חנות הארונות

הארי הלך לחנות ארונות, לקנות ארון ללילי לונה, בתו. הוא הסתובב בחנות ונתקל במוכר. הוא היה איש גדול, שמן, עם שיער לבן נפוח שנראה כלא סורק שנים. הארי אמר למוכר: "סליחה אדוני" והמשיך לעיין, אך למשך כל קנייתו הארי הרגיש את נעיצת מבטו של המוכר עליו. הארי שמע את קולו של דראקו מתלבט עם אמו על לאיזו חנות ללכת. בסוף דראקו נראה כי הולך לחנות השנייה, אך ברגע האחרון התחרט והלך לכיוון חנות זו. הארי התחמק ממבטיהם של האנשים והסתתר בפינה עם גלימת ההיעלמות הנאמנה בשביל להימנע מעימותים. הוא ראה את המוכר אומר לדראקו בקול כבד ומשועמם כמו שלו אמר בכניסתו לחנות: "מה אתה רוצה? רוצה שאעזור לך לבחור ארון?". דראקו נבהל לשניה, אך ענה בטון מנומס: "לא תודה אני אסתדר". המוכר הלך, התיישב על כיסא מרופט שהיה בצד, ותוך שניות ספורות נרדם. דראקו בחר ארון אחד שחור, גבוה, עם ציורי פיתולים עליו. דראקו בא למוכר, והעיר אותו כדי שיוכל לקנות, אך המוכר התעצבן וצעק: "מי מעז להעיר אותי משנתי?!", דראקו שמר על קור רוח ושאל: "אוכל לקנות את הארון הזה?" קולו של האדון התרכך והוא אמר באי רצון: כן, בטח!". דראקו שילם, עשה "ווינגארדיום לביאוסה" לארון, והלך לו. הארי יצא ממחבואו בלי שישימו לב, בחר ארון, שילם גם הוא, וגם כן אמר "ווינגארדיום לביאוסה", והלך לו עם הארון.