חזק – פרק 3 (1D)

חזרתי אל הדירה השקטה, הריקה, הרגשתי כל כך קטן וחלש בחלל הדירה הגדול שבלע אותי.
כל כך הרבה ריקנות מילאה אותי, תחושה מוזרה, כאילו הגעתי למקום זר.
לא יכולתי להחשיב את הדירה הגדולה והמפוארת הזאת לביתי, לביתי החם .
המקום הזה קר, שקט, ריקני נורא.
אנחת עצבים מילאה את חלל החדר הגדול מסביבי, צעדתי במסדרון הרחב שמה פרסים שקיבלה הלהקה תלויים על הקירות הלבנים והנקיים.
צעדיי הרעישו כשנעליי החומות התנגשו ברצפת הפרקט הבהירה בקול רם בדירה הגדולה והשקטה, הגעתי לדלת חדרי, מושך את הידית הכסופה כלפי מטה במטרה לפתוח את דלת העץ העבה, המעשה הקטנטן הזה נראה עכשיו כמאמץ כביר, הפכתי חלש, כל כך חלש.
פיזית, נפשית, רגשית, הפכתי כל כך חלש…
הלב בקושי פועם, העיניים בקושי מצליחות להישאר פקוחות, הכל מסביבי שקט, כל כך דומם, זה נראה כאילו לא יכול להיות שקט יותר, אבל בתוך תוכי השקט מחריש אותי, משתק אותי, מחליש אותי עוד יותר ממה שאני כבר.
הדלת נפתחה ומולי נגלה חדרי הרחב והמפואר, חדר שלא מתאים לאישיות שלי, לאישיות הצנועה שלי, האיבזור של החדר כל כך רעשני, כל כך לא אני.
הקירות צבועים באדום שפסים שחורים לרוחב חוצים אותו, מיטה זוגית וגדולה הממוצעת במצעים שחורים והמון כריות אדומות מקשטות את המיטה מעל, בעוד שאני יכול להסתפק במיטת יחיד פשוטה.
התעלמתי משאר מראית החדר, עדיין לא התרגלתי לדירה החדשה, עברתי לכאן לא מזמן, לפני מספר חודשים, זה נראה כאילו זה קרה לפני נצח, בתקופת חיים אחרת לגמרי.
חלצתי מעל רגליי את נעליי החומות והיקרות שליאם הכריח אותי לקנות לפני מספר ימים בודדים, הסרתי את הבגדים היקרים, נשאר רק בתחתוני בוקסר שחורים של קלווין קליין שקיבלתי מג׳מה ביום ההולדת הקודם שלי.
הסרתי מעלי את כול השכבות, את כול המסיכות, הסרתי הכול עד שנשארתי חשוף, חשוף בדיוק כמו קודם כשאמיליה הביטה היישר אל תוך עיניי, כשעיניה הכחולות בהירות חדרו את כול השכבות העבות של נשמתי.
נכנסתי אל בין מצעי המיטה הרכים וחמים, אך עדיין באיזה שהיא צורה מוזרה עדיין היה לי כול כך קר, בלב, בנשמה.
עצמתי את עייני בחוזקה אולי הפעולה תשכיח ממוחי את המחשבות, את הזיכרונות, תשכיח מתוכי את כל סערת הרגשות שמתחוללת עלי, את כל סערת הרגשות שמשגעת אותי, סערת רגשות שלא נותנת לי מנוח.
הסערה הזאת מבלבלת לי את החיים, אני לא יודע מה ימין מה שמאל, מה נכון מה לא, מה מותר מה אסור…
הסתובבתי לצד השני של המיטה, בתקווה שהמחשבות לא הסתובבו איתי בחזרה, אבל התקוות היו לשווא המחשבות לא עזבו, עדיין מלאו את מוחי, משגעות את ראשי.
עצמתי את עיניי שוב בחוזקה, מתפלל שהשינה תסחוף אותי ואני אשכח לרגע קל מחיי, אפילו גם אם זה לזמן קצר…