רק הוזה?
נשימה נעתקה והיא אזרה את כל הקול שיכלה להוציא מפיה, "אנחנו יכולים?"

נייט הנהן והמשיך לבהות בה לזמן ממושך. הלוואי ורק ידעה מה הסיבה לכך. חיוכה נמתח על פניה כאילו הייתה ילד שקיבל הרגע את כל מבוקשו; אבל כל מה שסופי ביקשה זה רק עוד רגע איתו, שיימשך לנצח. אני לא יכול להבטיח לך את זה, קול הדהד בראשו, אני לא יכול להבטיח לך שאשאר לנצח.

משהו בו סירב להיפרד, הוא ידע שהיא תגלה בסוף. היא תגלה שכל מה שאמר לה היה רק שקר, ושכל המילים היפות שלחש לתוך אוזנה כשישנה, היו רק בשביל לנחם אותה כשילך.
נייט ניסה לדמיין איך תראה אחרי לכתו, היא תבכה.
הוא רואה אותה מוצבת כנגדו, דמותה רחוקה אך קרובה בו זמנית. שערה סתור על פניה ונדמה לא אכלה כמה ימים. האוכל שאליוט השאיר לה כבר התקלקל על הדלפק במטבח, אבל לה לא אכפת.
עיניה נפוחות ופניה רטובות מהדמעות, הוא רואה אותה נעה בקושי אל חדר השינה. הוא רואה אותה, אבל היא לא מצליחה לראות אותו, והדבר היחיד שנשאר לה ממנו זה הבית הזה. הקירות שאוטמים ביניהם את כל הרגשות שהיא מרגישה, שלא תפרוץ בבכי שוב. הקירות האלה סוגרים עליה, הקירות האלה מחביאים אותה, שומרים עליה.
סופי לא רוצה לעזוב, עדיין לא. היא נשכבת על המיטה, רגליה מתקפלות לעבר החזה שלה לאט והיא מושכת באפה. הריח שלו עדיין אופף את החדר והכרית שלו עדיין מונחת באותו המקום, הבגדים שלו ליום למחרת מקופלים ומחכים רק לו.

רק לו, שיחזור.

אבל הוא לא יחזור.

והוא לא אמר לה את זה, הוא לא אמר לה, הוא ידע.

ניצוץ בוהק בתוך עיניה הכהות והיא שמה לב שהכרית שאחזה קרוב ללחיה רטובה מהדמעות שוב. גם אותה תצטרך לכבס, כמו שאר הדברים שעליה לעשות כשהוא כבר לא פה. אבל מה הטעם? הוא לא יחזור, הוא לא יתבדח, הוא לא יחבק, הוא לא ילבש את בגדי השינה שלו ולא ייצור קפלים בסדין. כל זה נראה חסר טעם עכשיו.

האם היא אמורה להמשיך לבכות או ליזום?

מה היא הייתה עושה אילולא הייתה היא עצמה? בטח הייתה צועקת על עצמה להתבייש, לקום מהמיטה ולהפסיק לייבב כמו תינוקת קטנה שלקחו לה צעצוע יקר ערך. בטח הייתה ממלמלת משהו בנוסח אחד מהמשפטים שאימה נהגה לומר לה, אמרתי לך לא להתקרב יותר מדי. היא הייתה מענישה את עצמה על טיפשותה, אם לא הייתה מתאהבת בו… אם רק הייתה שוכחת ממנו… אם רק הייתה מקשיבה לעצמה, למה שהראש חשב ולא ללב, אולי לא הייתה שבורה כל כך.

ובעצם, מי היא בכלל? זו לא סופי.
היא נענעה בראשה, זו לא היא. לא סופי שהיא מכירה. סופי שהיא מכירה הייתה מתנהגת אחרת, סופי שהיא מכירה היא אישה אחרת. אחרת ממה שהיא היום. סופי שהיא הכירה הייתה מרדנית, היא אהבה לצחוק, אבל נהגה לסגת כשראתה סכנה ביחסים.
היא אהבה את הסובבים אותה, אבל היה לה קשה לבטוח.
היא הקדישה את עצמה להשבת הטוב לאחר, שבעצם, לא הסתכלה על מה שעליה להשיב לעצמה.

והיא השיבה, היא השתנתה.
מסתם מנהיג, הוא הפך למה שהכי רצתה שיהיה.

בהתחלה היו לה ספקות, אבל מהר מאוד הן התגלו כלא נכונות, ספקות שהוליכו אותה שולל, ספקות שרצו למנוע ממנה את הדבר היחיד שעשה לה טוב בחייה. ועכשיו, עכשיו גם הדבר הזה אינו.

והוא לא אמר לה את זה, הוא לא אמר לה, הוא ידע.

"סופי."

"סופי, קומי."

קולו היה עדין והוא רכן לעבר פניה, נדמה שלקח לו זמן לצאת מבועת החלומות שלו ולחזור אליה, ועד אז היא כבר עצמה את עיניה וריסיה רפרפו בקלות. הוא שמע את קול נשימותיה השלוות והסיט את שערותיה מפניה, לקח לו זמן לשכנע אותה לבטוח בו וזה לא היה קל. הוא יצא מהכלא, בזכותה, אבל זה היה משחק בשבילה. היא שיחקה בו, לכולם היא גילתה את שמה האמתי ורק לו היא לא גילתה, כיוון שעוד לא זכה בכך.

נייט רצה לדעת איך קוראים לה באמת, אף על פי שהשם סופי צלצל חלק על לשונו. הוא התרגל לקרוא לה סופי, זה מה שזיהה אותה. הוא שמע בראשו את עצמו קורא לה, סופי. קולו היה שבור, היא נפצעה.
סופי. קולו היה עדין, הוא ניסה להעיר אותה.
סופי. קולו היה מלא כעס.
סופי. קולו ניכר ביגון, עצבות.
סופי. צעק, הוא פחד.
סופי. לחש, סופי…
סופי. רעד כשלא הגיבה.
סופי.
סופי.
סופי.

הוא נזכר בשיחה שלהם, שניהלו ערב לפני.

אל תלכי, סופי. קרא לה.
אני לא הולכת, צחקה. לאן אני יכולה ללכת?
את יודעת לאן.
אני לא יודעת, עצבני. הקניטה אותו.
תישארי עוד קצת?
האדון פורד מפחד מהחושך? צחקה.
ואם כן, סופי, לחש. תישארי איתי?
התכוונתי ממילא להישאר. הודתה בחצי חיוך.

והיא הניחה את ראשה על כתפו, הם צפו במסך מולם. כמה נוח זה היה, לאהוב מבלי לדאוג, כי היא הייתה לצדו. הוא היה לצידה. אהבה טהורה, אהבה עיוורת. הוא לא דאג לה, היא לא דאגה לו, כי הם ידעו לדאוג היטב לעצמם. הוא בטח בה, היא בטחה בו.

היא בטחה בו.
הוא בטח בה.

המילים הדהדו בראשו, היא בטחה בו. היא בטחה בו בכל לבה, היא השביעה אותו לספר לה כל דבר, כל מה שהוא צריך לספר. היא הזהירה אותו שתוכל לזהות לפי התנהגותו, אם לא יספר, ואז הוא יהיה חייב לספר לה. אבל הפעם, היא לא זיהתה כל שינוי, גם אם שניהם שהו כרגע בבית החולים. היא פשוט רצתה להיות לצידו. לא היה אכפת לה מה הסיפור, או למה. היא רק רוצה שיחזיק אותה חזק, שלא ילך, שלא יותיר אותה לבד.

"תבטיח לי שלא תלך."

נייט הרים את גבותיו והביט עליה כשהיא התייצבה על מרפקיה וניסתה למצוא תנוחה נוחה לשכב בה מבלי להפריע לו.

"רק אם תבטיחי לי שאת לא תלכי."

"אני מבטיחה." היא אמרה.

והוא רק לחש, "יופי." קולו היה שקט ורגוע.

"זה הכול?" שאלה.

"לא." הודה. "אני רוצה שגם תבטיחי לי שלא תבכי. ושתשמרי על עצמך, תבטיחי לי שתהיי בסדר, אל תדאגי לי. בבקשה."

סופי כיווצה את מצחה וקפצה את שפתיה, "מה?" היא הגתה באטיות את האותיות.

היא לא צפתה את מה שיקרה שניות ספורות לאחר מכן. המכונה צפצפה, עיניו נסגרו והוא תפס את כף ידה הימנית. לפני שסופי הספיקה להגיב למה שקרה, הוא תחב לידה ממחטה מגולגלת. לכי, הוא שמע אותו קורא לה, לכי.

"הבטחתי שלא אלך." היא נענעה בראשה ומחתה דמעה שהתגלגלה לה בתמימות על לחייה. "הבטחתי לך שלא אלך!"
מילותיה הדהדו בחדר כשהאחיות נכנסו ובניהן אחת שניסתה למשוך אותה אל מחוץ לחדר.

"אני מצטערת גברתי, את צריכה לחכות בחוץ." קולה היה מתון והיא הדקה את אצבעותיה סביב הזרוע של סופי.

"לא!" סופי צעקה. "הבטחתי לו שאני לא אלך!"

כל העולם נראה לה מטושטש עכשיו, ושני גברים אחזו בצדי גופה. היא לא רוצה ללכת, היא לא אמורה ללכת. היא הבטיחה שלא תלך. היא הבטיחה לו.
הם גררו אותה אל מחוץ לחדר, והיא לא ראתה דבר מלבד הטשטוש. הלמות חדות תקפו את ראשה והיא עיוותה את פניה בכאב ובבכי.

היא הבטיחה לו. דבר אחד, רק זה.