זכרונות ילדות – פרק שמונה

פיטר היה היחיד שלא התרגש מההודעה.
הוא חייך וניגן בחלילי הפאן שגוון רק עכשיו שמה לב שהיו תלויים על צווארו. "טוב, אז מישהו רוצה לבוא איתי להרוג את הפיראטים?"
הפעם גוון לא הצליחה להתאפק. הילד הזה עולה לה על העצבים. "זה רציני, פיטר! אנחנו באמת יכולים למות!"
"אז מה?" פיטר ניגן בחליליו מנגינה שממש לא תאמה למצב. גוון רצתה לחנוק אותו.
היא הכריחה את עצמה להירגע. חוץ מהפיראטים והאינדיאנים היה לה עוד עניין אחד לסדר. "אנחנו חייבים להשיג לפולי משהו שיחטא את הפצעים שלה."
כולם הביטו בידיה המדממות של פולי. היא עצמה לא הבינה למה היא חייבת לחטא את פצעיה.
"אין בעיה. רק לאינדיאנים יש משחה מתאימה, ואם נלך עכשיו נצליח להשיג אותה בלי קרב." אמרה אוולין.
גוון הנהנה. "אז בואו נצא עכשיו!"
היא התכוננה לעוף, אבל אנדרו הניח יד על כתפה. "יש בעיה קטנה עם זה."
כל הראשים בחדר פנו אליו. "מה?"
הוא שפשף את ראשו. "כשעפנו בחזרה לכאן, ראיתי כמה אינדיאנים מסרו לפיראטים מלא חבילות של תרופות."
גוון רצתה לצרוח מרוב תסכול. שום דבר במקום הזה לא יכול להיות פשוט. היא רצתה לפקוד על כולם ללכת עכשיו לספינת הפיראטים, אבל פחדה. לא התחשק לה עוד קרב היום.
"מה נעשה, גוון?" שאלה פולי.
היא נשמה נשימה עמוקה יותר מהקודמת. מה שחשוב עכשיו זה להשיג את המשחה לפולי. "זה בסדר, בואו נשיג את המשחה מהפיראטים."
פיטר נעץ מבט בגוון ויצא. גוון ידעה שפיטר רק משחק כאילו הוא כועס, לא היתה לו סיבה מספיקה.
פולי התחילה לרחף, אבל גוון תפסה אותה והחזירה אותה לאדמה. "תישארי כאן, בסדר? אני לא רוצה שתיפגעי עוד."
פולי רטנה משהו והתיישבה על הרצפה. "את לא יכולה להגיד לי מה לעשות."
גוון חייכה בקושי. "אני אחותך, אבל במקום הזה את צריכה להתנהג אלי כאילו אני אימא. אנחנו נחזור עוד מעט."
פולי לא אמרה כלום, רק נאנחה. גוון, הילדים האבודים, ושני האינדיאנים הצעירים יצאו מהבית ועפו לכיוון ספינת הפיראטים "ג'ולי רוג'ר". פולי נשארה לבדה בבית.
פולי, כמו כל הילדים, היתה חסרת סבלנות. היא ניסתה להישאר בבית כמה שאפשר אבל לבסוף לא התאפקה ויצאה החוצה. היא הרגישה הרבה יותר טוב אחרי ששאפה אוויר נקי לחלוטין.
היא הביטה בשביל שהדם שלה יצר. היא לא חשבה שלהשאיר אותו יכול להיות מסוכן ולכן עברה אותו והמשיכה להתקדם לעבר היער.
היא הגיעה לקרחת היער. אחרי סריקה של המקום היא התחילה לחזור לבית, אבל משהו תפס את זרועה.
היא הביטה וראתה שמה שתפס אותה היה שוט. היא ניסתה לשחרר את ידה אבל עוד שוט תפס את זרועה השנייה. מי שהחזיק בשוט משך אותה לאחור.
היא רצתה לצרוח, אבל מי שתפס אותה הניח יד על פיה. "תהיה בשקט. אני לא רוצה לפגוע בך, רק לנסות לעזור לך."
אבל פולי לא הקשיבה לו. היא ניסתה לברוח עד שלמי שתפס אותה נמאס. הוא עילף אותה והרים אותה על כתפיו.
זיק נאנח ולקח את פולי המעולפת לביתו.