לעולם לא עוץ | חלק 2: המלך, המטלית והנסיכה הלוחמת

היין הסתחרר בגביעו, ככל שסובב את כלי הקיבול המוגבָּה. לא משנה כמה ניסה להסתיר את רחשי לבו, אֶבָרְדוֹ פחד עד עמקי נשמתו. הוא לא הצליח להירגע, ולא ישן יומיים. למען האמת, בפעם השלישית שהוכח לו שהמזון לא היה מורעל, ולמרות תוצאותיו של הטועם המלכותי… הוא פשוט לא היה מסוגל לאכול. מישהו שם בחוץ רוצה אותו מת, והוא כבר החל לפעול נגדו: בְּרֵישׁ גְּלֵי!
מאז התקיפה הראשונה בארץ המתגלגלים, הוא דאג להיות מוקף שומרים בכל שעה של היום. בניגוד לרוב האצילים והשליטים שהיו בארץ אב, אברדו ידע להגן על עצמו. מאז התקרית בילדותו, הוא החליט שלא יאפשר לאף אחד לעולם לפגוע בו, או במשפחתו. או אולי לפחות כך חשב, עד היום שבו אבנה ניסתה להתחרות בו על הכתר. מה חשבה לעצמה?
על אף שהיה הבכור- בכך גדול ממנה- היא הייתה פיקחת ממנו, ולא פחדה להגיד את אשר על לבה. תכונה אשר חשובה בכל אדם, כך הרהר… אך לא תיאר לעצמו שתיסחף בדעותיה עד כדי בגידה. על פי חוקי הארץ והמלוכה, רק הגברים יכולים לרשת את הכתר. זה לא שאנחנו חיים בעוץ או בארץ אִיקְס, שם מלוכה יכולה לעבור בירושה גם לנשים. ובכן, ראוי גם לציין, שבאותן ארצות המלכה היא לרוב לא בת תמותה רגילה. שתיהן מכשפות, אם לא איזו פיה או קוסם, וראוי לציין שבשתיהן המלכה חיה כל כך הרבה שנים, שאין כל כך חשיבות אמתית לכתר שיושב על ראשה. אין כאן פולחן, אין כאן טקס, אין כאן כבוד; פשוט מדובר באישה מאוד חזקה ומטילת מורא, ואין אדם מספיק חזק בארצה שיכול להתנגד. לפחות כמלך מבשר ודם, השלטון של אברדו נובע מהאמון של העם בו, ולא מתוך הפגנת כוח קסום. נכון, אין טעם לשקר- חיילים הם הפגנת כוח ממש כמו הקסמים של הפיות הארורות. אבל גם חייליו עשויים בשר ודם. הם לא רפי שכל, או מכונות על-קפיץ כמו סר טיק-טוק. וראוי לציין, חלק מאותם חיילים הם אנשים שאמונם בו גובר, והם מפגינים אותו כלפי אלו שהם אוהבים. הוא לא צריך קסמים או תעלולים כדי להפגין את כוחו ולשלוט. הוא עושה זאת דרך כבודו ואמונו של העם בו… והוא דואג שיישאר כך.
ולכן כאן הוא ואחותו נכנסו לסכסוך. בעולם המלוכה זה רק טבעי שאח ואח- או במקרה שלו, אח ואחות- יתכסחו על כס המלוכה. זוהי סמכות, אחראיות ומידת כבוד מרשימה, ואין מי שלא שואף להיות מלך. עוד כשהיה צעיר, אביו אֶבוֹלְדוֹ הכין אותו לתפקיד… כמובן שלא הספיק להכינו לחלוטין, במיוחד לא אחריי התאונה המצערת. כולם בממלכה מכירים את הסיפור… אך אף אחד לא יהיה מספיק טיפש או אמיץ לספר אותו לאוזניו של המלך. כך או כך, ייתכן שזו הסיבה לקרע עם אחותו הגדולה. אולי משום שקנאה בו, או משום שאביה הראה לו יותר אהבה מאשר לה?
הכל החל לפני קרוב לחמש-עשרה שנים. ייתכן שיותר. את מה שאביו לא לימד אותו, אברדו למד תוך כדי תפקיד. הוא לקח את הנטל עליו, בעוד שאחיו ואחיותיו הקטנים התרוצצו והמשיכו להישאר ילדים בארמון. אך אחותו הגדולה… היא תמיד הייתה צעד אחד לפניו. היא השגיחה על מעשיו, והייתה אוהבת להתערב בשעה שהיה משכתב נאום, או מתקן את המיסוי. הוא שנא את ניסיונותיה להעמיד פנים שהכס היה שייך לה. הוא היה שלו, ושלו בלבד. אין מקום עליו לשניים, וכן גם תפקיד המלך; אם את רוצה להיות המלכה, הקימי ממלכה משלך.
ככל שהזמן חלף, הוא החל להסתגל מצוין, והצליח לדחוק את אחותו מהתערבויותיה. הוויכוח הרשמי החל מיד לאחר שסיפח את המתגלגלים לצבאו. כן, הם יצורים איומים וחסרי אנושיות, אך הם עושים את העבודה. בנוסף, גם כך הם מסיירים בארץ ומטילים אימה בכל מקום; אז לפחות שיעשו זאת בשירות המלך. וכך גם יוכל לפקח עליהם. אין ספק שהיה היגיון רב, ויעילות, בהחלטתו. אך לא. אבנה לא אהבה את הרעיון. לדעתה המתגלגלים היו יצורים נוראיים, שאין להם מקום בפוליטיקה ובחברה של ארץ אב. מילותיה כדורבנות באוזניו: "רק מלך רודן יחשוב לשכור מפלצות לשירותו."
מלך רודן! הוא האשים אותה בחוסר הבנה, ובאנוכיות, ושעד כמה שהייתה רוצה שהמשמר יהיה מורכב מסוסי פוני וסוכריות על מקל, הם ניצבים בפני האיום הננסי. הננסים היו גזע של פיות תת-קרקעיות, חצי-אדם חצי-אבן, כאשר עליהם מלַך אחד הישויות האימתניות ביותר עליי אדמות- או יותר נכון תחת אדמות- מלך הננסים. ישות ענקית עשויה מאבן, בעל תאווה לכוח והרס יותר מכל פיה בעולם. והוא לא רק מדבר; אברדו מקבל את דיווחיו מהמודיעין, ושומע על ניסויו האפלים. על תימרות עשן ירוקות, על חטיפות, על החזקת עבדים. הוא מדיי פעם אוהב להעביר את כוחות הננסים שלו מצד אחד של הגבול לשני… כאילו שמחפש איזו פרצה. זה לא מצא חן בעיניו כלל, ומה אחותו מציעה לעשות? לא לשכור את הרוצחים על הגלגלים. "הו כן," אמר לה באותו יום, "אחיה עד יומי האחרון כרודן השוכר מפלצות, מאשר מתוק שפתיים שמנשק את רגליו של הרודן שכבר שכר מפלצות לשירותו."
כמובן שכבר אז הייתה טיפוס מאוד נועז וחריף, שלא פחדה להביע את אשר על לבה… אלא בשקר לבן. היא פשוט סיפרה לכולם את החלק הראשון של המשפט שאמר לה, ויצרה לעצמה כת מעריצים קטנה. כמובן ששקריה לא גרמו לנזק מיוחד, אך היא נסחפה כאשר גוננה על רוצח אמתי, שפגע חורמה באחד ממתגלגליו. אותו יום היה זה משפט מאוד מפורסם, שהסתכם בהחלפת גינונים. הוא החליט שמשום שבכל זאת היה טוב בלבה, הוא גירש אותה לארץ עוץ. שתנסה אולי לעורר את העוצים הרדומים האלו. שתעשה דבר משמעותי אמתי בחיים שלה, במקום להיות לו מקל בגלגלים.
השקט בהיכל שרר יותר מדיי זמן. הוא ישב על כס המלכות, עשוי עץ אֶבְנָה מרופד במשי אדום. הוא הניח את לחיו החלקה בכף ידו האחת, וסחרר את הגביע בשנייה. היה זה היכל קטן יחסית להיכל של קוסמו הנאמן ג'יניקי. משני עברי הקירות ניצבו סך הכל ארבעה שומרים, חמושים בשריון מכף רגל ועד ראש. מולו עמד כרוז, שהחזיק בעוצמָפוליטן, העיתון היחידי שאברדו אסר בתוקף בארצו. הכרוז חזר על מילותיה הפותחות של הכתבה, שרק הוסיפו שמן למדורת החרדה שלו.

"שלטון העריצות של המלך אברדו החמש-עשרה מרקיע את תקרת הזכוכית האדומה של ארצו, כאשר פשט את המתגלגלים בכל ילד, אישה וכלב. החשד למעשה נקם אינו חדל לטרוד אף ראש של אף רודן, אם כי מדיי פעם תזכורת קטנה מחזירה את האויב הגדול ביותר בממלכה אל התלם. אם כך, באיזו תזכורת מדובר? האם הייתה התגרות? האם מישהו מעז להטיל ספק ברודן האיום שחי עליי אדמות?"

"מעולם לא שלחתי מתגלגל אחד בילד, אישה, או כלב!" התרגז, ולבסוף לגם מן היין לראשונה. כמובן שהטועם דאג לעשות זאת לנגד עיניו- והיה חי לאחר מכן- אך עדיין תמיד העדיף להמתין זמן מה נוסף. "ריסנתי אותם, נתתי להם בית, נתתי להם עבודה. נתתי להם את החופש לו הם זקוקים כדי לא לאיים על אנשיי. ועדיין, מאיזו סיבה אכֻלת שנאה, היא מתריסה נגדי את מילותיה." הוא הניח את הכוס, וקם. "לא הייתי מלך טוב? לא הייתי אדיב, ומתחשב, עדיין תקיף ומגונן? לא הענקתי את החופש לאנשיי, והבאתי שלום לאב?" כולם שתקו. הוא ידע שהם לא ידברו גלויות. אף אחד לא היה רוצה להתגרות במלך. "דברו בכנות, אם לא, אאלץ אתכם לשפוך את המילים. אל חשש, אני לא נוטר טינה. אם עשיתי טעות, עליי לכפר עליה."
הכרוז גמע את רוקו. "הוד מעלתך… רק גירשת או הוצאת להורג את בני משפחתך."
הוא הבין. "זה נכון," הוא הודה, וחזר לשבת. הוא הבין על מה מדובר. אחיו ואחיותיו לא מרוצים מכך שהוא יושב על הכס? ובכן, הוא יצר אויבים רבים במהלך חייו… אך לא כולם היו אחיו. "וגם רובם התגלו כבוגדים… ולא בי, אלא בממלכה," הזכיר. "אֶבָנָה ניסתה לשדל את אנשיי שלי תחתיי, וסיפרה להם חצי אמיתות כדי לזכות באמון הכת הקטנה שלה.
"אֶבֶדְנָה בזבזה את כספי האנשים… וגילתה את האפשרות של החלפת הראשים. לכן הטלתי עליה צו, והיא הפרה אותו. אז היום היא עובדת בשביל אותו אדם שאוסף ומוכר ראשים.
"אֶבֶלָה… הוי אחות יקרה. אהבתי אותה במיוחד. היא הייתה הדבר הכי קרוב למשפחה אמתית מבין כל קן הצרעות הזה שקוראים לעצמם אחים ואחיות. בגידתה הייתה קשה לי במיוחד. בזכות הג'יני האדום גיליתי על ניסיון ההרעלה שלה… ועל שיתוף הפעולה שלה עם הכת של אבנה. ההגליה הייתה נוראית… אך אחותי המתוקה קיבלה את העונש. וייאמר שניסיתי להחזיר אותה! אך היא נעלמה. מלך הננסים, אליו גירשתי אותה, גילה אדיבות בקבלתה… אך איבד אותה בטיפשותו. ניסיון אווילי מצדי לגשר בין שתי הארצות.
"אֶבִינְגְטוֹן הארור, שלא אפרט עליו. אחד נוסף שנפל פתי לניצול כוחו, וניסה לעורר הפיכה.
"אֶבִירִין, שנהגה לדבר ולקרוא את מילותיה הארסיות של אבנה, החליטה לעזוב על דעת עצמה.
"אֶבְרוֹבּ… גבר שבגברים. חייל בנפשו, והערכתי אותו על כך מאוד. היחידי מבין כל אחיי שבאמת העריך את הארץ, ועשה עבודת קודש בהגנה את הגבול. לאחר שלחצתי עליו לבוא לבירה, עקב כל ניסיונות הבגידה של אחיי, הוא התנגד. ידעתי מיד שמדובר בהתמרדות, אך ג'יניקי וידא את חשדותיי. אז הגלתי אותו לאֶינְאֶרץ. אכזבה גדולה.
"את אֶבְרוֹלָנְד לא סילקתי; הוא החליט על דעת עצמו לצאת למסע למצוא את האחים שהלכו לאיבוד. בדומה לאבלה, גם הוא הלך לאיבוד, והפסיק ליצור קשר.
"אֶבְרוֹז הייתה חצופה וחריפה, עוד אחת מהמושפעות של אבנה. ראיתי זאת עוד בהתחלה, כשניצחה אותי בסיף. זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שהפיצה עוד שקרים וכתבות מאת אשת הנחש בעוץ.
"ואֶבְרִינְג… איזו תאונה מצערת. היה יכול להיות הקוסם הבא הגדול ביותר באב, אם לא בעולם… אך לפני חמש שנים, נעלמו עקבותיו. הוא החליט להתלמד אצל הקוסם, אך ג'יניקי סיפר שעשה קסם שהיה אסור לו לעסוק בו… ושילם עליו בחייו."
"זה נכון, הוד מעלתך, אך עדיין התוצאה היא שהיכלך ריק… פרט לאנשיך," הכרוז הזה היה ישר מדיי. אבל מילותיו היו נכונות; אף אחד מאחיו לא נשאר. עובדות בשטח. אולי זה באמת מה שאבנה רואה? מישהו שיושב לבדו בהיכל… מפחד מאחיו, ומגרש אותם אחד-אחת לפני שיספיקו להתנגד? הוא התבונן בהשתקפותו שביין. שקים כבדים היו תחת עיניו, ולחיו איבדו מעגלגלותן. למה הוא נהפך להיות? הוא רק רצה להגן על אנשיו, ולהיות מלך טוב. הוא רק רצה להראות לכולם שאביו אינו רע כפי שסברו, ושהוא יצליח היכן שטעה. "אם אמלא את היכלי בלוליינים, מוזיקאים ורקדנים… זה לא ישפוך אור על האמת שמאחוריי הטוב שהבאתי לאב, נכון?" הכרוז נד בראשו. "ואם אזמין את העיתונאים של עוץ לארץ אב, אלו שכל כך מתעבים אותי, ואתן להם לדבר עם האנשים- לא איתי- האם זה ישנה את דעתם?"
"כן, הוד מעלתו. אולי לא כולם, אך את רובם."
הוא התכוון כנראה לאבנה. לא משנה. "אני אוכיח לאישה הסרבנית הזו מי אני. אוכיח לה שלא הייתי זקוק לעזרתה. שאני מסוגל להיות מלך בזכות מי שאני." הוא לא פחד לבטא את רגשותיו. אחת הסיבות שאנשיו אהבו אותו כל כך, משום שדיבר על בעיותיו בפומבי. אלו הדברים שאחותו הגדולה והמעונה לא טרחה לכתוב במאמריה. "כרוז, הכן צו מלכותי. הב לי אותו כשתסיים, כדי שאחתום עליו. אלו הן הוראותיי: כל כתב מוזמן לאֶבְנָה הבירה שלנו, ואני אדאג אישית לשלם למלכה עוּצְמָה, רק כדי שלא יחשדו בכך ששיחדתי אף עיתונאי. הם מוזמנים לבקר בארמון, בבירה, בארמון הזכוכית האדומה; אני רוצה לשמוע את האישה שקוראת לעצמה אבנה מְאֶב שונאת אותי גם אחריי התוצאות שטיפחתי!"
"כן, הוד מעלתך!" הוא קד בזריזות, וניגש למלאכה. לא עוד תהייה שנאה ביניהם.

היא בילתה את כל אותו לילה בניקוי האגף המזרחי. לא משנה כמה ניסתה את חומר הניקוי על שפתיה- אותו רגע חשבה שיהיה זה רעיון טוב- טעם הזנגביל המחליא לא עזב אותה. כאילו נשקה לאדמה מלוכלכת. לפחות כאשר הייתה מנקה הייתה יכולה לעסוק בעבודתה, ולהתעלם מכל האדונים הרעים. כשסיימה להבריק את ראש הכדור שבקצה המדרגות, היא ראתה אגף שלם עשוי שיש ורדרד ומבריק. הדבר העניק לה תחושת סיפוק, אך גופה היה מותש. היא רצתה לישון, אם כי זה לא שהייתה לה מיטה אמתית; כל העבדים היו ישנים מתחת לארמון, בְּכּוכים. ואלו היו רק ברי המזל; אם לא היה דיי מקום, החלשים מאוד והילדים נאלצו להסתפק בספסלים ובסוֹכֵכות שבחוץ… ולקפוא מקור. בחורף ייתכן וחלקם היו מתים.
לכן הניחה שמזלה שפר עליה, שהיא הייתה יכולה לישון בכוכים. אם כי כל זה לא משנה כל כך. היא הייתה תשושה מכדי לעשות את הדרך הארוכה עד לכוך. היא פשוט קרסה היכן שישבה על ברכיה, והחליקה בעדינות לרצפת השיש, נעזרת בראש מעקה המדרגות. היא נרדמה בו במקום. הקסם שהטיל עליה הקוסם של אב היה חזק במיוחד, והוא התיש אותה גם נפשית. זאת הייתה תפנית נוראית ליום נוראי. ואם לא דיי בכך, עוד אילץ אותה לנקות מעבר למה שהייתה צריכה. להעניש אותה. לא היה בה דיי כוח להתקומם, או אפילו לחשוב למען עצמה. היא הייתה מסוגלת פשוט לישון במקום, ולא לקום.
אך משהו העיר אותה. משהו נשא אותה מעל הרצפה. היא ניסתה לפקוח את עיניה כמה שפחות, על-מנת לא לחשוף את ערנותה. טימותי, אחד העבדים השחורים. היא זיהתה את פניו. והכל חלף במהרה. הוא סחב אותה חזרה לכוכים. הוא דאג לה. הוא היה עלול להסתבך… למה שיעשה זאת? היא הייתה מסוגלת להחליק שוב ולישון. היא הייתה בטוחה.
ייתכן שההליכה הייתה ארוכה, אך היא לא הייתה ערה כדי לזכור זאת. עבורה, זה הרגיש כמו פחות מדקה. כשפקחה את עיניה, הם היו בכוכים החשוכים. זאת הייתה מערכת מחילות קטנה יחסית, עם כמה מצעי קש כאן ושם. הרוב פשוט ישנו על הרצפה. הוא הניח אותה על יצוע קש שכזה. היא בקושי הייתה מסוגלת לראות, אך צלליתו הקרובה הייתה ברורה יותר מהצלליות המרוחקות. היא הייתה מסוגלת להריח את זיעתו. ריח זיעה בכלל פשט בכל המקום. היא לא יכולה לחשוב על ריחות אחרים, בכנות, אולי פרט לפעמים כאשר היא עולה לארמון, או למדשאות. מסיבה לא ברורה, טימותי המשיך לעמוד מולה. היא לא הבינה את פשר הדבר, אך זה לא מצא חן בעיניה. מה הוא חושב? ואז היא חשה את ידו על חזהּ. "עזרתי לך," לחש, הבל פיו לא היה מושך במיוחד, "עזרי לי." הוא החזיק אותה בכוח במקומה. היא לא הצליחה להתנגד, למרות ניסיונותיה. טימותי… היה שווה להסתכן בשביל לבצע בי את זממך? היא לעולם לא תבין גברים. אך כעת היא פחדה יותר מאשר הרהרה. לבה פעם בקצב עולה וממריץ, והיא חשה אנרגיה אדירה מתפקעת. היא רק רצתה לברוח, להימלט. הוא ליטף את גופה, והחל לקרב את ראשו אל שלה. היא לא יכולה לאפשר לו. אסור לו. זאת לא הפעם הראשונה שמישהי מהאמות נאנסת. בפעם האחרונה שזה קרה, טָיָה צעקה. כמובן שבהתחלה זה לא עבד, אך היא המשיכה לצעוק. בסופו של דבר חלק מהעבדים התעוררו והפרידו בינה לבין דוֹמִינוֹ. אז למה לא?
היא צעקה חזק. לא היה בה דיי כוח, אבל היא צעקה. 'זה היה מוזר,' חשבה לעצמה. מעולם לא שמעה את קולה שלה גובר כל כך. אך טימותי לא היה טיפש, וכיסה את פיה. "הס," לחש, "לא תרצי שנעיר את האחרים."
היא לא אכלה אתמול. היא הייתה כל כך רעבה, שהייתה מסוגלת לנשוך אותו כהוגן. שיניה אמנם לא היו חזקות… אך לסתותיה חיכו להינעץ בבשר כלשהו. היא נשפה על כף ידו, מנסה לרכך אותה כמה שיותר. הכף שכיסתה את פיה הייתה גדולה מדיי בשביל נשיכה עכשיו… אך עלה בה רעיון נוסף. אם לא תהייה חזקה מספיק לנשוך את העבד המגודל, היא תהייה חזקה מספיק להערים עליו. היא החזיקה את ידו… וכיוונה אותה מטה. סקרן, וככל הנראה טיפש גמור, הוא הרפה מעט את היד שהסתירה את פיה. היא מיד סובבה את מפרק ידו, מאלצת אותו לצעוק בעצמו, ואז נשכה את ידו השנייה.
הוא לא היה מסוגל לאיים עליה. הוא רק צעק מהכאב, ולכן, היא החליטה להצטרף. היא צעקה גם כן. כעת היה זה בלתי נמנע, ושאר העבדים התעוררו. חכם יותר מדומינו… אבל לא מספיק. הוא הביט בה כנבגד, מבולבל. 'הוא רצה לנצל אותי כשאני חלשה ועייפה,' הבינה. 'הוא חיכה. כמה הטיפש הזה יודע?' טימותי באמת היה גדול יחסית לשאר. הוא נראה בריא יותר. כאילו שהוא אוכל יותר. ייתכן שהוא ביחסים טובים בעצמו עם הקוסם? או עם אליבבל, או שאר האדונים? הוא… הוא מלשין עליי?
אפילו בחשיכה, אלו שריסנו את טימותי שמו לב לפצעי הנשיכה והמפרק העקום. כמובן שהם לא טיפשים, ושמו לב שהיא חזרה לסדר את שמלתה הבלויה. "את בסדר?" שאל אותה עבד אחר, פחות גדול מטימותי, בשם לוּ. לגברים הייתה התכונה הזו, היא שמה לב פעמים רבות, שאם הבחינו באישה במצוקה… הם היו אוהבים לקפוץ ולהעמיד פני גיבור. בלי לחשוב. כמו כלב. אולי זה יכול לעבוד למרותה. 'ובכן,' חשבה, 'בואו נראה אם ההימור שלי נכון. הכי הרבה, אף אחד לא ייפגע. אך אסור שהטיעון יישמע מדויק מדיי. הוא לא מלשין לקוסם ישירות, הוא בוודאי מלשין לאליבבל.'
"טימותי מלשין לאדון ג'יניקי על העבדים. טימותי ידע שעליתי עליו, וניסה לאיים עליי."
"לא נכון!" התאמץ. היא טעתה? "זה לא נכון, לא בגדתי באף אחד!"
"אני לא זוכרת שלפני חודש הייתה לך בטן כזו," החמיצה את פניה. זה נכון. "לא אכלתי מיום שבת."
הוא התרגז, וירק. אותו רגע ידעה שאמרה את האמת. "הוא ידע איפה אני, וארב לי, העמיד פנים שהוא עוזר לי חזרה למגורים. ואז… הוא החל לעשות את מה שעשה."
"טימותי!" צעק אחד ברוגז.
"זה לא נכון! היא אומרת את זה כי היא רוצה לצאת מידי נקי!"
"אז אני משקרת כשאני אומרת שניסית… ניסית?!" זה באמת הפחיד אותה. הוא לכד אותה ביום בו הייתה חלשה ביותר, עלובה ביותר, שחוקה ביותר… ייתכן שנואשת ביותר.
הוא השפיל את מבטו. כשלא הצליח להשיב, כולם מרמרו. "אתה מרגל בשביל אדון ג'יניקי? למה, טימותי, למה?" שאל לוּ.
"אני לא יודע למה… אבל אני לא שולט בזה. אני מרגיש משהו כלפייך" הודה הבחור הגדול והשחור. "אני רק רציתי… לא… אני…"
היו לו רגשות עבורה? אולי היא יכולה לנצל את זה. לא. מטלית לא תעז. היא לא תעז לנצל אותו. הוא תמים וטיפש, אבל לא היו לו כוונות זדון. אבל… אבל אולי… אולי זאת תהייה הזדמנות לברוח? או אולי להרוג את ג'יניקי הג'יני האדום. לא! היא לא תנצל את טוב לבו! אבל הוא התכוון לנצל אותה. מה היא תעשה? לא, היא לא תנצל את טוב לבו. היא רק תגיד את האמת, והעולם ימשיך להסתובב. אם יהיה זה לטובתה… מי יידע. "אני יודעת לקרוא" אמרה. כולם שתקו. "אדון ג'יניקי התעלל בי בחדר העבודה הלילה. אבל זיהיתי חומרים. אני יכולה ליצור נשק," הודתה. "אני יכולה להכין דברים מתפוצצים."
"מתפוצצים?" שאל אחד הילדים.
"הם עושים רעש חזק, וחום מאוד כואב. כמו אש שגודלת. הוא נתן לי לחזור כי הוא חושב שאני מפחדת. הוא גם מלא גאווה, הוא יודע שהאש לא באמת תפגע בו."
"אז זה חסר טעם…" לוּ התייאש.
"לא לחלוטין. אני עדיין יכולה לפגוע באדונים האחרים. בנוסף, אם לכל עבד כאן תהייה כמוסה…" היא הרהרה לרגע, "נוכל להפחיד אותו, אולי מספיק, כדי שנוכל לברוח." זה היה מאוד מוזר. היא לא הייתה רגילה לשמוע את עצמה מדברת כל כך הרבה. היא תמיד פחדה לדבר, שמישהו ישפיל אותה או יגלה כלפיה זלזול. במקום, הם פשוט האזינו בסקרנות.
"אני אעזור לך," הסכים טימותי. "אני אעזור לגנוב את הדברים מחדר העבודה. אמצא דרך."
"זה לא טוב. אתה לא תדע מה לקחת, זאת רשימה ארוכה. והוא גם יחשוד אם כל כך הרבה ייגנב. נצטרך לעשות זאת לאט, ובסבלנות." כולם הסכימו. "אני לא בטוחה למה," וכאן היא דיברה אמת, היא באמת לא ידעה מאיפה המידע המשונה שלה נובע, "הוא מקבל משלוח של חומרים כל שבוע. זה אומר שכל שבוע תצטרך להרים כמות קטנה יחסית. בנוסף, אתה לא יודע לקרוא, איך תדע מה לקחת? אתה לא תזכור את מה שאגיד לך, זה הרבה."
דומייה חזרה לחדר. התכנית עשויה להיכשל עד כדי כך. אבל אז היא הבינה. "אתם לא צריכים להילחם בו," אמרה. הם התפלאו. "זה יהיה מפחיד אם לכולנו יהיה נשק, אבל זה בלתי אפשרי. אבל אני אוכל לאיים," עיניה היו כבר תשושות, אם כי אחוזות טירוף. "תגנוב בכל פעם משהו אחר. שחלק מכם יעלימו סכינים מהמטבח. תעשו זאת חשאיים ככל האפשר. כשהרגע יגיע, אכין פצצה, ואאיים עליו שלכולכם יש פצצה, ושאתם… תשמידו את חדר העבודה שלו."
הם היו מוכי הלם. ממש כמוה, בכנות. צריך להיות מאוד אמיץ כדי להגיד דבר כזה לאדון ג'יניקי. אחד עלול לסכן את חייו רק על חשיבת הרעיון. "שיהרוג אותי. הוא כבר עשה זאת בכל מובן אחר של המילה."
"מטלית…" לוּ ניסה להרגיע אותה, אך היא עצמה את עיניה. "אני לא יכולה להמשיך. אני חייבת. הכי הרבה, כמה כבר נורא יוכל להיות העונש? אנחנו כבר בעונש, אתם לא רואים? אנחנו נחותים יותר מחיות," צוטטה אותו מהערב. "האדונים ישנים על מיטות מרופדות, ואנחנו ישנים על קש יבש ושבור. הם אוכלים כל יום, ואנחנו אוכלים רק כשהם מאפשרים לנו. אנחנו לא יכולים לדבר בעד עצמנו, ואנחנו נאלצים לאיים אחד על השני, משום שאנחנו מפחדים," היא התבוננה בטימותי. "כמה כבר הוא יוכל להעניש אותנו? מה כבר הוא יכול לעשות, שלא עשה? להרוג את הילדים?" שאלה אותם. הילדים פחדו כשאמרה זאת. "הוא לא ירצה להרוס לעצמו עבדים לעתיד. וגם אם כן- אתם רוצים שהם יהיו עבדים?"
הם הבינו. זה היה קשה ואכזרי, אבל הם הבינו. אמנם היה חשוך, אך מטלית הייתה בטוחה שהיא ראתה זיק בעיניו של טימותי. "אנחנו יכולים לעשות את זה. אבל נצטרך לעשות את זה כמו שצריך. מחר נתחיל; הטבחים יגניבו לנו סכינים. טימותי ינסה להרים חומרים. אנחנו נגרום לזה לעבוד… בדרך אחת או אחרת." כולם מחאו כפיים. היא הייתה נרגשת. אם קודם לכן רעדה מפחד, עתה היא רעדה מ… ממה היא רעדה? ועכשיו היא אפילו לא הייתה מסוגלת לישון. היא התמלאה התרגשות ותקווה. היא לא האמינה… וקיוותה שאף אחד לא ישים לב… אבל היא חייכה, ולא הייתה מסוגלת להפסיק. היא המשיכה לחייך עד שזה כאב. היא הייתה מאושרת.

"לחיים!" הנסיכה אֶבְרוֹז הרימה את הכוס, הדבר הקרוב ביותר לגביע שהיה בהישג ידה. היא התגעגעה לקולה המהדהד בחדרים הסגורים של אב; אך בלית ברירה, היא נאלצה להסתפק במדורה לילית בחברת היצורים המשונים והמטרידים הללו. סְקוּדְלֶרִים. מפלצות קטנות ומטרידות. כבר קרוב לכמה שנים טובות שהיא נמצאת בארצם, ולומדת את דרכם, ואת מנהגיהם המוזרים. אחד מהם הוא אכילת אדם: מנהג אחד שהצליחה להימנע ממנו, בזכות הריגת מלכתם.
הסקודלרים הם יצור צבעוני, במובן הדיכאוני של המילה. הם רזים, עם עיני סמור מנצנצות. גפיהם יכולים להתכופף להיכן שהם חפצים, ופניהם ממוקמות באחורי ראשיהם, מה שמאפשר להם לחיות בלי גב אלא במקום עם שני מבני גוף קדמיים. צד אחד הוא שחור עם שיער צהוב, מכף רגל ועד ראש. הצד השני לבן עם שיער סגול מבריק. הממזרים הקטנים מסוגלים להסיר את ראשיהם, ולהשליך אותו על טרפם כנשק. כמובן שהם יכולים להחזיר אותו על כתפיהם חזרה. יצורים מאוד… ממזריים.
אין ספק שהגלות שלה לכאן במדויק לא הייתה מתוכננת. במקור רצתה לעוץ, לחיות עם אחותה… עד שאחותה התעקשה שלא, וביקשה שתעבור לארץ אחרת. מכיוון שאף אח או אחות אחרים שמיקומם ידוע לא רצו בנוכחותה, הלכה אל רצועת הארצות הדרומיות. היא לא ציפתה להיתקל בסקודלרים, ומשם הייתה זו חוויה בלתי נשכחת, עד שחיסלה את מלכתם… והפכה למלכתם החדשה.
היה בהם יותר מן החיה מאשר באדם. הם לא דיברו, שמרו על טקסי התנהגות מאוד חייתיים. אבל היו להם רגשות, והם ידעו להבין את כוונותיה הבסיסיות. היה לה צבא קטן. לכן, אברוז התבוננה בהם סועדים על מרק-האדם שלהם, בעודה לוגמת מן היין שגנזו מהקורבנות המסכנים שעברו בארצה. היא ידעה שדיי דיברה אל הקיר בעודה נושאת את דבריה… אך התחושה האמתית אותה חיפשה לא נבעה מתגובתם. היא נבעה מלבה, וממה שהיה עליה לבטא על שפתיה. "בקרוב אעזוב. אתם תבואו איתי. אנחנו נלך למצוא את אחי הכסיל. לא המלך. אחי השני, אֶבְרוֹלָנְד." היא מחתה את שפתיה בידה, וגיהקה. "אני אמצא אותו, ואביא אותו לצדק בעוץ."
חייליה הקטנים מיד הפסיקו לאכול, מרימים את אוזניהם מעלה. אחריי ששמעה קול פצפוץ, מיד עמדה על משמרה, שולפת את חרבה. "מי שזה לא יהיה," הידקה את האחיזה על הניצב, "בחרת לך אויב מסוכן."
"חדשה," הקול הנשי ביותר שהייתה מסוגלת לחשוב עליו השיב. לא נשי… צעיר. של ילדה. גבוה, ותמים. המדורה סביבה כולם ישבו התמלאה לפתע בלהבות בכל גווני הקשת. היא התרחקה בתדהמה, כדי לראות ישות מוזרה ולא ברורה פוסעת מתוכם… ומפזזת? אם אלות היו ילדות בנות אחת-עשר עם הילות מקשת בענן, זה בהחלט היה עונה על ההגדרה. "מי… מי את?" שאלה בחשש, תוהה עד כמה חייליה או חרבה יפיקו תועלת. בנוסף, הסקודלרים נראו יותר מהססים מאשר בטוחים. כנראה אותה המחשבה עוברת בהם, בתהייה עד כמה מה שהם רואים אמתי?
היא סיימה דילוג פירואט, ונחתה עם חיוך מרוח. זה מילא את אברוז בחילה. כל מה ששנאה בתדמית של ילדות, מתגלם ביצור קטן מהאגדות. "שאלתי שאלה, פיה!"
"לא פיה," השיבה בלצון, חורצת את לשונה. "פּוֹלִיכְרוֹם. אבל את יכולה לקרוא לי פּוֹלִי. כך כולם קוראים לי."
"טוב, מה שלא תהיי, מה את רוצה? ולמה שלא תתני לי סיבה לשסע בך את הסקודלרים שלי?"
נדמה שפניה הרצינו לרגע. צבעיה רק הפכו עזים יותר ככל שעשתה כן. "את לא רוצה. התוצאה תהייה רעה." זה משהו ש… לא מתאים לילדה בת אחת-עשר להגיד. אם כי ראוי להגיד, נדמה שלא ניסתה לחרחר מלחמה. "את תתקפי מישהי שאת לא מכירה? שאולי עשויה להיות חפה מפשע?"
"כבר עשיתי את זה. יש לך עשר שניות. דברי."
הנערה ריחפה מעלה, נהפכה לחסרת משקל. צבעיה האירו את הסביבה בשעה הלילית הזו. "אני לא מפחדת. אין לי סיבה לפחד. את לא מפחידה אותי!"
"דברי כבר!"
"את לא נחמדה בכלל! אחותך אמרה שתהיי ממש נחמדה!"
אבל… מה? "את מכירה את אחותי? מה השם שלה?"
"אֶבָנָה. העיתונאית. את חושבת שאני משקרת?"
"למה את פה? דברי!"
"אחותך ביקשה שאשגיח עלייך. וגם היה לי משעמם, חיפשתי משהו לעשות. היא אמרה שיש נסיך רשע שאת רוצה לתפוס, וחשבתי לעזור."
היא באמת סיפרה לאבנה על תכניותיה. ומה היא שולחת לה? היא הייתה מעדיפה כל אחד אחר על פני… הזנב חד-קרן הזה. "עד כה אמרת את האמת. פעם הבאה תגידי מה את עושה, ואל תתנשאי מעלי. אלמלא אבנה, הייתי משסעת אותך בסקודלרים שלי."
"דברי בשם עצמך," עדיין ריחפה באוויר. "וכבר אמרתי: א-נ-י ל-א מ-פ-ח-ד-ת!"
"מחר בבוקר נצא. תצפי למסע ארוך. הנסיך אֶבְרוֹלָנְד מסתתר כבר שנים מפני כולם. נצטרך לסרוק כל מקום פעמיים, לתחקר ביסודיות. ייתכן שנצטרך לעשות דברים שלא כל כך מתאימים לילדות."
"לא אכפת לי. העיקר הרפתקה. אז מחר בבוקר!" ענתה בחינניות, ונחתה לאט סמוך למדורה. מיטה קטנה הופיע ממש לגופה, ושמיכה דקה צצה מהאוויר הדק, ועטפה אותה.
'נהדר,' חשבה לעצמה, משלבת את ידיה. 'מה שהיה חסר לי. עוד הוקוס פוקוס.' היא התקרבה לאחד מבתי האבן הקרובים, שם מצאה את מיטתה. ממחר היא לא תראה אותה בזמן הקרוב. במקום, היא תצא לטיול הקשה ביותר של חייה. אם לא תהייה ברירה, ייתכן ותצטרך לעשות את הדבר הנוראי ביותר לדם מדמה. אך לא הייתה לה ברירה. אם מה שאבנה אומרת נכון, זאת רק שאלה של זמן. אז בזמן שאבנה תתמודד מול הוד מעלתו המדופלם, היא תצטרך להתמודד מול הוד נסיכותו הנכלולי. וייתכן שזה ידרוש ללכלך את הידיים.